סוורוס סנייפ והקונדסאים - הסיפור האמיתי

מה לעשות?

קירקושי הסכינים והמזלגות גוועו באיטיות, במקומם החלו להשמע חריקות של כיסאות מוסטות, והמהום פטפוטי תלמידים של סוף יום.

האולם הגדול. סיום ארוחת ערב. יום רביעי.

סוורוס סנייפ היה ישוב באחד מעשרות הכיסאות שהקיפו את השולחן של סלית'רין. תוכניותיו היו שונות מאלו של יתר התלמידים.

הוא ישב זקוף, מבטו שהיה מופנה היישר קדימה, סקר את האזור של שולחן גריפינדור והוא המתין, מייחל שהרגע הנכון יגיע ולא יותיר אותו מיובש וחס אונים בכסאו.

היו לו יומיים לנסות לקדם ענינים, כעת נותר לו יום אחד; מחר בחצות עליו להיות כבר עם הספר ביד, או שיאלץ לתת להם את הקללה.

קבוצה גדולה יחסית של תלמידי גריפינדור החלה להתקדם לעבר היציאה מהאולם. סוורוס התרומם והחל לצעוד. כשהגיע ליציאה הוריד את גלימתו ותלה אותה על כתיפו. סמל הנחש שתפור עליה עלול היה להסגיר אותו.

שולי הקבוצה הזדנבו במעלה גרם המדרגות הסמוך וסוורוס נצמד אליהם בדממה. הם חלפו על פני תמונות שלא הכיר ומסדרונות שמעולם לא חלף בהם. היה עליו לזכור את הדרך, אלא אם רצה להשאר תקוע אי שם בטירה למשך הלילה.

לאחר שטיפסו בגרם מדרגות שביעי- נעצרו. הוא המתין בלב הולם, אוזניו כרויות. חלפו כמה שניות ולאחריהן המשיכה הקבוצה לנוע, באיטיות הפעם. הם הגיעו או לא?

ואז הוא ראה את זה: תמונה, אשה מאד שמנה עטויה שמלה ורדרדה, וחור שלתוכו נעלמים התלמידים אחד אחרי השני.

לעזזאל! הוא פספס את הסיסמא! אחרי כל המאמץ הנפשי שהשקיע בתוכנית, אחרי הזמן שהתאמץ להשיג עבורה- הוא פספס את הסיסמא.

"הי, אחי."

הוא התנער. פרצוף מאורך הביט בו בתמיהה, כנראה מנסה להבין למה הגלימה תלויה על כתיפו במקום להיות עליו.

"אתה נכנס או לא?"

"אה, לא. אני מחכה למישהו."

הבחור הזדחל ונעלם.

"נשאר בחוץ הלילה?" קרקרה האשה השמנה מעל לחריקות הצירים כשהתמונה סבה חזרה למקומה.

סוורוס המהם משהו בלתי ברור ונצמד אל הקיר מאחוריו. עיניו נעצמו והוא נשם עמוק.

הוא לא האמין שהוא נכשל. תוכניותיו טבעו בתהום, מותירות אותו עם ברירה אחת: למסור לידם את הקללה.

נשמעו פסיעות ומישהו התנשף לצידו.

"לא יכלתה לבוא עם השאר?" הוא שמע את קולה של האשה השמנה ופקח את עיניו.

ילד קטן עמד למרגלות התמונה, מתנשף בכבדות. "אני יודע שאת שונאת את זה, אבל לא הצלחתי להשיג אותם."

"פעם הבאה תבוא עם כולם, כן?!"

"כן, כן, בפעם הבאה."

הייתה שתיקה כשעיניו הכהות של הילד הביטו מעלה בצפיה.

"אה, נכון," נזכר לבסוף. "הסיסמא! אמ..." הוא גרד את ראשו, מנסה לדלות מזכרונו את הסיסמא. "איש מתכת מכושף!" קרא בניצחון.

התמונה נעה לפתיחה, ורגע לפני שנכנס נתלו עיניו הגדולות בסוורוס המביט בו בעיניים פעורות. "מה? נכנס או לא?"

הפרק הקודם		הפרק הבא