חוץ מהארון הקטן הזה [מתורגם, גמור]

פרק 2 חלק 3

הארי עמד על המרפסת ובהה בזוהר הירוק על גדר הבמבוק. הוא לא דהה. גם לא החתימה הקסומה הכחולה-כסופה שנצמדה למעקה המרפסת, או הדבר שעלול או לא עלול להיות טביעת יד.

הוא עצם את עיניו והושיט את ידו עם הקסם שלו בהבנה הנוראה שהוא לא מתח אותו כבר שנים. עברה דרכו פעימה של משהו שהרגיש כמו שריר שהתעורר מחדש. הארי בלע והרים את השרביט שלו. נראה שידו כמעט זזה מיוזמתה, וההברות של קללת הידעבר נפלו משפתיו.

"רטרו וידרה פטו." [Retro videre peto]

הקסם קרע את עצמו ממנו בספירלה הארוכה והאיטית שתמיד הרגישה כאילו נחרטה בו, והארי פקח את עיניו.

אור כסוף ומבריק נתלה באוויר לפניו. בעודו צופה, הוא התרחב, ונפתח כמו דלת, וחזון העבר שהתרחש כאן לפני 102 ימים החל לעבור מולו.

נרקיסה מאלפוי עמדה במרפסת, גזרה בעזרת מזמרה את גפנ ורדים שגדלו סביב המעקה. הארי צימצם את עיניו. הבית נראה מטופח. האם יש לה את הנאמנות של השדונים הבית, אחרי הכל? אז איך הבית הוזנח כל כך, בחודשים המעטים שעברו מאז שהיא מתה?

"אמא!"

נרקיסה סובבה את ראשה והרימה יד, מנופפת. החזון התרחב כדי להקיף את המרפסת שבה הייתה החתימה הקסומה של הרוצח. מאלפוי עמד שם, חיוך מאושר על פניו בעודו צופה באמו.

ליבו של הארי פעם חזק מספיק כדי לחנוק אותו. הוא באמת הרג אותה. הוא רצה – מה הוא רצה? הוא רצה להיתפס? הוא רצה שמישהו אחר יראה? למה לעזאזל שהוא ימצא מישהו שיכול לעצור אותו, האדם היחיד שאולי יוכל לגלות שהוא שיקר?

נרקיסה חזרה לחתוך את הוורדים. מאלפוי, עם חיוך שובב על פניו, לקח צעד אחורה ופנה כאילו הוא נכנס לבית. ואז הוא הסתובב והפנה לעברה כישוף מתיחה.

כישוף מתיחה. הארי זיהה אותו מהצורה שבה הוטל, כמו חץ; הוא לא יכל לראות את הצבע בערפל הכסוף שהקללה עשתה מהזיכרון. הכישוף היה אמור להתפוצץ מעל ראשו של מישהו ולפזר אורות ורעש וצבע, כמו זיקוקים, שיבלבלו ויבהילו אותם.

איך הוא יכל לרצוח אותה עם כישוף מתיחה?

נרקיסה נרתעה והשליכה את עצמה הצידה. המזמרה שהחזיקה נתקעה בידה, והיא החליקה. היא כבר נשענה על המעקה כדי לחתוך את אחד הגפנים הוורדים העקשניים; עכשיו היא נהדפה אליהם. הארי שמע צעקה צווחנית ורץ לקצה המרפסת. החזון נע איתו, והראה את נרקיסה משופדת על גדר הבמבוק. זה נגמר כל כך מהר שהארי נשאר, רועד, עם החזון שעדיין לא הסתיים. הוא תהה אם הקללה תשתהה מעבר לסוף הרגע, יותר ממה שהיא משתהה בדרך כלל, בגלל ההלם שלו.

ואז צעקה נוראית צלצלה מהמרפסת שמעל. הארי קפץ והסתובב. פניו של מאלפוי היו מסכת אימה. הוא הסתובב, רץ מהמרפסת והתחיל לרדת במדרגות מהצליל. הארי תהה לרגע, מבולבל, מדוע הוא לא השתמש באותם מעברים סודיים שהבהיל את הארי איתם.

ואז הוא היה במרפסת ליד הארי, דמות רועדת, נשענת על קצה המעקה. ידו נתפסה על אחד הגפנים הוורדים שנותרו מתמדנדים קדימה ואחורה מנפילת אמו. דם נשפך מכף ידו כדי להכתים את המעקה. מאלפוי הושיט את ידו בכמיהה, עם קסם. הארי הציץ למטה בחזון כדי לראות את הכוח חסר השרביט מרים מעט את גופה חסר התנועה של נרקיסה, אך לא עושה שום דבר אחר.

החזון נעלם והשאיר את הארי עומד שם, מתנשף והמום. הסימן על מעקה המרפסת הוסבר, לפחות, הוא חשב. זה היה דם, נשמר על ידי הקסם שמלפוי תיעל דרך גופו.

אבל הסיטואציה לא נעשתה הגיונית יותר מרק לצפות בחזון. מאלפוי  ידע שמותה של אמו היה תאונה. למה לקרוא לזה רצח? למה לזמן את הארי לחקור את זה ולהתעקש שהוא רוצה לצפות בסצנה שוב דרך קללת הידעבר? הוא היה שם.

"לא זכרתי את זה מספיק טוב."

"ממזר," הארי כבר ירק כשהוא הסתובב. מאלפוי עמד מאחוריו, זרח-כמעט כפי שעשה בחזון, עיניו מקובעות על גדר הבמבוק.

מאלפוי זז מעט והביט בו. "התכוונתי לזה כשאמרתי שהרוצח נשאר בבית. לא זכרתי מה קרה. חשבתי שלחש המתיחה שהשתמשתי בו באמת הכה אותה, לא רק הבהיל אותה. הייתי הורג אותה גם אם לא התכוונתי. זה היה הגיוני להתייחס לעצמי כרוצח."

"אבל שיקרת לגבי כל כך הרבה דברים אחרים," אמר הארי בפשטות. ליבו עדיין הלם בשילוב של תדהמה ממה שהקללה הראתה לו והלם ממאלפוי שהופיע שוב ככה. "אמרת שמישהו נשאר בחדר. לא הראת לי את החתימה הקסומה שלך. לא סיפרת לי מה אתה יודע. מה לעזאזל, מאלפוי? איך לא זכרת מה קרה? למה לא פשוט לשים את הזיכרון בהגיגית ולראות אותו שוב, אם לא היית בטוח?"

"הגיגית הייתה מעבר להישג ידי."

"האם פשוט הבאת אותי לכאן בשביל לבזבז את הזמן שלי?"

"לא." מאלפוי הסתובב והסתכל עליו. "התכוונתי למה שאמרתי על זיכרוני שאכזב אותי, ועל כך שאני לא יכול להשתמש בהגיגית. לך תפתח את החדר הנעול, פוטר. יש לך את רשותי המלאה עכשיו. אתה תבין כשתראה."

"למה שלא תפתח אותו בעצמך? נמאס לי מהחידות שלך, מאלפוי!"

"תודה לך על מה שעשית. הייתי חייב לדעת."

מאלפוי התפוגג. הארי בהה במרפסת השקטה – מאלפוי אפילו למד להתעתק ללא רעש מסגיר, הממזר הראוותני  – וירק קללה.

בסדר גמור. הוא היה פותח את הדלת. ושיזדיין מאלפוי אם היה אכפת לו מהנזק לרכושו.

הארי הסתער במורד המדרגות והיישר לכיוון הדלת שעדיין זהרה בחולשה עם האור הכחול-כסוף מחתימתו הקסומה של מאלפוי. הוא כיוון את שרביטו ואיפשר לכל הכעס של שתים-עשרה השעות האחרונות לעבור דרכו.

קללת הפיצוץ קרעה את הדלת מהצירים שלה. הארי הסתער לתוך החדר, שהיה קטנטן, בקושי גדול מספיק כדי להחזיק כיסא ומראה...

ונעצר.

על הכיסא הייתה גופה מתה, חצי-שלדית, עם סכין בלבה ושיער בלונדיני-פלטינה מוכר.

הפרק הקודם		הפרק הבא