הארי והקונדסאים

פרק מספר 6: האיש בעל שני הפרצופים

הפרופסור קווירל עמד שם, מול הראי של ינפתא, והראי היה ההפתעה הראשונה - והקטנה שבהן.

כי מלבד הפרופסור קווירל והארי, עמדו, צמודים לקיר, לא פחות מארבעה אנשים. אחד מהם היה כפות בחבלים, והשלושה האחרים היו קפואים על מקומם בתנוחות שונות, עיניהם זזות בשמורותיהם. 

והמוזר ביותר, שהארי הכיר כל אחד מהם בשמו המלא.

הארי פלט קריאת תדהמה. קווירל הסתובב, וחייך. "אה, פוטר, כמובן." הוא אמר. "ציפיתי שתגיע. למעשה, ציפיתי שרק אתה תגיע, אם כי הופתעתי. ארבעה ילדים הגיעו בנוסף, בלי שום קשר אליך."

הוא נקש באצבעותיו, וחבלים הופיעו וכבלו את הארי, בדיוק כמו סוורוס סנייפ. קווירל הסתובב והמשיך לנסות להבין איפה האבן.

"אני רואה את האבן… אני מגיש אותה לאדוני… אבל איפה היא?"

ואז הארי קלט. אם הוא יסתכל בראי, הוא יראה את מה שהוא הכי רוצה - למצוא את האבן. אם הוא יביט בראי, הוא יראה את עצמו עושה את זה יודע איך לעשות את זה. הוא ניסה לגנוב טיפה שמאלה, אבל החבלים כבלו אותו חזק מדי; הוא נפל. קווירל התעלם.

"אדון, עזור לי," אמר קווירל.

לפתע נשמע קול קר, שלמרבה החרדה נראה שהוא בוקע מקווירל עצמו.

"השתמש בילד…" 

"איזה מהם?" שאל קווירל, מבולבל.

"בפוטר…" קווירל נראה כמעט נואש. בחדר היו שניים שענו לשם פוטר.

"איזה -"

"הארי פוטר…"

"בוא לכאן, פוטר!" ציווה קווירל ונקש באצבעותיו. החבלים נעלמו. ג'יימס הסתכל על הארי בבהלה. הארי התקדם אל הראי.

הוא ראה את עצמו מוציא את האבן מכיסו, קורץ, ומחזיר אותה לשם. ולמרבה הפלא, הארי הרגיש את המשקל של האבן בכיסו.

"מה אתה רואה?" שאל קווירל. הארי עצם את עיניו, ואז חזר ופקח אותן. 

"אני… לוחץ ידיים עם דמבלדור," הוא המציא. "אני - אני זכיתי בגביע הבתים בשביל גריפינדור!"

סנייפ השתעל; רמוס גלגל את עיניו.

"הוא משקר…" אמר הקול הקר.

"פוטר!" קרא קווירל. עיניו של ג'יימס קפצו.

"תן לי לדבר איתו…"

"אבל אדון - אינך מספיק חזק!"

"אני מספיק חזק… בשביל זה…"

קווירל התחיל להתיר את הטורבן שלו. הבד נפל, וסנייפ השתנק. ג'יימס סיריוס ורמוס נראו כאילו היו צורחים, לו היו יכולים.

כי פרצוף חסר אף הופיע מתוך עורפו של קווירל. ולפרצוף הזה, כשהיה בעל גוף, קראו הלורד וולדמורט. או לא קראו. אנשים רבים פחדו מהשם הזה.

הצלקת של הארי שרפה. וולדמורט דיבר.

"הארי פוטר… אחרי שנים… ועכשיו, למה שלא תביא לי את האבן שנמצאת בתוך כיסך?"

הוא ידע. הארי ניסה לברוח, ואז נזכר בשאר הילדים, הוא עשה צעד לעברם.

"תפוס אותו!" צרח וולדמורט. קווירל הסתובב לתפוס אותו. הוא נגע בידו של הארי ומייד משך את ידו ביללה - היא התמלאה בכוויות.

הארי התקרב במהירות לסנייפ, שהיה היחיד שנראה שיש דרך לשחרר אותו. הוא התחיל להתיר את הקשרים.

קווירל ניסה שוב לתפוס את הארי, מתעלם מייסורי התופת; הארי נגע בידו כדי להרחיק אותו, וקווירל התעלם. הארי תפס בפניו של קווירל, שהתרחק מיד בכאב. "הרוג אותו!" צרח וולדמורט.

קווירל שלף את שרביטו, אבל בדיוק באותה השנייה קראו שלושה קולות, "אקספליארמוס!". נראה שהכישוף של קווירל נחלש כשקווירל התרכז אך ורק בהארי. קווירל עף מעוצמת הכישוף, פגע בקיר ונפל על הרצפה מחוסר הכרה.

"תודה," לחש הארי והתעלף.

לפתע, בקול משב רוח, הפרצוף השני נעלם מעורפו של קווירל.

"חייבים לחזור אל פיטר!" אמרו שלושה קולות ביחד.

"איפה הוא?" שאל הרביעי.

"בחדר השחמט -" 

"אה," מלמל סנייפ. הוא הספיק לראות את המלכה הלבנה אוכלת באכזריות חיילים.

לפתע, נכנס לחדר אלבוס דמבלדור. הוא עצר בחריקה את ריצתו, ונעמד בתדהמה.

"וואו."

"פרופסור -"

דמבלדור חייך. "אי אפשר לומר שציפיתי לראות את כולכם פה, אבל כן ציפיתי שהארי יהיה פה."

ג'יימס וסיריוס זזו קצת וחשפו מאחוריהם את הארי. דמבלדור התקרב מיד ורכן לצידו. "הוא חי," הוא אמר, התקרב אל הפרופסור קווירל, ובדק. "אבל קווירינוס לא. ונראה שגם האבן לא פה."

ארבעה קולות נדהמים.

"פרופסור, מה יקרה לפלאמל -?" 

"ימות. אני חושב שנשאר להם מספיק סם חיים בשביל לסגור את עסקיהם, ואז הם ימותו. ואני חושב, שאחרי שש מאות שנה, המוות נתפס בסך הכל כמו שינה לאחר יום ארוך במיוחד."

"פרופסור- כשהארי נגע בפרופסור קווירל, קווירל נכווה ממש קשה. למה זה -" דמבלדור קטע את ג'יימס. "כדאי שנלך למרפאה. קדימה."

ותוך דקות ספורות הם מצאו את עצמם בחוץ.

החבורה הגיעה למרפאה. זו בהחלט היתה חבורה מוזרה - דמבלדור בראש נושא את הארי, אחריו ג'יימס, סיריוס ורמוס נושאים את פיטר, ובמאסף סנייפ. מדאם פומפרי בהחלט הייתה מופתעת.

"אני מצטער, פופי, אבל יש כאן שניים שצריכים טיפול ועוד ארבעה שצריכים מנוחה."

קולות מתרעמים נשמעו מפי הארבעה שצריכים מנוחה. "פרופסור דמבלדור, אנחנו בסדר גמור!"

ובדיוק כך, חמש דקות לאחר מכן, כל אחד מהם שכב על מיטה. מדאם פומפרי שחררה אותם בערב, בעוד השמש שוקעת לה.

וכשסנייפ יצא, הוא גילה שלופין השתחרר ככל הנראה הרבה לפניהם.

אבל ג'יימס, סיריוס, רמוס ופיטר, לא נהיו חברים עם סנייפ לאחר מכן. כי כדי שאויבים יעשו חברים, צריך יותר מאשר לנטרל ביחד איש סובל מכאבים שחולק גוף עם וולדמורט, והם לא עשו שום דבר כזה.

"פרופסור, שאלה אחרונה." אמר הארי.

"אני מקשיב." אמר דמבלדור, שרכן מעל הארי השוכב.

"אמ, פרופסור - כשנגעתי בפרופסור קווירל, קווירל נכווה ממש קשה. למה זה קרה?"

דמבלדור בחן את הארי עמוקות. הארי שתק.

"למעשה, הארי, ג'יימס שאל אותי את אותו הדבר. את אותן מילים מדויקות… אבל בניגוד לג'יימס, ממך אני לא יכול למנוע את התשובה.

"כשאמך מתה למענך, היא השאירה לך בדמך הגנה חזקה, מהסוג שוולדמורט לא מסוגל להבין. אמך השאירה לך את האהבה, ווולדמורט לא מסוגל לחוות מגע פיזי עם דבר שכזה. הוא חווה ייסורי תופת כאלה שמעולם לא הרגיש." אמר דמבלדור. "לא כל אדם רואה את מה שאתה ראית בראי של ינפתא. קוראים לזה אהבה, הארי."

"ופרופסור, יש לי עוד שאלה אחת…"

"קח את הזמן."

"פרופסור, למה אני וג'יימס כל כך דומים?"

דמבלדור הביט בו בעיניים כחולות, כאילו הוא סורק את מוחו, ואמר, בחיוך: "האמת היא, הארי, שאין לי שום מושג."

הקישוטים במסיבת סוף השנה היו ירוקים וכסופים. אבל להארי לא היה אכפת.

דמבלדור קם. "כל הכבוד, בית סלית'רין, אבל אני חושב שצריך להתחשב באירועים האחרונים." הוא הוסיף לגריפינדור 160 נקודות, ומספר הנקודות השתווה לזה של סלית'רין. אילו רק היה מוסיף להארי נקודה אחת…

ואז הוא הוסיף חמש נקודות לכל אחד מאלה שנטרלו את קווירל, וגריפינדור הובילו בעשר נקודות.

לרגע, עלה לרמוס שאולי זה לא כל כך הוגן, אבל אז הוא קלט כמה המורל של בית הספר עלה באחת, והיחידים שלא היו שמחים היו סלית'רין, והבין עד כמה המנהל הזה חכם. 

אם הוא חשב על זה בכלל.

הארי דפדף בחיוך באלבום התמונות שקיבל מהאגריד. האגריד לא יכל להביא לו מתנה טובה יותר.

אבל משהו הטריד אותו. כי בכל חיוך של הוריו, בכל נפנוף, בכל תנועה, ובכלל בֶכּלָל המראה שלהם, מרגע שהיו ילדים עד לרגע מותם, הם היו זהים לג'יימס פוטר ולילי אוואנס. במדויק. כמו שעיניו היו דומות לעיניה של אמו, כך הן היו דומות לעיניה של לילי, וככל ששאר גופו היה זהה לשל אביו, כך הוא היה זהה לשל ג'יימס.

תלמידי הוגוורטס יצאו בזוגות ושלשות מרציף תשע ושלושה רבעים.

ג'יימס וסיריוס הלכו לעבר הוריו של ג'יימס, למרות שאמו של סיריוס כבר חיכתה לו בפרצוף מאיים מעט. היא לעולם לא תסלח לו על זה שהוא היה בגריפינדור, מה גם שהוא היה גאה בכך. לבסוף, באנחת השלמה עם גורלו ועם הבטחה מג'יימס שיזמין אותו במשך הקיץ אליו - הבטחה שגם הארי קיבל מרון - הוא הלך לעבר אמו שעמדה ביחד עם רגולוס המאושר. 

אפשר להגיד שהפרצוף שלו היה דומה לזה של הארי, בעוד שניהם הולכים למקום השנוא עליהם בעולם - ביתם שלהם. 

המורים נשמו עמוק עמוק, הוציאו את כל האוויר בבת אחת ואמרו, "שש פחות אחת שווה חמש."

ווהו! גמרתי להעתיק את אבן החכמים!

הפרק הקודם		הפרק הבא