גלקסיות בהתנגשות

לאט לאט הנופים השתנו. כעבור שעתיים בערך, אן השתרעה על יותר מחצי מושב ונרדמה. מותירה לניק שטח קטן שבו הוא הצטופף. מתישהו נכנס לתא הנער שראיתי עומד ליד הארי וג'יני. שיערתי שהוא אלבוס – אחיו הקטן של ג'יימס.

הוא וג'יימס התווכחו כמה דקות ובסופו של דבר ג'יימס הוציא מגלימה שלו משהו שנראה כמו מפת הקודנסאים. אלבוס נעלם מהתא בעוד ג'יימס צועק לו "ותשמור עליה טוב!” כשכבר החל להחשיך ניק העיר את אן בסטירה חלשה על הגב והם יצאו להחליף בגדים.

שנייה אחרי שהם חזרו הרכבת נעצרה. ירדנו לבחוץ יחד עם זרם התלמידים. שיירה של כרכרות ללא -

נשנקתי ונרתעתי לאחור. “ליאנה, הכל בסדר?” שאלה אן.

"אממ... כן זאת אומרת לא,” עניתי בוהה בכרכרות או יותר נכון במה שמושך את הכרכרות. זה לא יכול להיות! הרי לא ראיתי... “תגידו, הפגעסוסים, כולם יכולים לראות אותם?”

"מה ברור שלא,” קראה אן. “רק אלה שראו את המוות זאת אומרת לא המוות מוות אלה ראו אנשים מתים יכולים לראות את הפגעסוסים.” היא נעצרה על מקומה באחת. “אל תגידי לי ש... את יכולה לראות אותם??”

"כן,” עניתי. הבעות פנים של אן, ניק וג'יימס השתנו באחת. “אבל אין לכם מה לרחם עלי כי לא ראיתי את המוות של אף אחד.”

"זה לא הגיוני,” אמר ג'יימס. “אולי ראית מוות ממש כשהיית תינוקת ולכן את לא זוכרת אולי.” הוא אמר. “אבא שלי...”

"ראה את סדריק דיגורי מת מול הפרצוף שלו כמה חודשים לפני זה,” אמר אן בלי טקט.

"טוב לא נראה לי שראיתי מישהו נהרג גם כשהייתי תינוקת,” אמרתי בעודנו מתיישבים בתוך הכרכרות. “אני סתם נערה נורמלית שהקסם שלה היה חלש ממש עד כדי כך שלקח זמן למשרד הקסמים לקלוט אותו. אני לא כמו אבא שלך, ג'יימס. ההורים שלי חיים ויש לי עוד שלושה אחים...”

שקט השתרר בכרכרה. הוא נמשך עד שירדנו למרגלות הטירה. היא הייתה מרשימה ויפיפייה. יותר ממה שדמיינתי איי פעם.

קוסם כבן ארבעים חיכה לנו בפתח הטירה. הייתה לו גלימה ארוכה בצבע חום בהיר ופנים עגולים.

"ברוכים הבאים להוגוורטס,” הוא קרא לעברינו.

"זה פרופסור לונגבוטום,” לחש לי ניק.

"האם ליאנה בייקר נמצאת פה?” שאל פרופסור לונגבוטום. התכווצתי על מקומי.

"והוא אף פעם לא התברך במנת טקט גדולה מהרגיל,” המשיך ג'יימס את ניק.

בלעתי רוק ופסעתי קדימה. “אני ליאנה בייקר.”

עיניו של פרופסור לונגבוטום הבזיקו לעברי. “אני אלווה את ליאנה למשרד המנהלת. שאר התלמידים ילכו לאולם הגדול.”

ניק, אן וג'יימס עשו לי פרצופים מעודדים והרימו לעברי אגודלים. חייכתי אליהם בחזרה ומיהרתי בעקבות פרופסור לונגבוטום הלא הוא נוויל לונגבוטום בכבודו ובעצמו.

הוא הוביל אותי בגרמי מדרגות מתעקלים ובמסדרונות מאיימים עד לבסוף עמדנו בפני דלת עץ גדולה ומרשימה. בשני צדדי הדלת עמדו שני פסלים של חתולים עם מבט חמור. “סיסמא!” בקע מהם קול של אישה מבוגרת.

"שינויי צורה!” אמר פרופסור לונגבוטום. זקפתי גבה. ברצינות??

הדלת נפתתחה וחשפה מאחוריה גרם מדרגות מעוקל. עלינו אותו במהירות והגענו למשרד המנהלת. הוא היה ריק. זאת אומרת היו בו מלא חפצים שונים ומעניינים ותמונות של כל המנהלים הקודמים פרוסות על כל סנטימטר פנוי אבל פרופסור מקונגל לא הייתה שם.

"היא נמצאת באולם הגדול,” אמר פרופסור לונגבוטום והוריד מצנפת ישנה ומלאה בטלאים. “היא החליטה שאת תתמייני פה ואז תרדי לאולם הגדול ותמסרי לה את המצנפת ואחר כך יערכו את המיון לכל תלמידי שנה ראשונה. היא ניחשה שככה את הכי תעדיפי.”

"הוו, כן,” נאנחתי בהקלה.

"בואי נראה באיזה בית את,” אמר פרופסור לונגבוטום בחיוך קטן והניח את המצנפת על ראשי.

למרות שהיה נראה לי שמצנפת תהיה קטנה עלי היא עדיין החליקה מעל עיניי ועטפה אותי בחשכה.

"מעניין,”אמר קול בראשי. “יש בך משהו מיסתורי, ליאנה בייקר. הקסם שלך חסום בפני. הוא לא מוכר. מיימי בכל שנותי בהוגוורטס לא נתקלתי במקרה כמו שלך, אליינה בייקר. מעניין ביותר.”

'את יכולה לקבוע באיזה בית אני?' חשבתי חזק. חסר לי שאני אתקע עכשיו גם בלי בית...

"הו, כן. את זה אני יכולה בהחלט,” היא ענתה לי. “את עברת המון בחיים הקצרים שלך. החלטת החלטות קשות בגיל צעיר. חווית אובדן קשה ביותר. אין ספק שמקומך הוא ב... גריפינדור!”

חייכתי חיוך קלוש והורדתי את המצנפת מראשי.

פרופסור לונגבוטום חייך מאוזן לאוזן. הוא פתח את המגירה שהייתה קבועה בשולחן של המנהלת והוציא משם עניבה אדומה. “ברוכה הבאה לבית גריפינדור. אני ראש בית גריפינדור בעצמי. נקווה שתביאי לבית שלנו רק טוב. עכשיו ניקח אותך לאולם הגדול.”

יצאנו מהמשרד. בזווית עיני ראיתי מאחורי הכיסא של מנהלת תמונה גדולה ובתוכה ישב קוסם זקן בעל זקן כסוף ארוך. הוא בחן אותי בריכוז בעיניו התכולות. פרופסור דמבלדור.

הגענו לאולם הגדול לאחר הליכה קצר בין מסדרונות וגרמי מדרגות מיסתוריים.

נכנסנו לאולם. למזלי לא משכנו תשומת לב מיותרת. חציתי את האולם לאורכו. בזווית עיני ראיתי את ג'יימס, אן וניק יושבים בשולחן האדום. הם נפנפו לי בידיהם. השבתי להם בחיוך במכיוון ששני ידיי היו תפוסות.

ניגשתי לשולחן המורים. האגריד מחא לי כפיים והחווה בראשו לעבר העניבה האדומה שהייתה תלויה לי על הכתף. ניגשתי לאישה המבוגרת שישבה בראש השולחן. שיערתי שזאת פרופסור מקונגל. והגשתי לה את המצנפת.

היא בחנה אותי בעניין. “ברוכה הבאה לבית גריפינדור,” היא אמרה וחייכה.

השבתי לה בחיוך קלוש ומיהרתי להצטרף לאן, ניק וג'יימס.

"יש לך נס שאת בגריפינדור, אחרת לא הייתי מדברת איתך יותר לעולם,” אמרה אן ברגע שהתיישבתי.

"ברוכה הבאה לגריפינדור,” התלהב ניק. “סחטיין עליך!”

ג'יימס חייך מאוזן לאוזן.

שקעתי במחשבות ובקושי שמתי לב למבטים שננעצו בי מכל רחבי השולחן או למצנפת המיון שהחלה לשיר. למה התכוונה מצנפת המיון??

שאר הערב עבר מהר. הסעודה הייתה משביעה ביותר והרוחות רפאים היו מצמררות ומצחיקות כאחד. בסופו של דבר עלינו לחדרים עייפים ושבעים. ניק ואן הלכו להדריך את תלמידי שנה ראשונה. התברר שהם המדריכים, מה אני יודעת...

נכנסנו למגדל גריפינדור. חדר המועדון קיבל את פנינו חמים ונעים. האש שבערה באח האירה אותו באור צהבהב.

עליתי לחדר השינה. מיטת אפיריון אדומה חיכתה לי, ולידה חלון שפונה לנוף מרהיב. הירח השתקף מהחלון והאיר את המיטה באור חיוור. ליד המיטה עמדה המזוודה שלי. ארול מן הסתם היה בינשופיה.

החלפתי במהירות לפיג'מה ושקעתי במצעים החמימים.

“את עברת המון בחיים הקצרים שלך. החלטת החלטות קשות בגיל צעיר. חווית אובדן קשה ביותר.” הדהד בראשי קולה של המצנפת.

למה אין לי שמץ של מושג על מה היא דיברה??

הפרק הקודם		הפרק הבא