הו אלוהים לא שוב!

עם כמה שהארי רצה למצוא דרך לתקשר עם סיריוס (אחרי הכל, הוא לא ראה אותו שמונה שנים ועם סיריוס, לפחות, הוא לא היה צריך להעמיד פנים, בניגוד לכל אחד אחר שהוא פגש שוב), הוא ידע שהוא לא יכול. עדיין לא. הוא לא יכל להניח שדמבלדור לא יעקוב אחרי הדואר שלו ברגע שהוא גילה שסיריוס ברח; לא בקטע של לחטט או משהו, רק בשביל לשמור את הארי מפני מה שהוא חשב שהוא איום רציני. ואצל הדרסלים, שם לא היה מי שיפקח עליו יומם ולילה, זה יהיה אפילו יותר גרוע. לא, הארי יאלץ לחכות עד שסיריוס ייצור איתו קשר. הבעיה היא, כמובן, שלסיריוס לא הייתה שום דרך לדעת שהארי ידע הכל על מה שקרה עם פטיגרו והמוגלגים ההם וחלופת שומר הסוד. וכן, הוא צריך לחזור לדרסלים, לפחות השנה. אחרי הכל, לא באמת היה לו לאן ללכת ולגברת וויזלי היה הרגל מצער של להתייחס למילה של דמבלדור כחוק.

הארי גם לא יכל פשוט ללכת ולתפוס את פיטר מכמה סיבות, לראשונה מפני שהוא מעולם לא למד להטיל את הכישוף ההוא שחושף אנימאגוס. כתלמיד שנה ראשונה, הוא בכלל לא אמור לדעת מה זה בכלל אנימאגוס, ובהינתן העובדה שמעולם לא יצר קשר עם אף אחד מחבריו של אביו, לא הייתה לו שום דרך לדעת שפיטר היה עכברוש ועוד פחות מכך לחשוב שזה סקאברס. אם הוא ידבר על זה עם מבוגר, הם לא יאמינו לו וסקאברס ככל הנראה יעבור למשפחת קוסמים אחרת, יודע שמחבואו התגלה. לא, עד כמה שזה היה מעצבן, הוא יצטרך לחכותת עד שישמע מסיריוס שוב.

מעט אחרי התקרית של ליל כל הקדושים (שכמובן פשוט גרמה לעוד מבטים, אבל גם הייתה לה תופעת לוואי בלתי צפויה של שכנוע פרד וג'ורג' שפרסי אינו מקרה אבוד אחרי הכל בגלל חלקו בהרפתקה הקטנה שלהם) היה משחק הקווידיץ' הראשון של הארי. הוא לא באמת היה עצבני בקשר לדראקו מאלפוי, שלמרות שיש להודות שהיה מוכשר יחסית לבן אחת עשרה והטוב ביותר שהיה לבית סלית'רין להציע, לא היה לו יתרון על הארי. הארי יכל לעוף במעגלים סביב ג'יני גם כשהייתה בקבוצת קווידיץ' מקצועית. הארי הצטער שלא הצטרף לאחת במקום ישר להיות הילאי, אבל שוב, זה היה מיד אחרי שוולדמורט נפל והוא הרגיש מחויבות מוסרית לעזור לתפוס את כל המשרתים שלו. אולי הפעם, אם יוכל לסיים עם המלחמה מהר יותר או (אם היה מספיק מבריק/בר מזל) למנוע ממנה להתרחש בכלל, יוכל לשחק את כל הקווידיץ' המקצועי שרצה לפני שיגיע לגיל שלושים ויאלץ לפרוש (כדי להיות הילאי). כשחושבים על זה, להיות הילאי בזמן שהוא מחזיק בשרביט החזק ומושך המוות ביותר בעולם לא הייתה התוכנית הטובה ביותר, נכון?

המשחק התחיל בצורה תמימה מספיק. דראקו והארי עפו ללא מטרה, מחפשים את הסניץ'. הארי ממש קיווה שיתפוס אותו לפני שקווירל יחשוב לקלל את המטאטא שלו, אבל לא נראה שהמזל לצידו. ברגע שהוא ראה את הסניץ', פלינט התנגש בו ואחד מהתאומים שלח מרביצן לעבר דראקו. באופן טבעי, בתוך כל המהומה, הסניץ' נעלם.

כמה שניות לאחר מכן, לעצבנותו הגדולה של הארי, המטאטא שלו התחיל לזנק. הארי נאנח. הוא שכח מזה. עכשיו, אם הוא לא  יפעל מהר, רון והרמיוני יקפצו למסקנות לגבי סנייפ והארי לא רצה ליצור תקדים של האשמת סנייפ בכל פעם שמשהו השתבש. שלא לציין את העובדה שהוא באמת לא רצה להצטרך להתחיל להגן על סנייפ עד שהוא באמת יצטרך כי הוא ממש לא אהב את המורה שלו לשיקויים ולומר עליו דברים נחמדים עשה לו בחילה. קטנוני, אולי, אבל סנייפ היה גרוע יותר.

הדבר הטוב ביותר לעשות היה להתחיל להטיל קללת נגד ולקוות שהמאמצים המשולבים שלו ושל סנייפ יספיקו לייצב את המטאטא. לרוע המזל, קללות נגד לדברים כמו מטאטאים מכושפים היו מסוג הדברים הוא החליט לחפש מאוחר יותר.הוא יכול להסתמך על הסיכוי שלו שסנייפ יצליח לעצור את סנייפ, אבל הוא נזכר במעומעם שקווירל אמר משהו לגבי זה שנדרשו לו רק עוד כמה שניות להפיל את הארי מהמטאטא שלו כשהרמיוני הפילה אותו. וכשחושבים על זה, למה לכל הרוחות קווירל ניסה דרך כזו פומבית ולא תאונתית להרוג אותו? אידיוט.

טוב, אם זה המצב, הארי יצטרך לנסות משהו מעט לא שגרתי. הוא ראה את הסניץ' מתחתיו, מעט שמאלה אבל מתקדם לכיוונו. אם הוא יתזמן את זה בדיוק…

הארי קם וקפץ מהמטאטא שלו. היו התנשפויות סביב האיצטדיון - היה ברור שהארי עשה את זה בכוונה. כהארי נפל באוויר, הוא יכול היה רק לקוות שהוא יגיע לסניץ' לפני שמישהו יחשוב לעשות משהו כדי להאט אותו, כמו שדמבלדור עשה בזמן שהסוהרסנים הרסו את משחק הקווידיץ' נגד הפלפאף בשנה השלישית. וזו הייתה סיבה נוספת לכך שקווירל היה אידיוט: אין סיכוי שאנשים פשוט יתנו לו ליפול אל מותו. באמת, למה הוא בכלל טרח?

בהחלט, הארי התחיל להאט. לא! הוא היה כל כך קרוב! בייאוש, הארי הסתובב לתנוחה שתגרום לו ליפול מהר יותר. מתחמם, מתחמם… הנה! ידו של הארי נזרקה ותפסה את הסניץ'. הזדמן לו להסתכל על סנייפ, שגלגל את עיניו לעצם העובדה שלהארי כמובן אכפת יותר מהניצחון מאשר להגיע לקרקע ללא פגע. נראה שהוא היה היחיד שחשב להאט את נפילתו של הארי, ולכן הארי שיער שהוא אמור להיות אסיר תודה. הוא בהחלט עמד לעשות כל שביכולתו לוודא שסנייפ ישרוד את העלייה השנייה של וולדמורט לשלטון ולא יהפוך לאחד הקוסמים השנואים ביותר בבריטניה (טוב, לא יותר משהוא כבר היה בקרב אלה שלא… העריכו… את סגנון ההוראה הייחודי שלו. ברצינות, לא היה להם איזה סמינר שכל המורים הפוטנציאליים הוכרחו להשתתף בו או משהו?).

הארי נחת העדינות על רגליו. זה הפתיע אותו; הוא היה מצפה מסנייפ פשוט לתת לו ליפול ברגע שהיה קרוב מספיק לקרקע כדי לא להיפגע. אז הוא נזכר שסנייפ היה גרוע בתעופה והבין שהוא נחת על גבו פעם או פעמיים יותר מידי מכדי לעשות את זה להארי.

מנצח, הארי הרים את הסניץ'. תוך שניות הוא הוקף על ידי שאר הקבוצה.

"משחק טוב," הוא הצליח לומר לדראקו בעוד הוא נגרר לעבר הבקתה של האגריד על ידי רון, הרמיוני ו(באופן מפתיע) נוויל. "באמת התמזל מזלי שהסניץ' היה בדיוק בנתיב הנפילה שלי, הא?"

"זה היה סנייפ!" הכריז רון, ברגע שנכנסו לבקתה. "אני והרמיוני ראינו אותו. הוא קילל את המטאטא שלך, ולא הוריד ממך את העיניים.

"שטויות," האגריד התעקש. "למה לסנייפ לעשות דבר כזה?"

"סנייפ לא עושה את זה בכל פעם שיש לנו שיקויים?" שאל נוויל.

הארי צחק. "כן, אני נוטה להתגרות בו מעט." למבטה של הרמיוני, הוא תיקן, "בסדר, הרבה. אבל הוא יהרוג אותי על זה והוא בהחלט לא מספיק טיפש כדי לנסות כל דבר שהוא מול כל בית הספר, הוא פשוט ינסה להרעיל אותי."

"אבל הארי, אני יכולה לזהות עין הרע כשאני רואה כזאת; קראתי עליהן הכל! אתה חייב לשמור על קשר עין, וסנייפ אפילו לא מצמץ. בכלל, ראיתי אותו!" אמרה הרמיוני בבהילות.

"אפילו אם את מתעלמת מהעובדה שכמו שנוויל ציין, ההתנהגות הזו היא בדיוק כמו בשיעור כשסנייפ רואה אותי. סנייפ כנראה ניסה למנוע ממני ליפול. כלומר, אולי הוא לא מורה טוב במיוחד, אבל הוא לא כל כך גרוע עד כדי לנסות באופן פעיל לרצוח את התלמידים שלו. חוץ מזה, הוא היה זה שהאט אותי כשקפצתי כדי שלא אשבור שום דבר.

הרמיוני שילבה את ידיה. "בסדר, אני אזרום. אם זה לא היה סנייפ, מי כן קילל את המטאטא שלך?"

"קווירל."

עיניה של הרמיוני כמעט יצאו מחוריהן. "מה?"

"זה אפילו פחות סביר משזה היה סנייפ," האגריד הוסיף בעזרה.

רון רק בהה בהארי.

נוויל היה היחיד שחשב לשאול, "למה אתה חושב ככה? כלומר, פרופסור סנייפ הרבה יותר מפחיד ומרושע-למראה מפרופסור קווירל."

"בדיוק," הארי הנהן. "אז אם כל כך ברור שהוא מרושע לתלמידי שנה ראשונה, דמבלדור ככל הנראה היה צריך לשים לב לזה." הארי הפסיק. לדמבלדור באמת הייתה נטייה קלה להיות אופטימי עד כדי טיפשות. "או לפחות פרופסור מקגונגל."

"אבל הוא לא אמור לסמוך גם על קווירל, מאחר והוא גם מורה?" הרמיוני שאלה.

הארי הניד בראשו. "לא, זו השנה הראשונה של קווירל. בנוסף, דיברתי עם כמה מהתלמידים הבוגרים יותר ומסתבר שיש איזושהי קללה על התפקיד."

הרמיוני נראתה מסופקת. "קללה על עבודה?"

הארי משך בכתפיו. "טוב, אחרת איך את מסבירה את העובדה שאף אחד לא נשאר ליותר משנה כבר ארבעים שנה?" להרמיוני לא הייתה תשובה, אז הארי המשיך. "וזה לא יכול להיות סנייפ כי הטורבן שלו לא גורם לצלקת שלי לכאוב."

הרמיוני גלגלה את עיניה כאומרת, 'הו אלוקים, לא זה שוב.'

"אבל לסנייפ אין טורבן," אמר רון, מבולבל.

"בדיוק. קווירל כן ולמדתי שאסור לסמוך על אנשים בטורבנים."

"כמה אנשים פגשת שחבשו טורבנים, הארי?" שאלה אותו הרמיוני.

"טוב, רק הוא," הודה הארי. "אבל הוא בדיוק ניסה להרוג אותי! וכדי לענות על השאלה שלך, נוויל, בזמן שכולנו יודעים שסנייפ שנא את אבא שלי בלהט וככל הנראה חושב שאני ג'יימס פוטר בהתגלמותו, הוא לא הזכיר את אמא שלי אפילו פעם אחת. הוא העליב אותי לגבי כל דבר בחיי מלבדה, מה שנראה מוזר. יש לך מושג למה, האגריד?"

האגריד, שנראה מאוד לא רגוע באותו רגע למחשבה על מורי הוגוורטס שנשכרו על ידי דמבלדור כדי להרוג את הארי, הצטלל מיד. "אה כן, הם פה היו חברים מאוד טובים, האמא שלך וסנייפ. לפחות עד המלחמה בסוף השנה השישית שלהם."

"אז למה הוא שונא אותך כל כך?" שאל נוויל.

"טוב, אני נראה כמו אבא שלי, נכון? ככל הנראה יש לי את העיניים של אמא שלי, אבל אולי שמת לב שהוא אף פעם לא יוצר איתי קשר עין? חוץ מזה," כאן הארי חייך. "זה לא כאילו אני לא נותן בדיוק כמו שאני מקבל."

החודש הבא כמו עף לו והארי הופתע לקום יום אחד ולהבין שזה כמעט חג המולד. הוא באמת צריך להתקדם עם מתנות חג המולד האלה. הוא גם שילם לתאומים וויזלי עשר אוניות כדי שיגרמו לכדורי שלג לעקוב אחרי קווירל כל הזמן ולחבוט בו באחורי הטורבן, איפה שהארי ידע שוולדמורט נמצא. הם לא רצו לקחת כל כך הרבה כסף בהתחלה, אבל אז הארי הסביר שב'כל הזמן' הוא התכוון 'עד שהשלג ימס'. הם אפילו הצליחו למנוע מהשלג לימס בפנים ודאגו שיעלם בכל פעם שמורה אחר היה בסביבה. גאונות טהורה.

יום אחד, לאחר סוף שיעור שיקויים, הארי, רון, הרמיוני ונוויל (שעדיין התמיד לבלות איתם, מה שהיה מוזר בעיני הארי, אבל הוא היה רגיל לשלישייה. אולי הגיע להתרגל לרעיון של רביעייה? אפילו ג'יני לא הצליחה באמת להצטרף אליהם אחרי שהיא והארי התחילו לצאת, רק שג'יני התחילה לנסות בשנה השישית ולא הראשונה) נתקלו בהאגריד בדרכם לאולם הגדול.

"היי האגריד, צריך עזרה?" רון שאל, מבין שזה הדבר המנומס לעשות גם אם הוא לא בדיוק בטוח איך לעזור.

"לא, אני הכל בסדר, תודה רון," השיב האגריד, מבין את אותו הדבר.

"אכפת לכם לזוז מהדרך?" שאל מאלפוי בחוסר סבלנות. "מנסה להרוויח כסף, וויזלי? מקווה להיות שומר קרקעות בעצמך ברגע שתעזוב את הוגוורטס, אני מניח - הצריף ההוא של האגריד בטוח נראה כמו ארמון בהשוואה למה שהמשפחה שלך רגילה אליו."

הארי פגש בעיניו של נוויל ושניהם נעו קדימה כדי לעצור את רון שהתחיל לזנק לעבר דראקו.

"ואיך אתה יודע איך הבית של רון נראה?" שאל הארי. "אתה סוג של סטוקר?"

"דראקו נראה מופתע. "מה? כמובן שלא!"

"לא יודע, זה קצת נשמע ככה. מה אתה חושב רון?" הארי קיווה שעירוב רון בקרב מילולי ימנע קרב פיזי.

"אני חושב שאתה צודק," רון הסכים, עדיין מתנגד להם אבל מתחיל להירגע.

"חוץ מזה, לא כבר דנו על זה שלא כולם יכולים להיות בעלי אחוזות?" הארי שאל. "בכנות, אפשר היה לחשוב שלנצר ישיר של משפחות טהורות דם יהיה זיכרון טוב יותר לזמן ארוך."

"אה, אני יודע," נוויל הסכים. זיכרונו לטווח קצר השתפר בצורה דרמטית מאז שהתרחק מהלחץ של ציפייה שיעמוד במורשת הוריו על ידי קרובי משפחה בעלי כוונות טובות אך מוטעות ומציאת חברים שלא השוו אותו להוריו (והארי אפילו יצא מגדרו לבקר את האופן בו קרובי משפחתו של נוויל ערמו עליו את הציפיות הלא הגיוניות האלה כל חייו). הוא עדיין פחד מפרופסור סנייפ, בכל אופן, שבאותו רגע התקרב מאחורי מאלפוי.

"מה המשמעות של זה?" הוא שאל בקול רך כמשי, מביט ברון הממשיך להתאבק.

"שום דבר מיוחד," אמר הארי בבהירות. "סתם דיון חברי בשאלה האם כל ההתרבות משפיעה על זיכרון היחיד."

"אז איך אתה מסביר את מצבו של אדון וויזלי?"

"ובכן, רון הוא טהור דם אז הוא די נעלב," הסביר הארי.

"מדוע מר לונגבוטום לא נעלב באותה המידה?" שאל סנייפ.

הארי הסתכל על נוויל. "לעיתים קרובות אני תוהה על כך בעצמי," אמר נוויל, חושב במהירות. "מרלין יודע שסבלתי מבעיות זיכרון כל השנים," הוא הפסיק לרגע. "או לפחות אני חושב שסבלתי."

סנייפ הביט במאלפוי, שנשאר שקט, מסרב להודות שהתגרה בהם כשהם אפילו לא הגיבו כמו שצריך, ולכן המורה לשיקויים פשוט הניד בראשו. "תתקדמו, כולכם."

"אני הולך להרוג אותו," הכריז רון.

"תוודא לפחות שאתה עושה את זה אחרי שהוא יעשה משהו שזה יגיע לו," ייעצה הרמיוני, בידיעה שאין טעם לנסות לענות לו כשהיה ככה. "ובכל מקרה, נוויל, זה היה מבריק."

הוא הסמיק. "תודה."

בבוקר חג המולד, הארי התעורר לערימת מתנות גדולה משציפה לקבל. כמובן, זה עדיין היה קטן בהרבה משהיה רגיל, אבל הוא היה די בטוח שזה גדול יותר משקיבל בשנתו הראשונה הראשונה.

"חג מולד שמח," אמר רון בישנוניות בעוד הוא כושל לעבר הערימה שלו.

"גם לך," השיב הארי, מרים את מתנתו הראשונה.

בסך הכל, היה זה שלל מוצלח. הוא קיבל חליל עץ מהאגריד, מטבע של חמישים פני מדודה פטוניה (הוא הביא אותו לרון), איומי מוות מדוד ורנון (ללא ספק בגלל דברי הפרידה שלו בתחנה), סוודר וויזלי ופאדג' ממולי, צפרדעי שוקולד מהרמיוני, גלימת ההיעלמות של אביו מדמבלדור, מתיחות למתחילים מהתאומים, ערכת טיפוח למטאטא מדראקו, ותמונה של אמא ואבא שלו (יחד עם פרנק ואליס) מנוויל. הארי שמח במיוחד למתנה האחרונה. כן, זה היה שלל הרבה יותר מוצלח מקודם.

הארי הרים את מבטו לשמע קולו המתנשם של רון. "הארי… זה מה שאני חושב שזה?"

"זה תלוי," הארי חייך. "במה שאתה חושב שזה."

"נימבוס אלפיים," רון התנשם. "אבל… אבל הארי, אני אפילו לא…"

"אל תדאג לגבי זה," הארי אמר לו. "אמא שלך הכינה לי סוודר בגלל שידעת שקרובי המשפחה שלי לא יטרחו ואני הבאתי לך מטאטא כדי שיהיה לך ייתרון כשאתה משחק עם התאומים כי הם טובים."

רון נראה קרוע בין לקבל את המתנה לבין לסרב למה שעדיין החשיב כצדקה. בסופו של דבר, ניצח הרצון שלו לקבל פעם אחת בחייו מטאטא מהדרגה הראשונה. "תודה," הוא אמר בשקט.

"הי, בשביל מה יש חברים?"

בדיוק אז הדלת נפתחה ופרד וג'ורג' נכנסו פנימה.

"חג מולד שמח!"

"תודה על הספר שמסביר איך להפוך לאנימאגוס!"

"רוב האנשים פשוט מביאים לנו ספרים על מתיחות -"

"שהם נחמדים -"

"אבל אתה לא יכול לסמוך יותר מידי על אלה -"

"כמותחנים גדולים אנחנו חייבים להיות מקוריים."

הארי חייך. "תשתדלו לא לזרז מהלכים ולהיפגע, אבל תראו אם אתם מסוגלים להצליח את זה לפני סיום הלימודים."

"צודק," הם הסכימו.

בנוסף לרון והתאומים, הארי שלח זוג גרבי צמר עבים לדמבלדור (באופן אנונימי, כמובן), ספר על תורת הצמחים לנוויל, מוצרי טיפוח לשיער בשביל דראקו (הוא באמת קיווה שהייתה לו מצלמה כדי לראות את המבט על פניו של דראקו, למרות שבבירור השתמש במשהו על שיערו), הוגוורטס:תולדות להרמיוני (כדי שלא תצטרך לחפש את זה), מגל בשביל הדרסלים שעלה חמישים פני, וספר המפלצות המפלצתי בשביל האגריד (הוא כבר ידע שהוא יהנה מזה).

"מה כל הרעש כאן?" שאל פרסי, דוחף את ראשו מבעד לדלת. אחיו, שהיו באמצע דיון על הסוודרים שלהם, הרימו מבטם אליו.

"פ' בשביל פרסי במקום מ' בשביל מדריך! שים את זה, פרסי, קדימה, כולנו לובשים את שלנו, אפילו הארי קיבל אחד," אמר פרד.

"אני מניח שהיא לא שמעה את הסיפור האמיתי מאחורי הטרול, הא?" הוסיף ג'ורג'.

"אני - לא - רוצה -" פרסי מחה כשהתאומים כפו עליו את הסוודר.

"ואתה גם לא יושב היום עם המדריכים," אמר ג'ורג'. "חג המולד הוא זמן בשביל המשפחה."

ובזה, החמישה פנו מטה לסעודת החג. עם זאת, מה מוזר, נראה שפרסי כמעט לא נרתע מלבלות איתם כמו שרצה שיחשבו.

הפרק הקודם		הפרק הבא