המכשפה האלפית

טוב סליחה שלא העליתי מלא זמן פרק, הייתי די שקועה בפאנפיק אחר שלי, היכולת החדשה והמסוכנת. בכל אופן קריאה מהנה!

"הכל בסדר?" שאל אלווין, מבחין במבטה המבוהל של אלי.

לא, חשבה אלי. אבל היא רק הנהנה בראשה. ואז זה התחיל שוב.

משהו מטושטש. שוב החיזיון של הדמויות עם הגלימה השחורה.

הוא היה בדיוק כמו מקודם, רק שהפעם הוסף פרט.

אבל החיזיון היה כל כך מטושטש,  שהיא לא הצליחה לשים לב לפרט הזה.

אבל משהו בה אמר לה שהיא צריכה לשים לב. שזה פרט חשוב. היא ניסתה להתמקד, עד שמישהו ניער אותה.

"אלי!" אלווין ניער אותה. "את בסדר? את רעדת כולך ומילמלת משהו, והמבט של בכלל לא היה ממוקד".

"אני בסדר" אמרה אלי ומיקדה את מבטה. מה אלה החיזיונות האלה? מה זה החיזיון המסוים הזה?

למה היא רואה את הדברים האלה דווקא עכשיו, שהגיעה לעולם האלפים? למה היא בכלל רואה את הדברים האלה?

"את בטוחה שאת בסדר?" שאל אלווין בספק. "כן" לחשה אלי, רועדת כולה.

היא בפירוש לא הייתה בסדר, אבל היא לא הולכת לחלוק את זה עם מישהו שרק פגשה. "אני יכולה ללכת?"

"עדיין לא. את מותשת, את צריכה לנוח" השיב אלווין.

אלי באמת הרגישה עייפה, ולאט לאט עינייה החלו להעיצם, והיא שקעה בשינה.

אבל זה לא היה רעיון טוב.

בחלום, החיזיון שוב תקף אותה. אותו חיזיון מסויים. בלי שינויים. אולי קצת פחות מטושטש, אבל אלי עדיין לא הצליחה להבחין במה שקורה.

אלי התעוררה, כולה זיעה. זה היה אמצע הלילה. היא יצאה לאט מהמיטה שלה במרכז הריפוי, נעלה נעליים וברחה מהמקום המוזר הזה.

היא לא ידעה לאן היא רצה. היא אפילו לא ראתה לאן היא רצה. אבל לא היה לה אכפת. כל החיזיונות התחילו ברגע שהגיעה לעולם הזה.

היא חייבת למצוא דרך לצאת מהעולם הזה.

לחזור להוגוורטס.

למשפחה שלה.

היא המשיכה לרוץ עד שהתעייפה. ואז היא ראתה משהו על הרצפה. מין גביש בצבע כחול.

היא לא ידעה מה היא עושה, אבל האינסטינקטים שלה אמרו לה להרים את הגביש.

היא הרימה את הגביש וסובבה אותו.

ואז היא נמשכה לעבר האור

הפרק הקודם		הפרק הבא