גלקסיות בהישרדות

אז היי חבר'ה, וואו המון זמן לא התראינו אז כמו שכבר אמרתי את הפרק הקודם כתבתי מלפני המון זמן – כמה שבועות, בתקווה שהוא יהיה ההתחלה של הפרק - מה שבסוף לא הצליח כי נתקעתי. בשבת עלה לי רעיון כיצד להמשיך. מתי טוב להמשיך בכתיבת סיפורים אם לא כשאת יושבת בנופש בכיסא נוח ולפניך פרוסים הרי הגליל במלוא תפארתם, הא? חחה. כן אני בחופשה עכשיו, איזה כיף לי. אני יצאתי מהבריכה נוטפת מים והתיישבתי לכתוב, פחח... בכל אופן הנה הפרק. מקווה שתהנו.

נעתי על מיטתי באי נוחות. מיטתי, גם כן... מלפני שלוש שנים לא שכבתי על מיטה ראויה לשמה אפילו לא פעם אחת אבל אני מוכנה להתערב שגוש מתכת הזה לא משתווה לשום מיטה מאולתרת שישנתי בה אי פעם. הוא היה מגובשש, צר וארוך.

לאחר עוד מספר נסיונות כושלים נכנעתי ועברתי לשכב על רצפת הבטון הקרה – שלא הייתה השילוב הכי טוב לגופי הדואב והמותש אבל לפחות פה לא נתקעו בגבי גושי מתכת לא ברורים.

'טוב דיי עם הרחמים העצמיים, הם לא הואילו לי כשגבריאל נהרג,' גערתי בעצמי. התכווצתי בכאב כשנזכרתי בגבריאל. 'הסכמנו שלא לחשוב עליו!' חשבתי בכעס ותקעתי אגרוף ברצפת הבטון הקרה.

'אני הולכת ומאבדת את שפיות דעתי,' חשבתי בייאוש. 'דווקא עכשיו, כשאני סוף כל סוף הצלחתי להגיע לכדור הארץ, אחרי כל מה שעברתי, אני אאבד את זה עכשיו. כבר אמרתי שהחיים לא פיירים?'

'זאת הפעם החמישים אלף, שלושת אלפים ושבע מאות וחמישים ושלוש גבירתי,' ענה לי בראשי אותו קול קבוע כמו בכל פעם ששאלתי את השאלה הזאת.

עצמתי את עיני ופניו של ג'יימס עלו לנגד עיניי. אני זוכרת בברור כיצד עינינו נפגשו. את התדהמה הגמורה שכיסתה את פניו כשהוא זיהה אותי. כיצד הוא נסוג אחורנית בהלם. כאילו ראה רוח רפאים.

טוב במקרה שלו זה נכון ולא נכון. נכון כי זה באמת כאילו הוא ראה רוח רפאים. לא נכון, טוב, אני בטוחה שאם הוא היה רואה רוח רפאים הוא לא היה מגיב כך... לראות רוח רפאים זה הרבה יותר נורמלי מאשר לראות מישהי שראית אותה מתה.

הוא השתנה כל כך, חשבתי לעצמי. עיני עקצצו ולראשונה לאחר המון זמן הרשתי לדמעותי לברוח החוצה. הן זלגו בחופשיות על לחיי, נוצרות בתוכן את הכל.

אני זוכרת את ההלם שתקף אותי כזיהיתי אותו. הוא היה נראה כל כך – אומלל. השיער שלו היה פרוע, כאילו הרגע רץ עשרה קילומטרים, גם מרחוק הצלחתי להבחין בזיפים שצמחו על לחייו וסנטרו, הוא לבש חולצה כחולה מכופתרת ומעליה הייתה מונחת ברישול גלימה חומה מקומטת אבל העיניים שלו נשארו אותו דבר. אותן עיניים גדולות וחומות שמוסתרות על ידי קווצות שיער שחורות סוררות...

לרגע יכולתי לדמיין את שתינו צוחקים יחד במסדרונות הוגוורטס. חיוך קטן מתח את זוויות פי.

זיכרון חד הבליח בראשי:

"זה רק אני,” אני שומעת את קולו של ג'יימס.

אני חשה כיצד גופי מרפה בהקלה. אני שומעת קול שלג נגרס ואני יכולה ממש לחוש בג'יימס העומד מאחורי. אני מסובבת את ראשי לעברו. הדמעות קופאות על חיי והופכות לפסי קרח קפואים.

הוא מתיישב לידי. במשך כמה רגעים ארוכים אנחנו בוהים בשקט באגם הקפוא ובהרים המושלגים שנראו באופק.

"זה בסדר,” אני שוברת את הדממה לפתע.

"מה?” ג'יימס שואל.

"אני אבין אם תרצה – תרצה להיפ..היפ – להיפר ממני,” אני אומרת בקול רועד.

"למה את חושבת שאני ארצה להיפרד ממך?” הוא שואל בקול מוזר.

אני מסובבת את ראשי לעברו. ראשו במרחק של סנטימטרים ספורים ממני ואני יכולה לספור את הפסים הזהובים שנשזרו בעיניו החומות.

"כי – כי – ,” אני מתחילה לומר אבל אז שפתיו של ג'יימס נחתו על שפתי שלי וקוטעות את סוף המשפט.

ג'יימס מנשק אותי בעדינות. שפתיו חמימות, בניגוד לשפתי הקפואות. אני חשה כיצד חום גופו מתפשט לתוכי ומפשיר את ליבי הקפוא.

"אין שום דבר שיגרום לי להיפרד ממך,” לוחש ג'יימס. אני נצמדת אליו. הוא הדבר הבטוח בעולם הרעוע שלי. העוגן שמחבר אותי לקרקע.

"את רועדת,” הוא אומר לפתע ומוריד את גלימת הפרווה שלבש ומכסה אותי בה. אחר כך הוא מבריש את שערי מפתיתי השלג שנתפסו בו.

"הכל יהיה בסדר,” הוא מבטיח ומחבק אותי בחוזקה.

הכל יהיה בסדר.

'אוי ג'יימס, אם רק ידענו,' הבכי שלי התגבר. התיישבתי ונשענתי על הקיר.

הכל כל כך שונה עכשיו.

אנחנו כל כך שונים עכשיו.

יריות נשמעו לפתע מבחוץ. ניגבתי את פני ונעמדתי במהירות. מה לעזעזל זה היה עכשיו?

צעקות נשמעו מבחוץ, כמה מהן נשמעו מוכרות. אני הוזה.

נסוגתי אחרונית ונפלתי על מיטת המתכת הקשה ואז דלת התא התפוצצה בלהבות.

הפרק הקודם		הפרק הבא