מה היה קורה אילו...

*שנה שישית*

מותו של סיריוס לפני כחודש העיק עליהם. הרמיוני סבלה מסיוטים חוזרים על כל האירועים שקרו לאחרונה ובמיוחד על האירוע במשרד הקסמים. המלחמה נגד אוכלי המוות היתה קשה מנשוא.
הרמיוני עמדה מול הכיור במטבח הריק במחילה. היא הגיעה לפה רק לפני יום ובקושי הספיקה להיות לבד עם רון בבית העמוס שלו. היא הדיחה את הכלים ביד כי עדיין היה אסור לה לבצע קסמים מחוץ להוגוורטס אבל מאוד רצתה לעזור לגברת וויזלי. היא ידעה שבכל רגע דמבלדור אמור להביא את הארי אליהם והציצה כל דקה מהחלון אל החצר החשוכה כדי לראות אם הוא מגיע. היא דאגה לו והתגעגעה אליו. פתאום היא הרגישה זוג ידיים על מותניה וקפצה בבהלה "הכל בסדר, זה אני" לחש רון באוזנה והיא נרגעה. הוא חיבק אותה וקבר את ראשו בשקע הכתף שלה מנשק בעדינות את צווארה ומריח אותה. רון גבה עוד בחודשים האחרונים, זיפים עדינים יחסית בצבצו בפניו, כתפיו התרחבו ושרירים חזקים התהוו בזרועותיו. הוא היה כמעט גבר, רק מעט עקבות של נערות עוד נותרו בגופו ופניו. גם גופה השתנה, החזה שלה גדל אך עדין היה קטן לטעמה, מותניה ורגליה הרזות התעגלו מעט. רון העיר לה בעבר שהוא יתן הכל כדי לראות אותה לא לבושה אבל היא לא הרגישה שהיא מוכנה לדבר כזה. הארי עדין לא ידע עליהם. חודשים רבים הם הסתירו את זוגיותם וכבר היו מיומנים בהסתרה. הרמיוני ידעה שברגע שהיא תגיד לרון שהיא מוכנה הוא יפרסם בגאווה את עובדת חברותם. ועם זאת, רון עוד לא אמר לה שהוא אוהב אותה. כנראה שנדרש לו אומץ רב ומחויבות רבה כדי לומר לה את זה. היא סיימה להדיח את הכלים אבל לא זזה. חיבוקו של רון היה מנחם והיא לא רצתה להפסיק אותו. היא ייבשה את ידיה והסתובבה אליו, נעמדת על קצות אצבעותיה כדי להגיע קרוב אל פניו ונשקה לו ארוכות. כמו תמיד רון לא אכזב והתלהבותו מהנשיקה גברה ככל שהיתה סוערת יותר. ידיו החמות והגדולות גיששו דרך פתח החלוק שלבשה מטיילות על בטנה בעדינות. צעדים נשמעו במדרגות, הם ניתקו זה מזו במהירות. למורת רוחם מי שהגיע היה פרד והוא היה מספיק חד להבחין שרון מסמיק. הרמיוני ציינה לעצמה שזה חמוד שהוא עדין מאדים אחרי כל החודשים שאומנם לא מצאו בהם אינספור הזדמנויות אבל בכל זאת הצליחו לגנוב נשיקות פה ושם.
"משום מה לא נראה לי שרבתם עכשיו" העיר פרד בקול וחייך חיוך זדוני מהרגיל. "סתום פרד" סינן רון. "סתמתי" פרד הרים את ידיו. "בואי הרמיוני" רון החווה בראשו למעלה. "לא רון, הארי אמור להגיע, בוא נחכה לו פה בסלון" הציעה הרמיוני בקול רם מספיק כדי שפרד ישמע ואולי יוריד את החשדות שלו כלפיהם. הארי אכן הגיע בדקות לאחר מכן. הרמיוני התנפלה עליו בחיבוק ורון הפריד אותם אחרי שניה כביכול כדי לחבק את הארי בעצמו. אחרי שהארי עדכן אותם בגיוסו של סלגהורן, מורה חדש להוגוורטס והם תהו יחד למה כל כך חשוב לדמבלדור לקחת את הארי איתו למשימת הגיוס המוזרה הזו ולאחר שהארי חווה התקף נוסף שבו וולדמורט חדר למחשבותיו נרגעו כולם ופרשו למיטות.

בימים לאחר מכן הארי היה מדוכדך מאוד עקב מותו של סיריוס, מה שהיה מובן לחלוטין מבחינת הרמיוני והם לא ניסו לשדל אותו לבוא לשחק איתם קווידיץ'. הרמיוני שמה לב שהארי מרבה לדבר עם ג'יני וזה משפר את מצב רוחו אז הניחה לו לבלות איתה קצת לבד. עבור רון זה פחות עבד והוא היה נראה נרגז מהשיחות הארוכות שלהם והשמיע בפני הרמיוני את החשש שהארי מעוניין באחותו הקטנה. הרמיוני ידעה כמה ג'יני כרוכה אחרי הארי אבל עד כה לא שמה לב ליחס מיוחד שהארי נתן לה והניחה שזה חד צדדי. היא אמרה את זה לרון אבל רק כשהוסיפה "חוץ מזה, זה נותן גם לנו קצת זמן לבד" רון השתכנע סופית לעזוב את הנושא. הם ישבו בחדרו של רון. רון ישב על המיטה והרמיוני קראה בחוברת הכנה לכשיפומטרי. "אז מה נותן לי הזמן הזה לבד אם הראש שלך תקוע בחוברת הזו?" הקניט אותה. בהחלטה נחושה לא לתת לו להשפיע עליה כל כך בקלות היא התעלמה ממנו והמשיכה לקרוא. הוא ירד מהמיטה והתיישב מאחוריה על השטיח. שיערה היה אסוף בפקעת מרושלת אז רון לא התקשה לנשק את עורפה. "אמרתי לך פעם שיש לך ריח ממכר?" אמר. היא נהמה קלות והמשיכה לקרוא. הנחישות שלו להפריע לה התחרתה בנחישות שלה לעמוד בפניו, יודעת בוודאות שהיא תהיה זו שתכנע בסוף. ידיו נכרכו כעת סביבה ובאופן המוכר הוא הכניס את ידיו שתמיד היו חמות תחת חולצתה. היא נצמדה אליו, ישבנה נוגע במכנסי הג'ינס שלו. ידיו עלו עוד בתוך חולצתה והיא חשה את נשימותיו בעורפה נעשות מהירות יותר. לשונו טיילה כעת על צווארה וידיו טיפסו מבטנה מעלה ונגעו בחזה שלה,למרות שבד החזיה הפריד בין ידיו לעורה זה גרם לגבה להתקשח ורון הרגיש את זה. הוא היסס " לא רוצה? אני אפסיק" הוא אמר מיד והוריד את ידיו. היא הסתובבה אליו. "אני רוצה רון, באמת שכן, אבל זה חדש לי, לנו. ואני לא בטוחה שזה יהיה כל כך נהדר כמו שאתה מצפה שזה יהיה" היא השפילה את עיניה. רון צחק, היא נפגעה, איך הוא יכול לצחוק כשהיא חושפת בפניו את עצמה ככה? "היי- תסכלי עליי. הרמיוני, שום דבר שכרוך בלגעת בך לא יהיה פחות מנהדר. אוקיי? אני יכול לטרוף אותך בכל רגע שתגידי לי שאת מוכנה שזה יקרה, אם כבר את צריכה לפחד שאני לא אהיה כזה נפלא כמו שאת חושבת" היא נרגעה מעט. "אם ככה יש מצב ששנינו פשוט נהיה גרועים וזהו" סיכמה. "לא נראה לי. אם לשפוט לפי הנשיקות שלנו, כל דבר נוסף יהיה מלהיב באותה מידה. כמו אוכל חדש במסעדה מפוארת" הרמיוני נתקפה צחוק פרוע. הוא משווה אותה לאוכל. אם לא היתה מכירה אותו ויודעת כמה הוא אוהב לאכול היתה נעלבת שוב. צחוקה הזכיר לה למה היא אוהבת אותו כל כך. הוא כל כך הופתע כשהיא נישקה אותו בסערה עד שכמעט מעד אחורה ונאלץ לתמוך בגופו עם ידיו. הרמיוני לא חשבה שנוח לו ככה אז היא דחפה אותו כנגד השטיח כך שישכב עליו וידיו יהיו פנויות היא הניחה את ברכיה בצידי גופו ורכנה להמשיך לנשק אותו. הוא שלח את ידיו להתיר את שיערה והוא התפזר לצידי פניה, 'ארוך מדי, אני חייבת להסתפר' חשבה לעצמה. הוא הניח את ידיו על מותניה, אצבעותיו כמעט חופרות בבשרה, התחושה המוכרת שהוא רוצה למשוך אותה אליו אבל עוצר את עצמו מלעשות את זה. "אאוץ' " היא קיטרה. "סליחה" הוא אמר ורופף את אחיזתו. "מצטער, אני מפחד לאבד שליטה איתך אז זה יוצא בצורה קצת אגרסיבית, לא התכוונתי..."
"הכל בסדר רון" היא ליטפה את פניו. תשוקה בערה בעיניו. "הרמיוני, אני - " הוא עצר, מהסס.
"אל תתן לי להפריע למה שרצית לומר " הוא הוציא אוויר באיטיות אוסף את האומץ החמקמק הביט עמוק בעיניה ואמר " אני אוהב אותך הרמיוני ג'ין גריינג'ר" המילים החמות הללו נשמעו לה הכי כנות בעולם. ליבה האיץ. "גם אני אוהבת אותך רונלד ביליוס וויזלי" ענתה לו באותה מטבע. הפעם הוא השתמש בידיו באמת כדי למשוך אותה אליו, גופה קרס על גופו בחיבוק מוחץ עצמות. עטופה בזרועותיו וחשה את כל גופו דרך הבגדים ובעיקר ערה להוכחת המשיכה שלו אליה בין רגליה היא נישקה אותו חזק ומהר והניעה את גופה מעליו בעדינות. הוא הניח את ידיו על ישבנה, מועך אותה אליו עוד יותר ומכתיב קצב מהיר יותר לתנועותיה ההססניות. חלפו כמה דקות בלבד עד שרון התנשף ורעד חלף בגופו. "חכי, שניה-" הוא עצר והסדיר את נשימתו. מרחיק אותה מעט מעליו ומתיישב על השטיח "פעם שניה שאני צריך להתנצל היום, תאמיני לי הפכת אותי ללשלוש" היא חייכה, היה נדמה לה שהיא מבינה מה כמעט קרה. "סליחה הרמיוני, אני פשוט- את, אוף, בשם תחתוניו של מרלין, את מגרה מדי" הוא סיים במהירות את המשפט. הרמיוני חיבקה אותו, הניחה את ראשה על חזהו , מאזינה לקצב פעימות ליבו המהיר עדיין "כיף לשמוע" מלמלה. למרות הערפל במוחה שמילא את מקום החדות הרגילה של מחשבתה היא ידעה שלא תוכל לחכות עוד הרבה ותצטרך מתישהו לספק את הצורך שבער בו ויש להודות שגם בה. אבל היא לא הרגישה מוכנה עדין.

הפרק הקודם		הפרק הבא