הבטחות צריך לקיים

מצטערת שלקח לי הרבה זמן להעלות פרק נוסף - אבל פשוט לא היה לי רעיון טוב להמשך, וכששאלתי חברות איך הן מציעות להמשיך, הן הציעו לי או להרוג כמה דמויות או להפוך אותם לערפדים.
אל תדאגו, זה לא יקרה.

Enjoy :)

--------------------

פאנפיק – פרק 6 (בחזרה לנקודת המבט של לילי)

קצת אחרי שהתאוששה מהבכי בעקבות היציאה עם ג'יימס, הלכה לספרייה על מנת להשלים עם חברותיה. תחילה אמילי התייחסה אליה בקרירות, והשיבה לשאלותיה בעוקצנות, אך לאחר שלילי ניסתה לפייסה (וגם מרי עזרה לא מעט עם השכנועים), הבנות השלימו, ומרי יכלה להיאנח לרווחה.
 "זה באמת מעט מגוחך שבן כלשהו יפריד בינינו," אמילי הרהרה בקול בשעה שישבו בספרייה, ולילי זירזה להן את העבודה כשגילתה להן חצי מהתשובות.
"את צודקת, לדעתי פוטר לא שווה את זה." מרי הנהנה לעברה, ושתי חברותיה החליפו מבטים מופתעים. לילי הייתה במיוחד מופתעת מאוד כששמעה זאת – הרי מרי היא אחת המעריצות הכי גדולות של פוטר! היא שיערה שמרי עשתה זאת רק בשביל לקרב בין אמילי לבינה - אך לא היה לה אכפת.
"אגב פוטר," אמילי נשענה על ידה על גיליון קלף העבודה בסקרנות, "היציאה שלכם עברה בשלום – או שצעקת עליו כל הדרך חזרה להוגוורטס?"
לילי חייכה חיוך מעט מאולץ. "לא... האמת היא ש... לא ממש... טוב, לא נראה לי שנצא שוב." היא גמגמה.
"למה? לאן הוא לקח אותך?" אמילי נעצה בה מבט מסוקרן.
"טוב, הממ... היינו בשלושת המטאטאים, ואחרי זה חזרתי די מהר... היה לי משעמם." לילי לא הייתה טובה בשקרים במיוחד, אבל גם לא רצתה להודות שהיא הראתה חולשה ממש מול הפנים של ג'יימס, אחרי שהוא שאל אותה שאלה טיפשית על המשפחה שלה, והיא בכתה וברחה ממנו כמו בסצנה קיטשית במיוחד.
"טוב – זה לא מתאים כל כך לפוטר." אמילי נראתה ספקנית.
סומק הציץ את לחיי. "למה?"
"אני מתכוונת – שמעתי מבנות ברות-המזל שיצאו איתו שהוא דווקא נורא מעניין ומתנהג באצילות – "
ללילי היה קשה לרסן את צחוקה. אצילי? היא נזכרה בשפם-הבירצפת שעיטר אותו...
"מה?" אמילי הרימה את גבותיה בפליאה. "אני יודעת שאני נשמעת קצת מגוחכת כשאני אומרת בנות ברות-המזל, אבל מה לעשות שלא לכולנו יש מזל מדהים כמו שלך, לילי."
"מזל?" לילי נדהמה. "לצאת עם ג'יימס – זה מזל? הבנאדם חסר-טאקט לחלוטין. הוא לא יודע לעזוב נושא אם אומרים לו להפסיק! והוא תמיד יגיד איזו בדיחה שלא מתאימה, ותמיד ינפח את החזה שלו בגאווה על הכישרון שלו בקווידיץ' – "
"אוקי, אוקי, לילי!" אמילי הפסיקה אותי בגלגול עיניים. "שמענו כבר את הנאום הזה, אני כבר יכולה לדקלם אותו בעל פה – "
"מה אתן עושות?!" הספרנית, מאדם פינץ, עמדה כל כך קרוב אל פניי, שנרתעתי ממנה בבהלה.
"אנחנו רק... מדברות." אמילי שלחה ללילי מבט שאותו היא פירשה כ-'מה-לעזאזל-הזקנה-הזאת-רוצה-מהחיים-שלי?'
"מפטפטות בקול? בספרייה שלי?!" פניה האדימו מכעס. "זו ספרייה! לא ספסל ציבורי!" נבחה לעברן.
מרי ואמילי החלו לאסוף בזריזות שלילי לא הכירה את חפציהן, ושלושתן התעופפו משם במהירות המרבית שרגליהן יכלו לשאת אותן.

"הכול טוב, אוואנס?"
לילי הפנתה במהירות את ראשה אל מקור הקול, למרות שלא הייתה צריכה להסתכל עליו כדי לדעת מי הוא. ג'יימס עמד מולה, לבדו, ידיו טמונות בכיסיו, מתבונן בה בדאגה קלה.
"כן, למה אתה שואל?" היא שאלה – בלי שהתכוונה – מעט בגסות.
"אוה, טוב – את נראית קצת חולמנית היום, הרגע בהית בעץ הזה במשך יותר מעשר דקות שלמות..." הוא הציץ בעיניה שכבר לא התבוננו בו, אלא בספר שהונח ברישול לידה, על גזע העץ שעליו ישבה. היא נטלה אותו בידה, וסגרה אותו בעדינות.
 בלי ששמה לב, ג'יימס כבר היה קרוב אליה. "אני מקווה שאני לא נדחף, אבל אני תוהה למה את בדיכאון כזה, ואם זה בגללי."
"לא, זה בסדר." היא ניסתה להשוות על פניה את החיוך הכי גדול שיכלה, "אני בסדר."
"בטוח?" הוא נראה ספקני, והמבט הזה הזכיר ללילי את היציאה איתו להוגסמיד, כשהוא הביט בה בדיוק באותו מבט ספקני.
"פוטר," ניסיתי להרגיע את העצבנות שתקפה אותי פתאום, "פעם חשבת, אולי, שזה לא נעים לאנשים שאתה דוחף את האף שלך למקומות שלא שלך?  זה – "
"אוקי, אוקי, רק רציתי לדעת אם את בסדר אחרי שבכית לידי פתאום... אני שואל את עצמי אולי אוכל לעזור לך."
"אל תזכיר את זה שוב, בבקשה," לילי התנשפה, מנסה לסלק את תמונות הזוועה שרצו עכשיו במוחה. "אני באמת מצטערת, ג'יימס, אבל אני לא חושבת שזה ילך בינינו."
הוא שתק. לכמה רגעים היא הייתה בטוחה שהוא עומד לפתוח את פיו ולהגיד לה משהו, אבל אז נפנה והסתובב, וחזר בחזרה לטירה.
באותו רגע שעזב, החלו פתיתי שלג קטנים, בזה אחר זה, לכסות את האדמה.

"זה לא יעבוד, רך כף!"
"אני בטוח בזה, תסתום כבר."
"לא, אתה לא מבין! יכולים לתפוס אותך בקלות – "
"אני מבין יותר ממך."
"עם זה אני לא מסכים." ג'יימס הצטרף בעגמומיות להתלחשויות הסוערות בין רמוס וסיריוס. הוא עבר בעיניו על כל יושבי המועדון, ועיניו נעצרו על השערות האדומות, שבלטו מעל כל הראשים. להפתעתו, עיניה של לילי היו נעוצות בו עד לאותו רגע, והופנו במהירות, עם סומק קל, אל חברותיה. ג'יימס לא יכול היה לשלוט בחיוך שהתפרש על פניו.
 "קרניים מאו-ה-ב, קרניים מאו-ה-ב!"
ג'יימס חבט בראשו של סיריוס. "סתום. כאילו שלא ידעת את זה לפני שלוש שנים..."
"ידעתי את זה, אבל זה סתם כיף להציק לך, כי אתה לא עוזב את אוואנס הזאת כבר המון זמן."
"טוב, זה עדיף מאשר להחליף חברה כמו גרביים." הקניט אותו.
סיריוס פרץ בצחוק. "אז זהו, שאני מעולם לא מחליף גרביים!"
החבורה פרצה בצחוק משוחרר, ואחרי מספר שניות המשיכו בעיסוקיהם. ג'יימס ניסה לחשוב מה עובר על לילי, וגילה שלמרות שהוא זוכר בעל-פה את שמות חברותיה הטובות, את התחביבים שלה ואת שמות שני הבחורים שהיא יצאה איתם בעבר, הוא לא יודע הרבה על משפחתה. אז נכון, המשפחה שלה מוגלגית, ויש לה אחות קנאית ששמה פטוניה, אבל מה עוד? איך הוא יכול לדעת מה מטריד ומפחיד אותה עד כדי כך שהיא פרצה בבכי ככה מולו? בלי ששם לב, מרוב מחשבות, התעסק עם החוט שנפרם מעט מהכורסא עליו ישב, וכשקם בסערה, השאיר אחריו קטע קטן פרום.
"מה אוכל אותו?" סיריוס בחן בדאגה את ג'יימס, שעלה במדרגות לכיוון מגורי הבנים בשעה כל כך מוקדמת.
"נו באמת, רך כף. אל תגיד לי שאתה עד כדי כך עיוור..." רמוס הרים את מבטו מספר שבדיוק התחיל לקרוא.
"דיי, ירחוני – זה לא יפה להשאיר אותי במתח,"
רמוס רכן לעברו. "לילי אוואנס, כמובן. היציאה האחרונה שלהם להוגסמיד, אני מניח לפי מצב הרוח שלו, לא הלכה משהו. ואם כבר מדברים על זה – צריך לעשות משהו בעניין. שלוש שנים היא דוחה אותו, והוא עדיין לא התייאש. צריך לגרום לו לרדת מהעניין, ואני מתכוון לתוכנית אמיתית."
סיריוס נראה רציני. "אתה בטוח? אם ג'יימס נראה כל כך בטוח בעצמו שעד חג המולד היא תהיה שלו, צריך לשקול את זה שוב."
"מאה אחוז."
"אז קבענו. מחר, ליד האגם, מבריזים מחקר המוגלגים."
רמוס גלגל את עיניו. "אני חבר שלך כבר חמש שנים, ואתה עוד לא מכיר אותי?"
"אבל זה יותר משעמם מגילוי עתידות!"
רמוס חזר לספר שלו.
"אוקי, אוקי, אז אחרי הלימודים. ותביא את המפה, אתה לא רוצה שג'יימס יקשיב ויחשוב שאנחנו מטומטמים בשכל."
"זה בסדר," רמוס העביר דף בספרו, "הוא יחשוב שרק אתה מטומטם בשכל."

מרי נכנסה לחדר בנחישות. "אמילי!"
"מה קרה?"
"אני לא יכולה יותר – לילי הזאת! מה יש לה, לעזאזל? היא כל כך חולמנית ומהורהרת ועצובה מאז היציאה עם ג'יימס! אי אפשר יותר, אני לא יכולה לדבר איתה שיחה רצינית, היא כל כך שקועה באיזה מחשבה בראש שלה שאני משתגעת!" היא דיברה במרץ, ידיה מונחות על מותניה.
"בדיוק! לא ידעתי איך לתאר את זה, אבל נמאס לי מהלילי הזאת, אני רוצה את לילי הקודמת!"
"נראה לך שזה קשור לג'יימס?" מרי שמטה את ידיה והתיישבה על מיטתה.
"ג'יימס פוטר המהולל?" אמילי חשבה לרגע. "יש סיכוי. את חושבת שהיא אולי התאהבה בו, והיא עוד לא יודעת את זה?"
מרי גלגלה את עיניה. "עם כל הכבוד לרומנים שאת קוראת, בחיים לא ישמע לי הגיוני שלילי תתאהב בפוטר."
"אוקי, אז בטוח קרה שם משהו ששינה אותה." אמילי ניסתה להגיע למסקנה. "ביציאה שלהם להוגסמיד, אני מתכוונת."
"כן, אבל מה?"
"אולי הוא נישק אותה!" אמילי קפצה בהתרגשות.
"אמילי, אני בטוחה שהיא הייתה מספרת לנו." מרי הרגישה שהיא היחידה ההגיונית מביניהן. "וחוץ מזה – היא בטוח הייתה בועטת בו את-יודעת-איפה וצועקת עליו עד שכל הוגסמיד הייתה יודעת מזה. את מכירה את לילי, אף אחד לא יכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה."
שתי הבנות שתקו לכמה רגעים, מנסות לחשוב על אופציות אחרות.
"כמובן!" אמילי טפחה לפתע על מצחה, עיניה מתרחבות בהבנה.
"מה?"
"בואי נלך לשאול את הקונדסאים! הם חברים טובים של פוטר, הם בטוח יודעים מה קרה שם!"
מרי נאנחה באכזבה. "ואני כבר חשבתי שהיא עלתה משהו. טוב, אבל למה אני מצפה מאמילי...?" מלמלה בינה לבין עצמה בדרכן לחדר המועדון.
"שמעתי את זה!"
"אוח,"

--------------------

אשמח לתגובות בונות.
ואני פונה לקוראים שנכנסו במקרה ולא אהבו את הפרק - אשמח אם תכתבו לי מה כדאי לי לשפר.

הפרק הקודם		הפרק הבא