וזה למה אסור להתעסק עם הזמן

פרק ארוך במיוחד אבל אני חושב שהוא גם די טוב :)

-----------------------------------

ריקטו והארינמל צפצפו זה לזה בקולות משונים. ריקטו שהרים את ידו ועשה תנועות דיבור נלהבות,  צפצף בטונים משתנים והתכופף עד לגובה "עיניו" של הארינמל, הרים  לפתע את רגלו ומרח את החרק הקטן על האדמה.

"משוגע!" הוא אמר וחידש את צעדתו כאילו לא אירע דבר.

"רגע, ריקטו," עצר אותו הבבון "איך עשית ת'ציפצופים האלה?"

"יהודה," ריקטו הרים גבה. כן, ריקטו יודע להרים גבה אחת. "אתה התחרפנת סופית אני מבין! איזה צפצופים בראש שלך?!"

"דיברתם?..." ניסה הבבון לדובב את ריקטו שהחל שוב לצעוד

"דה!" ענה ריקטו בשיעמום

"כאילו, אתה הבנת מה הוא אמר?"

"ודאי שלא, אידיוט!" ריקטו סובב אצבע על הרקה והמשיך במורד המדרכה.

הנער פרץ בצחוק היסטרי.

"מה מצחיק?!" התרגז הבבון המבולבל.

"הוא שאל את הנהג מה השעה!!!" גמגם הנער בין גניחות צחוקו.

הבבון מלמל משהו בעצבים ורץ להשיג את ריקטו.

מה לעזאזל קורה כאןן?

הוא השיג את ריקטו והחל לצעוד לצידו במורד הרחוב הירושלמי.

"למה הרגת אותו?" שאל מבלי להסתכל על ריקטו, שגם לא הסתכל עליו.

"כי ריקטו אוהב להרוג" פרץ ריקטו בצחוק מרושע, מחקה כמעט בערך בדיוק את הבצלצל ":מרושע:"

הבבון קפא על עומדו והחוויר, כשהבין עד כמה זה מסוכן להסתובב עם ריקטו-חסר-זיכרון.

לאחר שריקטו הבטיח שיהיה נחמד, בתמורה לחירותו מידיו של הבבון, הם צעדו בדממה יחסית לעבר בית כנסת שכבר נראה בקרן הרחוב. יחפן מבוגר וקרוע בגדים זרוק היה שרוע בשולי המדרכה, ידיו מניעות קשת עשויה זנב סוס על מיתרי כינור דהוי צבע. כובע הפוך לפניו מביע משאלה.

ריקטו עצר והמתין להפוגה קלה מן המנגינה. אז ניגש אל נגן הרחוב, נעץ בו את עיניו וכשניצוץ הערכה בוהק מהן לחש: "וואו!"

הוא נשם בדרמטיות והמשיך: "אחי, זה אדיר! זה פשוט כל כך נפלא ויפה! תמשיך ככה ואתה תגדל ותגיע לרמה בינלאומית! אתה פשוט כל כך טוב! כל כך נפלא לראות את זה!"

(יצויין כי אין בכוונתי לרמוז לכם כיצד להחמיא לי בפאנפיק. ממש לא!)

הנגן מחה דמעת התרגשות. הבבון הביט בריקטו בחזה מנופח מגאווה.

"תת...תודה!" אמר הנגן באושר.

"מה?" קטע אותו ריקטו. "מה אתה קשור? מי דיבר איתך?" שאל והביט בנגד כאדם המביט בחייזר. לא שבאמת כותב השורות יודע איך נראה אדם שמביט בחייזר, זה פשוט היה נראה לי דימוי טוב...

"מה זאת אומרת? דיברת על הנגינה שלי!" 

"על ה...מה?" התפלא ריקטו ואז פרץ בצחוק רועם. "אה. חחחחחחה! חשבת שדיברתי על הצרימות האיומות האלה?!" הוא זרק את ראשו אחורה ודפק על חזהו בצחוק אובר-דרמטי "דיברתי אליו! אל היתוש שיושב ך' על המצח ושותה לך ת'דם!"

"טראח." הכינור התנפץ על צד פניו של ריקטו ההמום. הרי לא אמור להיות לו כאב אמיתי, והוא גם היה נחמד! ...כלפי הייתוש...

הבבון גרר אותו משם כשהוא אפילו לא טורח לפייס את הקבצן שהחל לקלל בשפה חייזרית כלשהי.

הוא דחף את ריקטו לבית הכנסת והחל לצעוק עליו.

תוכן השיחה יובא פה בקצרה עקב כך שהפאנפיק הזה שומר על סטטוס אנטי-רציני:

"אתה לא ריקטו מהפורטל! אתה אדם, לא ארינמל, שאיבד את הזיכרון! אתה בעולם האמיתי למען השם! לא בדמיונות ההזויים שלך!" צרח הבבון.

"מה זה "אמיתי"? בסופו של דבר הכל תודעתי ואני רואה במציאות כפי שהיא מתפרשת בעיני -אמיתתית. מציאות!" צרח ריקטו חזרה.

"כן?" ענה לו הבבון "במציאות לשיטתך אתה יכול להרגיש כאב מקרש שמתרסק עליך על הפרצוף, לגמרי כי מגיע לך? יש דבר כזה בכלל פרצוף?"

"מסתבר..." ענה לו ריקטו בקול חלש יותר.

"תקשיב, "ריקטו" אתה לא יכול לעצבן אנשים ככה! אתה עושה לי בושות, מסכן ת'חיים שלך ושלנו וזה לא בסדר ככה לעצבן! תפסיק עם זה או שאני עוזב אותך פה באמצע ירושלים והולך! הגעת לי עד כאן!" וכאן, כצפוי, נכנסה תנועת יד על הגרון לסמן עד איפה זה "כאן" "שיגעת אותי כל הדרך. ניסית לאכול נמלים, אתה מעצבן גם אותי ועוד רגע תתחיל לרצוח אנשים! תפסיק עם זה או שיש ך' עסק איתי!"

ריקטו הביט בבון בהלם.

הנער פרץ בצחוק רועם.

"מה מצחיק?! זה היה נאום רציני! אני דמות ראשית פה, ועד שיש לי כמה שורות אתה מחרב לי אותן!!!" זעם הבבון "מה מצחיק?!"

"...ה...הוא... הוא שאל את הנהג מה השעהההה!!!" גמגם הנער שוב מתוך צחוק בלתי נשלט. שוב.

הבבון גלגל עיניים

"זו אותה אחת ממקודם!" הוא אמר.

"כן, הסכים איתו ריקטו." אולי אם זה היה בהפתעה זה היה מצחיק, אבל זה היה כבר בתחילת הפרק!"

"אה הא!" הנהן הבבון, "ומילא אם זו הייתה בדיחה חדשה שהוא הבין, אבל זו אותה אחת!"

"כן," התגונן הנער "אבל הובטח שזה לא יהיה ארוך, וזה נהיה מידי כבד, אמרתי "בוא נקליל את האווירה!"

"אז עשית את זה לא טוב!" התאכזב הבבון.

"מה אתה רוצה ממני? אני דמות שאפילו לא יודעים מי היא ולמה לעזאזל צריך אותה! אני דמות כתובה בפאנפיק! אני שולט בשורות שלי שגם ככה מעטות כמו החברים של ריקטו?!"

-יצויין שאני, כותב השורות מאוד נפגעתי מכך שהם רמזו שהכתיבה שלי עצלנית, ולכן לא היה לי כוח להתמודד עם כך שהמשטרה באה ועצרה את כולם, ולכן פשוט נתעלם מזה. ולא יעיזו לקרוא לי כותב עצלן!

"אז מה? נחזור שוב? הוא הרס ת'סצנה עם שבירת הקיר הרביעי האגרסיבית שלו!" שאל הבבון.

"כן. נחזור שוב. אין ברירה." ענה ריקטו.

"אז תגיד ריקטו, מה בעצם הולך לקרות עכשיו? אתה הולך לעצבן את כולם עד סוף הפאנפיק?" שאל הבבון.

ריקטו המשיך להביט על הקיר אצבעותיו מתופפות על ברכו בקצב מנגינה נעלמת כלשהי.

"למה את הלא עונה?" שאל הנער לאחר כדקה של שתיקה.

"מה? על מה?" שאל ריקטו.

"על מה שיהודה שאל!"

"הוא שאל משהו? לא שמעתי! ריסקו לי כינור על האוזן! אנ'לא שומע בצד של יהודה!"

"אז תסתובב והוא ישאל שוב!" ענה הנער.

"מה זה יעזור?"

לא הבין ריקטו

"שהוא יהיה מול האוזן השניה!"

"מה זה קשור?!" עדיין לא הבין ריקטו. "התחרשתי בצד צפון!"

"מה?"

"אנ'לא שומע כלום בצד צפון. שם הוא נתן לי כינור. ולמי שלא יודע, שלום כיתה א', צד צפון קבוע על פי הציר המגנטי של כדור הארץ!"

"אתה לא שומע בצד... צפון?" הביט בו הנער בהלם.

"אני חושב שאמרתי את זה מפורשות." ענה ריקטו.

"הווווווו!" צרח הבבון בזעם "האם לעולם לא נדע מה הולך כאן?!"

"אה!" אמר הנער "עכשיו מגיע הקטע שבו פתאום מגיע מישהו ומסביר בדיוק מה הולך כאן!"

"למה אתה הורס?!" חרק הבבון שיניים "זו אמורה להיות הפתעה לקוראים! זו קומדיה!

"איזו הפתעה? זה קלישאתי! כל פעם שאומרים "לעולם לא נדע" מגיע מישהו בצורה מגוחכת ומסביר."

"מה כ'פת לי?! אתה רק הורס את הפאנפיק! מי צריך אותך בכלל?!"

אין לי, כותב השורות, כוח לכתוב את המריבה העוצמתית שפרצה בין השלישיה. פשוט חכו לפרק הבא שבו תופתעו כשיגיע מישהו בצורה מגוחכת ויסביר הכל.

הפרק הקודם		הפרק הבא