עיר של אהבות קטנות (או גדולות)

"קליירי, מה קרה?” שאלה איזי בבהלה ברגע שראתה את קליירי יושבת על אחד הספסלים בלובי של האופרה, דמעות מכתימות את פניה ועל רגליה נח הסקייטבורד.

"א..אימא שלי,” אמרה קליירי בקול רועד. היא ניסתה לשווא למנוע מהדמעות להפסיק לזלוג. מגיל חמש היא לא בכתה אף פעם. לפחות לא בנוכחות מישהו אחר. “ה..היא... א..אנשים עם ר..רובים ול..לוק הוא..”

"אנשים עם רובים?” קראה איזי. “תקשיבי, בואי ניכנס לאחד החדרים, תשתי איזה משהו ואז תספרי לי הכל מהתחלה, בסדר?”

קליירי הנהנה בראשה ונעמדה. היא הסיטה בכעס את התלתלים העקשניים שנדבקו לחייה ומיהרה בעקבות איזיבל.

הן ניכנסו למעלית ואיזבל לחצה על קומה שלוש.

"קומה שלישית?” שאלה קליירי, טיפונת בסקרנות. היא לא הייתה עדיין בקומה השלישית של האופרה ותמיד תהתה מה יש שם.

"כן,” ענתה איזבל. “זאת העליית גג. היא ריקה. אני אוהבת ללכת לשם. אל תדאגי. יהיה לנו שם שקט.”

קליירי הנהנה בראשה במבוכה. כעבור כמה רגעים המעלית נעצרה והן יצאו.

העליית גג של האופרה נראתה בדיוק כמו שכל עליית גג נראית. היה לה רצפת פרקט ששכבת אבק דקה הפכה את הצבע לחום דהוי. הגג היה משופע ומחלון זכוכית קטן בקעה קרן שמש שנראתה כמו המון פירורי אבק מרחפים באוויר.

איזבל גיששה בידה על הקיר ומצאה את המתג ולאחר שנייה אור בהיר שטף את שניהן, בוקע משני מנורות שהיו תלויות על הקיר.

איזבל כיסא עץ פשוט שעמד בפינת החדר היא ניערה אותו והתיישבה עליו. קליירי מיהרה לעשות כמוה.

"יופי, עכשיו תספרי לי מה קרה,” אמרה איזי.

"אימא שלי נעלמה,” אמרה קליירי.

"מה זאת אומרת נעלמה?” שאלה איזבל. “התקשרת אליה?”

"היא לא עונה לי,” אמרה קליירי. “והיא תמיד עונה לי. חזרתי הבייתה והדלת הייתה פתוחה. הבית מבולגן. חורים של קליעים בדלת של המטבח ואימא שלי איננה.”

"יוואוו, זה רציני,” אמרה איזבל בבהלה.

"וזה לא הכל, מיהרתי אחר כך ללוק, חבר טוב שלי ושל אימא שלי, הוא היה במחסן מאחורי החנות ספרים שלו. היו שם עוד בערך שישה אנשים עם רובים...”

איזבל קמה לפתע ממקומה והסתובבה לדלת עץ הישנה שעמדה מאחוריה. היא פתחה אותה בתנועה חדה.

שי בחורים מיהרו לייצב את עמידתם – שכן עד עכשיו שניהם נשענו על הדלת.

"נו באמת אלק,” פנתה איזבל לבחור עם השיער השחור ששרק איזו מנגינה וטייל עם עיניו על הקיר. “זה ממש לא מנומס לצותת.”

"אנחנו לא צותתנו,” אמר אלק והבחור הבלנודיני הצטרף אליו בהנהוני ראש חזקים. “אנחנו פשוט.. אממ... פשוט...”

"פשוט צותתם,” השלימה אותו קליירי בכעס. “למשהו פרטי שאני לא ר צ י ת י שתצותתו לו!”

"הוו, היי נערה מפחידה שאם אתה נוגע בדלי מים שלה אתה חוטף סטירה,” אמר ג'ייס.

איזבל ואלק הביטו בג'ייס במבט קשה.

"ברצינות ג'ייס?” אמרה איזבל ולראשונה קליירי ראתה אותה כועסת. “אימא של קליירי נחטפה וזה המשפט שאתה בוחר לומר לה?”

"כן,” אמר ג'ייס. “כדי להפשיר קצת את המתח...”

"טוב אז מה עושים בנוגע לזה?” שאל אלק.

"אי אפשר להתקשר למשטרה,” אמר קליירי. “אני יודעת מי אחראי לחטיפה שלה. הם מעל החוק. המשטרה נמצאת ביידים שלו.”

"רגע, את אומרת שאת יודעת מי חטף אותה?” אמר אלק.

קליירי הנהנה בראשה. אם מישהו מעולם הפשע חטף את אימא שלה אז יש רק מישהו אחד שהיא יכולה לעלות בדעתה שיעשה את זה. וולנטיין.

"ומי זה? עם מותר לי לשאול?” שאל ג'ייס.

"אני לא חושבת שכדאי שתדעו,” אמרה קליירי ומוללה קווצה של שיער סביב אצבעותיה. “הוא.. הוא ממש מסוכן האיש הזה.”

"אני לא חושב שאם נדע מי הוא זה יסכן אותנו,” אמר ג'ייס. “בין כה וכה אני הולך להסתכן כשאני אציל את אימא שלך ממנו.”

"וולנטיין,” אמרה קליירי. “מי שחטף את אימא שלי זה הפושע מספר אחת ביבשת.”

"איך את כל כך בטוחה שזה הוא?” שאלה איזבל.

"כי הוא אבא שלי,” היא ענתה בשקט. הבעותיהם של איזבל, אלק וג'ייס השתנו באחת. “הפושע מספר אחת ביבשת הוא אבא שלי והוא חטף את אימא שלי. אני לא יודעת למה אבל בטוחה שזה הוא.”

איזבל הביטה בשעון יד שלה. “שיט, ג'ייס היינו צריכים להיות למטה לפני רבע שעה. קליירי, אני ממש מצטערת אבל אני וג'ייס חייבים ללכת.”

"זה בסדר,” קליירי הנהנה בראשה. אלק, ואיזבל פנו למעלית. “אתם מגיעים?” שאל אלק.

"תנו לנו כמה רגעים,” אמר ג'ייס והביט אל תוך עיניה של קליירי.

איזבל הביטה בשניהם לרגע, חייכה חיוך קטן ודלתות המעלית נסגרו. מותירות את קליירי וג'ייס לבדם בעליית גג.

"אממ... אני מצטער,” אמר ג'ייס וגירד בצווארו. “על מה שאמרתי מיקודם, אני יודע שאני יכול להיות לפעמים אידיוט. אני רק רציתי להקל קצת על האווירה... הייתי צריך לבחור בדוגמה אחרת כנראה.

"ככל הנראה,” הסכימה איתו קליירי. היא ניגשה לפתח המעלית והסמינה אותה כעבור כמה רגעים המעלית הופיעה. היא וג'ייס נכנסו.

המעלית נראתה לקליירי ממש קטנה פתאום שרק היא וג'ייס היו בתוכה.

"א..אני מצטערת על הסטירה ההיא,” אמרה קליירי והתכווצה במבוכה כשהיא נזכרה בזה.

"זה הגיע לי,” אמר ג'ייס בלי להתרגש. “כמו שאמרתי, אני מתנהג כמו אדיוט לפעמים...”

הפרק הקודם		הפרק הבא