העץ הבודד

היה זה אחרי המלחמה, הפעם הראשונה שבה באו השניים אלי יחדיו. 

את הנערה, הכרתי, אפילו היטב. הייתה זו בהירת השיער, שישבה לידי לעיתים קרובות וקראה בעיתון 'הפקפקן'. חיבבתי אותה ביותר, העיניים הגדולות והסקרניות, ונימתה החולמנית, עוררו בי עניין, אפילו רב. 

אך אותו, הנער אותו הביא עמה, נער גבוה ובעל שיער כהה, לא הכרתי. הוא היה ביישן, אך אמיץ, זה ניכר על פניו. 

הוא עבר הרבה, אך לעולם לא נשבר, הרגשתי זאת. כשנשען על גזעי הבנתי מי היו הוריו ומיד מצאתי דמיון עז ביניהם. 

בהירת השיער החלה לספר לו על השנורקק פחוס הקרן, וגם אני פניתי להקשיב בעניין רב. 

'הם מתאים ביותר אחד לשני' חשבתי לעצמי. ככה, המפגשים שלהם הפכו לקבועים, 

ולזמנים האהובים עלי בכל השבוע. הם דיברו אחד עם השני בשקיקה, ואהבו אחד את השני מאוד, אך לאף אחד מן השניים לא היה את האומץ להודות בפני השני. 

אם למדתי משהו חוץ מן המידע המרתק שסיפרה בהירת השיער, היה שגם תלמידי בית גריפינדור, גם אם הם האמיצים ביותר, לא יעזו מיד להודות בפני אהובתם. 

ככה חלפו להם חורפים, אביבים, סתווים, וקיצים, ואף אחד מן השניים לא הצליח להודות באהבתו. 

כך המשיכו להיפגש, במשך שנים. הוא נעשה לו פרופסור לתורת הצמחים והיא לראש בית רייבנקלו. כך שנפגשו אפילו עוד יותר במהלך עבודתם. 

כך, לבסוף, שניהם הקימו להם משפחות והמשיכו בחייהם, המפגשים נפסקו, והם פנו לכיוונים שונים. 

בפעם הבאה שראיתי את השניים היה באחר הצהריים אביבי. 

שתי משפחות ההתקדמו לכיווני בקבוצה מלוכדת, הילדים צחקו ורצו לפני ארבעת המבוגרים שהלכו ופטפטו ביניהם. 

ישר זהיתי את השניים, אותם נערים, שכבר הפכו לגבר ואישה, הלכו כל אחד עם בני זוגו לעברי. 

הם התיישבו תחתי  והחלו לפרוש את השמיכה האדומה ולאכול מן המטעמים שהובאו, 

ביחד איתם. 

ואני, הייתי עד בפעם הראשונה בכל שנותי, לסיפור אהבה, שאפילו לא התקיים. 

~~~~~~~~~~~~

היי

מקווה שאהבתם, 

תודה לכל הרשומים הממליצים והמגיבים, 

נתראה בפעם הבאה, 

יום נפלאאא

הפרק הקודם		הפרק הבא