היילי ראוון וחדר הסודות

כןכן, אנשים, אתם לא מדמיינים את זה!!!

פרק חדש!!!

אז אחרי מיליון שנה שלא המשכתי את הפאנפיק הזה, סוףסוף סיימתי לכתוב את פרק ו'!!!!

להגנתי אני חייבת לומר שהוא הפרק הכי ארוך עד עכשיו...

לא לשכוח להגיב!!

הפרק מוקדש לג'יניפה, נמלה ורוניר שהגיבו על הפרק הקודם. אתם לא מבינים כמה התגובות שלכם נותנות מוטיבציה להמשיך!!

פרק ו'- בדרך להוגוורטס + חברות חדשות

בחודש שלאחר מכן, היילי הייתה בהתרגשות מתמדת.

היא החליטה לקרוא לינשוף שלה הרוור. הרוור היה נכנס ויוצא מהחלון בחופשיות. בלילות היא הייתה שוכבת ערה במיטתה וחושבת על בית הספר החדש שלה, או קוראת בספרי הלימוד שלה. היא אהבה במיוחד את הספרים של לוקהרט. הוא עשה כל כך הרבה דברים מדהימים, הציל כל כך הרבה אנשים. לפעמים היא הייתה מוציאה את השרביט שלה מהקופסא ומעבירה עליו את אצבעותיה, מדמיינת שיוצאים ממנו ניצוצות, מדמיינת שהיא עושה איתו קסמים מדהימים.

אין פלא, אפוא, שבבקרים הייתה קמה מאוחר מאוד. היו ימים שבהם היא קמה אחרי 2 בצהריים.

אבל שלושה ימים לפני הראשון בספטמבר, היילי הכריחה את עצמה ללכת לישון מוקדם. למרות ההתרגשות שהייתה בגופה, למרות המרץ והאדרנלין שהיה בדמה, היא הייתה צריכה לקום בזמן, כדי לא לאחר לרכבת.

לילה לפני היום המיוחל, היילי כוונה לעצמה שעון מעורר לשעה 8:30, אבל כשהתעוררה למחרת השעה הייתה רק 6:52. אבל היא לא הצליחה לחזור לישון. היא עצמה את עיניה, ערנית לגמרי, וכשהשעון צלצל לבסוף היא קפצה מהמיטה, התארגנה והתלבשה תוך 5 דקות וירדה למטה.

את ארוחת הבוקר היא אכלה יחד עם הוריה, אבל כולם היו שקטים. ההתרגשות הייתה בשיאה.

נשארו עוד כמה סידורים אחרונים, ולבסוף, בשעה 10:15 כולם היו ארוזים ומוכנים ליציאה. כל המזוודות הועמסו על תא המטען של המכונית, הרוור נכלא בכלובו, וכשהיילי והוריה נכנסו למכונית, הייתה אווירה של מתח וציפייה.

"כולן מוכנות?" שאל אביה של היילי. היילי ווידאה – שוב – שכרטיס הרכבת נמצא בכיסה, והנהנה בהתרגשות.

"אז קדימה, יצאנו!" והם יצאו לדרך.

תחנת קינגס קרוס ממש קרובה לביתם של הרוואנים. 20 דקות נסיעה, אולי פחות. (הערת הכותבת: בדקתי בגוגל, זה באמת!!)

הם הגיעו לתחנה ב-10:30. הוריה עזרו להיילי להעמיס את המזוודה על עגלה והתגלגלו לכיוון התחנה.

רק אז הם קלטו את עומק הבעיה שהם נתונים בה. משמאלם, עמד רציף 9. מימינם, עמד רציף 10. ובאמצע? כלום! רק מחסום ומכונת כרטיסים. לא חצי רציף ולא ¾ רציף.

הם החליטו לחכות לאישה שהוזכרה במכתבו של דמבלדור, מולי וויזלי.

הם חיכו. וחיכו. וחיכו. שום ג'ינג'י לא נראה בין מאות האנשים שגדשו את התחנה. היילי התחילה להילחץ. מה ייקרה אם תאחר את הרכבת?

לבסוף, 5 דקות לפני 11, הופיעו בתחנה משפחה של קוסמים ג'ינג'ים. הם התקרבו למחסום במהירות, והיילי והוריה מיהרו לפנות להם את הדרך.

"קודם פרסי," אמרה האם, שהייתה כנראה מולי וויזלי, והביטה בשעון במבט לחוץ.

הילד שנראה הבוגר מבין הג'ינג'ים החל לרוץ לעבר המחסום. כשהגיע לשם, הוא כמעט התנגש במחסום, אבל... היילי מצמצה לרגע והוא נעלם.

היא הביטה שוב על המשפחה. האבא החל לרוץ אחרי בנו. מאחור, בין כל הג'ינג'ים, ראתה היילי ילד עם שיער שחור, אבל היא לא ייחסה לו חשיבות מרובה.

אחרי אביהם, עברו במחסום שניים שנראו כמו תאומים. זהים לגמרי. אחרי שהם עברו, היילי הבינה שהיא חייבת לעשות את זה. היא הסתכלה לשנייה על הוריה, ששלחו לה מבט מעודד, ופנתה לגברת וויזלי.

"סלחי לי?" שאלה בנימוס. גברת וויזלי חייכה חיוך לחוץ.

"שלום, חמודה, את מתחילה השנה בהוגוורטס?" שאלה גברת וויזלי, והיילי הנהנה. "גם ג'יני מתחילה שם." היא החוותה בידה לכיוון ביתה הצעירה, ג'יני. גם היא הייתה ג'ינג'ית - כמו היילי, רק שהשיער של היילי היה כהה יותר – והיו לה עיניים חומות.

"כן," אמרה היילי, "אבל אני לא יודעת איך..."

"איך לעלות לרציף?" היא שאלה, והציצה בשעונה. נותרו שלוש דקות.

"זה מאוד פשוט," הסבירה גברת וויזלי, "כל מה שאת צריכה לעשות זה ללכת ישר אל המחסום שבין רציפים תשע ועשר. אל תהססי, אחרת תתנגשי בו. את יכולה לרוץ אם את קצת מתרגשת. לכי, ג'יני ואני נבוא אחרייך."

היילי נשמה עמוק, והביטה במחסום, המוצק מאוד, שעמד לפניה.

היא התחילה ללכת, ולאט לאט הגבירה את הקצב. במרחק כמה מטרים מהמחסום, היא התחילה לרוץ. המחסום הלך והתקרב אליה, אבל היא לא יכלה לעצור. היא עומדת להתנגש במכונה. היא עצמה את עיניה בחוזקה, התכוננה להתנגשות, ו...

היא פקחה את עיניה.

רכבת אדומה ארוכה עמדה ליד רציף הומה אדם. עשרות קוסמים ומכשפות עם כובעים מחודדים. היא הסתובבה והסתכלה על המקום שבו הייתה מכונת הכרטיסים. שער ברזל עמד שם, ומעליו שלט שבו נכתב רציף תשע ושלושה רבעים. היא עשתה את זה.

בדיוק באותו רגע הגיחו גברת וויזלי וג'יני מתוך המחסום. נשמעה משרוקית. הרכבת עומדת לצאת לדרך.

גברת וויזלי הביטה סביבה. "איפה רון והארי?" היא שאלה.

"בואי," אמרה ג'יני להיילי, "אמא," היא פנתה לאמה, "את תחכי להם ואנחנו נלך לתפוס לנו תא."

"בסדר, חמודה," אמרה גברת וויזלי, והשתיים צעדו לעבר הרכבת.

"אז..." אמרה ג'יני בביישנות כשעברו בין קרונות הרכבת וחיפשו להן תא פנוי, "אני ג'יני. ג'יני וויזלי."

"הי ג'יני," אמרה היילי חייכה, "אני היילי. היילי ראוון."

השתיים המשיכו לצעוד בין הקרונות, והיילי הרגישה שמצאה חברה טובה חדשה. אומנם היא בקושי הכירה את ג'יני, אבל היא הייתה ילדה די ביישנית, והיה לה קשה ליצור חברויות חדשות.

***

בבית הספר הקודם, המוגלגי, של היילי, לא היו לה חברות. אמנם הייתה את הלנה, שישבה לידה בכיתה והייתה ילדה די נחמדה, ואת ספיר, שתמיד הייתה כותבת להיילי פתקים בשיעור, אבל הן לא היו באמת חברות טובות. בגלל זה היא תמיד הרגישה לא שייכת. בגלל זה היא כל כך רצתה ללכת להוגוורטס.

***

השתיים הגיעו לתא האחרון ברכבת. הוא היה ריק לגמרי מלבד ילדה אחת, בעלת שיער ארוך ובלונדיני, אבל לא בלונד-סנובי אלא בלונד-מלוכלך. עיניה הכחולות הגדולות והיו נעוצות במגזין שעל עמוד השער שלו הודפס באותיות דפוס גדולות: הפקפקן. (הערת הכותבת: אני יודעת שכולכם אומרים עכשיו בלב [או בקול] "לונה!!" או שזה רק אני עושה את זה? לא משנה...)

היילי פתחה את דלת התא והציצה פנימה. "סליחה?"  שאלה את הילדה. הילדה הרימה את עיניה.

כשראתה אותה מקרוב, היילי רצתה לסגת. היא נראתה קצת... מוזרה. היא ענדה עגילים שמהם השתלשלו פירות שנראו כמו צנוניות כתומות, ומחרוזת של דברים שנראו כמו פקקים. חוץ מזה, העיניים הכחולות שלה היו חולמניות, כאילו היא בוהה באוויר כל הזמן.

"התא הזה פנוי?" שאלה היילי.

"כן," אמרה הילדה. גם הקול שלה היה חולמני. "אני מניחה שאף אחד לא רוצה לשבת פה." היא משכה בכתפיה.

היילי לא ידעה איך להגיב לכנות הזאת.

"אז... אפשר לשבת פה?" זאת הייתה ג'יני. היא נכנסה אחרי היילי לתא.

"כן, בטח!" אמרה הילדה, "זה יהיה מאוד נחמד מצידכן."

השתיים התיישבו מולה.

"אני לונה לאבגוד," אמרה.

"הי לונה," חייכה ג'יני, "אני ג'יני וויזלי."

"וויזלי?" שאלה לונה, "אבא שלי סיפר לי על המשפחה שלכם. הוא אמר שאתם מאוד נחמדים." ג'יני חייכה במבוכה.

היילי תהתה מי זה אבא של לונה.

"ואני היילי ראוון," אמרה היילי.

"מה את קוראת?" שאלה ג'יני.

לונה הרימה את מבטה מהעיתון. "הפקפקן. אבא שלי עורך אותו. יש שם כתבה גדולה על תופעת החדגובלניזם."

"החדגו-מה?" שאלה היילי בחוסר הבנה.

"חדגובלניזם. למה לדעתכן חדי הקרן נכחדים מהר כל כך? זה בגלל שפאדג' עשה עסקה עם הגובלינים: הוא נותן להם אישור לצייד חדי קרן בלתי חוקי, ובתמורה הם נותנים לו קורבן גובלין כל שבוע, כדי שהוא יוכל להכין עוגת גובלינים."

אני מדמיינת, או שהיא אמרה פאדג'? תהתה היילי, מה הקשר של עוגת שוקולד לכל זה?

נראה שגם ג'יני לא מבינה, אבל היא משכה בכתפיה והמשיכה לשוחח עם לונה. היילי השתלבה בשיחה מדי פעם.

כמה דקות אחר כך, ג'יני הביטה סביבה. היא הוציאה את ראשה מחוץ לדלת התא והציצה החוצה. כשהתיישבה בחזרה, הייתה על פניה הבעה מודאגת.

"מה קרה?" שאלה היילי.

"איפה רון והארי?" שאלה ג'יני והסמיקה מעט, "הם כבר היו אמורים לבוא!"

"איזה רון והארי?"

"רון זה אחי הגדול," הסבירה ג'יני, "והארי הוא החבר הכי טוב של רון."

"הארי?" שאלה לונה, "הארי פוטר?"

"כן," השיבה ג'יני.

"מגניב," אמרה לונה.

היילי קצת התרגזה. אולי מישהו יכול להסביר לה, אחת ולתמיד, מי זה ההארי פוטר הזה? ולמה כולם כל כך מתלהבים ממנו??

"אולי תסבירו לי..." פתחה היילי, "אממ... מי זה הארי פוטר?"

נראה שג'יני קצת מופתעת מהשאלה, אבל היא השיבה להיילי בסבלנות.

"עד לפני 11 שנים, שלט בעולם קוסם אופל חזק. קראו לו..." ג'יני השתתקה, ולאחר כמה שניות המשיכה, "טוב, את-יודעת-מי." היא אמרה בנימה קצת מתגוננת.

"אבל אני לא יודעת מי!!" אמרה היילי, מעט בכעס. מה הסיפור עם השם הזה? "את לא יכולה להגיד את השם שלו??"

"תביני," הסבירה ג'יני, "רוב הקוסמים מפחדים מאוד מאת-יודעת-מי. השם שלו מעורר חלחלה."

"קראו לו וולדמורט," אמרה פתאום לונה, וג'יני התכווצה מעט.

"רגע, למה קראו לו?" שאלה היילי, "הוא מת?"

"זה הסיפור עם הארי פוטר.

"כי כשהארי היה בן שנה, וולדמורט רצה להרוג אותו. הוא הגיע לביתם של הפוטרים, והרג את ההורים של הארי, לילי וג'יימס. אחר כך, הוא ניסה להרוג את הארי. ואז, אף אחד לא יודע למה, וולדמורט ירה על הארי קללה שהרגה המון קוסמים ומכשפות, והארי, התינוק הקטן, ניצל. הקללה חזרה לוולדמורט והוא מת."

"וואו," אמרה היילי. עכשיו היא הבינה את כל הסיפור של הארי פוטר. אין ספק שמי שהביס את וולדמורט הוא בהחלט נער מוכשר.

דלת התא נפתחה לפתע. בפתח עמדה מכשפה זקנה וחביבה, גוררת עגלת ממתקים.

"תרצו ממתק מהעגלה, חמודות?" שאלה מכשפת הממתקים.

ג'יני התכווצה לפתע, ולונה המשיכה לקרוא בפקפקן ולא הביעה עניין, אבל היילי הבינה פתאום שהיא רעבה. היא הוציאה את הארנק שנתנו לה הגובלינים בגרינגוטס והתבוננה בעגלה. זה היה הדבר הכי מגניב שהיא ראתה מימיה.

על העגלה לא היו ממתקים רגילים כמו ופלים וסוכריות טופי; היו שם סוכריות ברטי בורטס בכל הטעמים; שרביטי במבליק; המסטיק הכי מתנפח של דרובל; צפרדעי שוקולד; עוגיות דלעת; עוגות קדירה, ועוד המון דברים משונים עם שומות משונים עוד יותר. הכל היה נראה להיילי מגניב, אז היא קנתה קצת מכל דבר ושפכה את הכל על מושב ריק.

בינתיים, ג'יני הוציאה חבילה של ארבעה סנדווצ'ים והתחילה לאכול אחד מהם בפנים עגמומיות.

"רוצה קצת?" שאלה היילי. ג'יני הרימה את מבטה והניחה את הסנדוויצ'ים בצד.

"אממ... טוב.." אבל היילי לא חיכתה לתשובה, דחפה לידה עוגיית דלעת, והושיטה אחת גם ללונה. השלוש אכלו את הממתקים, פיטפטו וצחקו, ועד מהרה נהפכו לחברות טובות.

אחר הצהריים הרכבת התקרבה לייעדה. השמיים החלו להחשיך, ונושא השיחה עבר למשפחות שלהן.

"יש לי שישה אחים," אמרה ג'יני, "כולם בנים." והזעיפה פנים. "זה סיוט."

"לי אין אחים ואחיות," אמרה לונה.

"שני ההורים שלכן קוסמים?" שאלה היילי בעניין.

"כן," ענתה ג'יני, "וכל האחים שלי לומדים בהוגוורטס."

"אמא שלי הייתה מכשפה מוכשרת מאוד," אמרה לונה בקול שקט יותר מתמיד.

"הייתה? מה קרה לה?" שאלה היילי בפרצוף מלא רחמים.

"זה קרה כשהייתי בת 9. אחד הניסויים שלה לא התנהל כפי שציפתה, ו..." לרגע היה נדמה להיילי שהקול של לונה רועד, "בום. היא מתה. אני ממש מתגעגעת אליה."

היא ניגבה דמעה. זאת הייתה הפגנת הרגש הכי גדולה שלה עוד עכשיו. היילי הבינה שהיא כנראה באמת הייתה קשורה לאמא שלה. טוב, אולי בשבילכם זה ברור, אבל בשביל היילי לא כל כך.

"מה איתך, היילי?" שאלה ג'יני, והיה ברור שהיא מנסה לשנות נושא.

היילי השפילה את מבטה. "אני... אני לא יודעת."

"מה זאת אומרת?" שאלה ג'יני.

היילי הרימה את עיניה והביטה הישר בעיניה של ג'יני. "אני מאומצת."

ואז, לראשונה מאז גילתה שהיא מאומצת, משהו נפתח בתוך ליבה של היילי, והיא התחילה לספר לחברותיה החדשות את סיפורה, או לפחות את החלק שהיא יודעת ממנו.

"ההורים שלי ממש רצו ילד, אבל אמא שלי לא הצליחה להיכנס להריון. הם ניסו כמה פעמים, ולבסוף החליטו ללכת לאמץ ילד," סיפרה בעיניים נוצצות מדמעות, "הם כתבו מכתב למנהלת בית היתומים המקומי, והיא הזמינה אותם לבוא לשם יומיים מאוחר יותר. כשבאו, הם אמרו לה שהם מעדיפים לאמץ תינוק, ולא ילד, כי תינוקות פחות זוכרים את ההורים הביולוגיים שלהם, ומתרגלים מהר להורים המאמצים..."

בשלב הזה החלה היילי לבכות בקול רם. ג'יני ניגשה אליה וחיבקה אותה, ואפילו לונה הביעה עניין והרימה את מבטה מהפקפקן.

"את יכולה להפסיק," אמרה ג'יני בעדינות.

"לא," היילי הזדקפה הרימה את מבטה, פניה עוד מוכתמים בדמעות, "אני רוצה לספר." והיא לא שיקרה. למעשה, היא הרגישה הרבה יותר טוב אחרי ששיתפה את המידע הזה עם מישהו.

"מנהלת בית היתומים הובילה את הורי לעבר אגף התינוקות," המשיכה היילי, הדמעות זולגות בחופשיות על לחייה, "וברגע שהם ראו אותי, הם ידעו שהם רוצים לאמץ אותי. אמא שלי אמרה שהייתי התינוקת הכי יפה שם." היא חייכה מבעד לדמעות.

"המנהלת סיפרה להם שמצאו אותי כשהייתי בת כמה חודשים, וכל מה שידעו עלי, היה זה."

היא שלפה מהמזוודה שלה פתק קטן, בלוי ומרופט והראתה אותו לחברותיה.

היילי קראה בקול את הכתוב:

"קוראים לי היילי.

נולדתי ב-12 ביוני 1981."

"זהו?" שאלה ג'יני, "לא היה כתוב שום דבר על... המשפחה שלך?"

"כלום," השיבה היילי, "אבל אני שומרת את הפתק. הוא התזכורת היחידה שלי לחיים שהיו לי."

שתיקה כבדה השתררה. ג'יני לעסה בדממה צפרדע שוקולד, מנסה להירגע מעט; לונה חזרה לקרוא בפקפקן, והיילי הביטה מחוץ לחלון בנופים החולפים במהירות, חושבת על חייה ועל החיים שיכלו להיות לה.

"הי, מה זה?" שאלה היילי פתאום, "זה נראה כמו... מכונית מעופפת?"

"אין סיכוי," אמרה ג'יני, למרות שנראתה קצת חיוורת, "את בטח מדמיינת."

אבל לפני שהספיקו להמשיך לדון בנושא, דלת התא נפתחה.

"או, היי ג'יני," אמרה הילדה שעמדה בפתח. היה לה שיער חום נפוח, עיניים חומות ושיניים קדמיות בולטות.

"הי הרמיוני," חייכה ג'יני, "היילי, לונה, זאת הרמיוני גריינג'ר." היילי והרמיוני חייכו זו לזו בנימוס.

"הרמיוני, אלה היילי ראוון ולונה לאבגוד."

"היי," אמרה הרמיוני, "כדאי שתלבשו את הגלימות שלכן. כבר כמעט הגענו להוגוורטס."

היא התחילה לצעוד לעבר דלת התא. "דרך אגב," היא הסתובבה, "ג'יני, יש לך מושג איפה רון והארי?" (הערת הכותבת: שימו לב, הרמיוני אמרה קודם רון ואז הארי. פרשו זאת כרצונכם החופשי.)

"לא יודעת," ענתה ג'יני במבט מודאג, "לא ראיתי אותם ברציף."

הרמיוני הנהנה בדאגה גלויה, ויצאה מהתא.

השלוש לבשו את גלימות הוגוורטס השחורות שלהן בזמן שהשמש ירדה לאיטה.

הרכבת האטה, עד שנעצרה לבסוף בטלטלה.

לונה יצאה מהתא מיד והחלה לצעוד במסדרון, אבל היילי השתהתה, וג'יני חיכתה לה.

כשהיילי הכניסה את הפתק המקומט חזרה אל תוך המזוודה שלה, ג'יני דיברה פתאום.

"אממ... היילי," היא היססה לרגע, "יש לי שאלה."

"תשאלי," ענתה היילי, מבטה עוד נעוץ במזוודה.

ג'יני נשמה נשימה עמוקה, ושאלה: "את רוצה לדעת מיהם ההורים הביולוגיים שלך?"

היילי הרימה את מבטה ונעצה בג'יני את עיניה החומות.

היא לא הייתה צריכה להרהר הרבה בשאלה הזאת. להפתעתה הגמורה של ג'יני, היא ענתה...

"לא."

"מ-מה?" ג'יני הייתה המומה.

"לא," חזרה היילי, בקול רם וברור, "טוב לי עם ההורים המאמצים שלי. ואם ההורים הביולוגיים שלי נטשו אותי, אני לא מעוניינת לדעת מי הם. לא תודה."

אפילו היילי בעצמה הייתה מופתעת ממידת הציניות שבקולה.

השתיים לא דיברו כל הדרך, גם כשצעדו אחרי האגריד בשביל המוביל לטירה יחד עם כל שאר תלמידי השנה הראשונה.

לפתע, השביל נפתח אל אגם גדול ושחור, שמעליו מתנשאת טירה גדולה ומהודרת.

הוגוורטס.

"וואו," לחשה היילי, וג'יני חייכה אליה.

אחר כך, בסירות, היילי וג'יני ישבו בסירה יחד עם לונה ועם ילד שהציג את עצמו בשם קולין קריווי, החזיק מצלמה גדולה וצילם בלי הפסקה.

כשהגיעו לטירה, מכשפה גבוהה וחמורת סבר – שהציגה את עצמה בתור פרופסור מקגונגל – הסבירה לתלמידים על ארבעת הבתים ועל התכונות שמייצגות כל בית.

הם הסתדרו בטור כדי להתמיין.

רגע לפני שנכנסו לאולם הגדול, היילי נשמה נשימה עמוקה.

הוגוורטס, חשבה לעצמה, הנה אני באה.

הפרק הקודם		הפרק הבא