A.U הוגוורטס [מתורגם, גמור]

וויתור זכויות: הארי פוטר שייך לג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח משהו מפאנפיק זה. הפאנפיק הזה מתורגם. אם מישהו רוצה לקרוא את המקור, שילחץ על הקישור שלמעלה.

 תקציר: שיר מסתורי משך את תשומת ליבו של נינו והוא נחוש לגלות את המקור שלו.

 שנה שלישית: נינו והשיר המסתורי חלק 2

"אתה בסדר... אתה בסדר," אמר קול נשי ועדין. דמעות חמות נוצרו בראייה המטושטשת שלו. הוא יכול לראות את הזוהר הצהוב מהעששית. 

"האם... את אנושית?" שאל, נושם בכבדות, כל גופו רועד. 

"אל תדאג," אמרה, משפשפת את גבו. "הצלתי אותך מהסירנות האלה."

 "מה?"

-----------

"סירנות. הם נקבות מתחת למים שיש להם קול יפה, מפתים גברים לים. למדנו את זה בחודש שעבר, זוכר?"

"חשבתי...," הוא רעד, "חשבתי שהם לא קיימים יותר," הם נעלמו. נכחדו. או אם הם היו, הם לא היו נמצאים בחלקים אלה של המדינה.

"ובכן, נראה שעד עכשיו הם כן. שמעתי את השיר שלהם כמה ימים, ויצאתי לבדוק אם זה נכון. למזלי הגעתי לכאן בזמן לפני שנכנסת למים עמוקים. קדימה, אנחנו צריכים לקחת אותך לאגף בית החולים או שתקבל דלקת ריאות,"

"ק-ק-קר מ-מדי ," שיניו נקשו, הוא קירב את ברכיו לחזהו וכרך את זרועותיו סביב עצמו. "ל-לא יכול ל-לזוז," הוא כנראה היה הולך למות במקום.

הוא הרגיש שמשהו דוחף את זרועו. ואז, הוא הרגיש חם. הוא פקח את עיניו כדי לראות קיטור עולה מהפיג'מה שלו. הוא הרים את מבטו כדי לראות פנים מטושטשות של בחורה. "מרגיש טוב יותר?" היא שאלה.

"כן," הוא אמר, מצמצם עיניים. הוא הניח את ידו על פניו. "איפה המשקפיים שלי? לעזאזל, זה בטח נפל לתוך האגם,"

"אל תדאגי לגבי זה. אציו משקפיים,"

"אה!" הוא צעק כשמשהו פגע לו בפרצוף, ומעד לאחור.

"הו אלוהים! אני מצטערת! אני מצטערת!" היא התנצלה. הוא הביט למטה כדי לראות את המשקפיים שלו בידיו. הם היו סדוקות. היא נופפה בשרביט שלה מעל ידיו.

"אוקולוס רפארו."

המשקפיים השמיעו כל פיצוח ותירנו את עצמם. נינו שם אותם. החזון שלו נהיה הרבה יותר ברור וחד מבעבר. לפניו, הייתה בחורה שלבשה מכנסי ג'ינס אפורים וז'קט ורוד. שערה נמשך לשני קוקיות נמוכות, והיו לה עיניים בצבע פעמונית-כחולה.

"זה יותר טוב, לא?" שאלה בחיוך.

"כ-כן..," הוא נשם, בוהה בה. "את לא סירנה, נכון?"

היא צחקקה. זו הייתה מוזיקה לאוזניו. "מצטערת לאכזב אותך. אני לא יכולה לשיר,"

"אום... האם נפגשנו?"

"אנחנו לוקחים את אותם שיעורים ביחד. כל יום למעשה,"

נינו חשב עמוק.

היא את ידה לעברו. "בואו נחזור לטירה. הסירנות עלולות לחזור,"

הילד לקח את ידה, והיא משכה אותו למעלה. רוח נשבה. הוא כרך במהירות את זרועותיו סביב עצמו.

"איפה הז'קט שלך?" היא שאלה.

"נתתי אותו לילדה," הוא רעד, מביט באגם. "זה חייב להיות שם איפשהו."

הנערה שלפה את השרביט שלה מהג'קט הוורוד שלה, "אני אביא את זה," היא הצביעה על האגם. "אציו ז'קט."

חמש שניות לאחר מכן, ז'קט נסק באוויר ונחת ליד רגליהם, כמו דג מת. "אני חייבת ללמוד איך לשלוט בזה," היא כיוונה את השרביט שלה אל הבגדים הרטובים. קיטור החל לעלות מהם.

"איך למדת לעשות את זה?" שאל, מביט בה ביראת כבוד.

"אתה תלמד את זה בקרוב," היא אמרה והעבירה לו את הז'קט שלו. הוא שם את זה. זה הרגיש יבש, חם ונעים.

"בסדר. בואו נלך. לומוס,"

קצה השרביט שלה זרח בבהירות כמו כוכב לבן.

"וואו," נינו התפעל ביראת כבוד, "איך למדת את זה?"

"נלמד את זה בקרוב," היא פשוט אמרה. "קדימה, בוא נלך,"

הוא תפס את הפנס שלו. "אולי את יכולה ללמד אותי?" הוא הציע, עוקב אחריה.

"מצטערת, לא יכולה,"

"למה לא?"

"כי... זה מסווג,"

הוא זמזם במחשבה. "האם את רייבנקלואית? כי רייבנקלואים תמיד לומדים לפני השיעורים,"

"מצטערת לאכזב אותך, אבל אני לא אחת מהם. אני שומעת את זה לפעמים,"

אוקיי, אז רייבנקלו בחוץ. הוא היה יודע אם היא הייתה בביתו שלו, כך שהפלפאף גם לא היה בא בחשבון.

"אהה!" הנערה צרחה ונפלה קדימה, ונחתה עם פניה ישר אל האדמה.

הוא מיהר אליה. "האם אתה בסדר?"

"אני בסדר. אני מקבלת את זה הרבה," מלמלה. "אני צריך להסתכל לאן אני הולך,"

"רגע," הוא אמר לאט, "את הבחורה שהשיקוי שלה התפוצץ ונתנה לכולם נפיחות בשבוע שעבר?"

היא נאנחה. "אל תזכיר לי,"

הוא לקח כמה צעדים אחורה ממנה, "את בסלית'רין,"

"כן," היא אמרה, עומדת ומאבקת את ברכיה.

"אבל... את כל כך שונה מכולם," הוא נזהר.

"גם את זה אני שומעת הרבה,"

הוא בלע, "את לא הולכת להוביל אותי לאחת הכנופיות שלכם, נכון?"

"מה? לא," היא הסתובבה אליו, נחושה בדעתה. "אני לעולם לא אעשה את זה,"

"איך אני יכול לסמוך עליך?" הוא אמר, לוקח צעד אחורה.

"כי לא נתתי לך לטבוע בנהר," היא נימקה וחייכה. היא הסתובבה והמשיכה ללכת. נינו עקב אחריה, הפעם מקרוב.

"תודה שהצלת את חיי."

"אין בעיה, נינו."

"אני יכול לדעת את שמך?"

היא גיחכה. "השם שלי נצעק בכל רם כל יום על ידי הפרופסורים בכל פעם שאני יוצרת תאונה. אז תגיד לי, יש לך שמיעה חדה?. אם כולם היו שומעים את הסירנה, כל הבנים היו נעלמים."

"אני אוהב מוזיקה", הודה. "גם של קוסמים וגם של מוגלגים. השיר של הסירנה היה יפה, נדיר וקסום. זה הגיע לנקודה שהייתי זקוק לשקט, אבל זה לא מפסיק לשיר. יש לי זוג אוזניות, אבל כמה בנים מסלית'רין לקחו את זה. האם את חושבת שתוכלי לעזור לי לקבל אותם בחזרה?" הוא שאל בתקווה. "אני אעשה הכל כדי לקבל אותם בחזרה,"

"אני אנסה. אבל בלי הבטחות," אמרה בחיוך. "הם הרבה יותר גדולים מאיתנו,"

"רק רגע," הוא אמר לאט "את בת...".

"אני שמחה ששמת לב," היא אמרה בציניות.

"איך זה שאת יכולה לשמוע את שיר הסירנות?"

היא משכה בכתפיה. "שמעתי את זה יום אחד וחשבתי שאני צריכה לבדוק את זה אם זה נכון. אבל אני לא מושפעת כמו בנים כמוך," היא אמרה, נתנה לחזהו מכה קלה עם שרביטה בשובבות.

"את יודעת כל כך הרבה על היצורים והקסמים האלה," הוא הרהר. "מה הסוד שלך?"

הנערה הסתובבה והמשיכה ללכת. "דבר אחד על סלית'רינים הוא שאנחנו מלאים בסודות,"

"את כל כך מסתורית,"

"ובכן, אני סלית'רינית," היא חייכה, והפנתה את ראשה לקרוץ לו. "היי, רוצה תחרות חזרה לטירה?"

לפני שנינו הספיק לענות, היא כבר פרצה לריצה.

"רגע! אל תשאירי אותי כאן," הוא יילל, רץ אחריה.

הוא לא זכר מה קרה באותו לילה מאוחר יותר, אבל הוא התעורר למחרת בבוקר במרפאה. על הכיסא שליד המיטה שלו היה התיק שלו - האוזניות והמוזיקה שלו היו שם.

בפעם הבאה שהוא הלך לכיתה, הוא שמר עין על הבחורה שהצילה אותו. לא היה קשה לפספס את הקוקיות הנמוכות והגמלוניות שלה. לפעמים הוא תהה אם זו אותה בחורה שהצילה אותו באותו לילה. היא נשארה קרובה לחבריה לבית, שנינו לא העז להתקרב אליהם. לתמיהתו ואכזבתו, היא מעולם לא נופפה לו או הביטה בו אפילו פעם אחת.

"למה אתה ממשיך לבהות במרינט?" מקס שאל יום אחד.

"סליחה, מי?" נינו שאל, פונה לחברו.

"מארינט דופיין-צ'אנג," אמר הרייבנבלואי, מתפעל לילדת סלית'רין עם צמות. "דיברת איתה בעבר?"

"ובכן, אתה רואה...", ואז נינו הבין שאם הוא היה מספר לחברו מה קרה באותו לילה- על כך שהיא הצילה אותו מטביעה באגם בגלל שיר של סירנות שאף אחד לא יכול לשמוע, מקס לא היה מאמין לו.

הילד ההפלפאפי כיחכח בגרונו. "לא, מעולם לא דיברנו."

 וזה הסוף. אני מאוד מצטערת להודיע לכם שהפאנפיק המקורי ננטש עוד לפני שהתחלתי לתרגם. תחשיבו את זה כסוף הסיפור, אבל אם הכותב המקורי יוציא עוד פרק, תהיו בטוחים שאני אתרגם אותו.

תודה רבה לכל מי שנרשם לעידכונים, ולכל מי שקרא והגיב. לקרוא את התגובות שלכם נתן לי מוטיבציה להמשיך לתרגם.

הפרק הקודם