All the Young Dudes

"אז," ג'יימס אמר בערב יום שבת. "איך אנחנו הולכים להחזיר להם?"

"להחזיר למי?" פיטר שאל בלי להרים מבט, מחפש משהו בסיכומים שלו.

הם היו בחדר המועדון של גריפינדור, מנסים לעשות את שיעורי הבית שלהם למקגונגל. שלושים וחמישה סנטימטרים על החוקים הבסיסיים של שינויי צורה. סיריוס וג'יימס סיימו את שלהם, לפיטר כבר היו לפחות חמישה עשר סנטימטרים, ורמוס לא התחיל.

"הסלית'רינים," אמר ג'יימס. "תעמוד בקצב, פיט."

"לא כל הסלית'רינים," פיטר שאל, קולו נשמע מודאג. "רק סנייפ ומולסיבר, נכון?"

"כולם," סיריוס אישר. הוא בדיוק הופיע ממתחת לשולחן שהם חלקו, והציג פיסת קלף. "זה מה שחיפשת?"

"תודה!" פיטר לקח אותה בהקלה. "כמעט סיימתי…"

"עשית את זה, לופין?" סיריוס הסתכל עליו. רמוס פתח את הספר שלו, אבל לא ממש הסתכל עליו. הוא שקל להסתגר בספריה יום אחד ולנסות לקרוא אותו כמו שצריך - הוא יכל לקרוא אם הוא היה ממש, ממש מרוכז. אבל לא היתה לו הזדמנות, ולמען האמת; הוא פשוט לא רצה. מאז שיעור השיקויים ארבעתם הפכו לחברים אמיתיים, והוא לא רצה לפספס כלום.

"נה," הוא משך בכתפיו בתגובה לסיריוס. "לא נראה לי שאטרח."

"תגיד לנו אם תצטרך עזרה."

"אתה יכול להעתיק את שלי אם אתה רוצה." ג'יימס דחף את שיעורי הבית שלו לצד שלו של השולחן. 

רמוס דחף אותם בחזרה, חורק שיניים. "אני בסדר. אני לא טיפש."

"אף אחד לא אמר שאתה כן," ג'יימס ענה. אבל סיריוס בכל זאת הסתכל עליו. רמוס רצה להרביץ לו, אבל הוא ניסה לא להתעצבן כל כך הרבה. ג'יימס וסיריוס שיחקו לפעמים במכות, אבל הם אף פעם לא באמת ניסו לפגוע אחד בשני, כמו שהוא היה עם סנייפ. מכריח את עצמו לבלוע את הכעס שלו, רמוס החליט לשנות נושא.

"אנחנו יכולים לשים אבקה מגרדת במיטות שלהם," הוא הציע. מישהו עשה לו את זה פעם. היתה לו פריחה במשך שבוע שלם, ובליל הירח המלא העור שלו כאב יותר מבדרך כלל. "או בבגדים שלהם… זה אם יכולנו לדעת מי מכבס את הבגדים כאן."

זה היה עניין שהטריד את רמוס - נראה שהכביסה המלוכלכת שלהם פשוט נעלמה ואז הופיעה מחדש, נקייה ומקופלת בארגזים שלהם. הוא אף פעם לא תפס אף אחד בחדר שלהם, והוא לא הבין את זה בכלל.

"אני אוהב את זה," ג'יימס ענה, לועס את העט שלו. "אבל למישהו יש אבקה מגרדת?"

שלושת הילדים הנידו בראשם.

"אפשר להזמין מזונקו," סיריוס הציע. "אם תיתן לי לשאול את הינשוף שלך, ג'יימס, אמא החרימה את שלי אחרי המיון."

"אני מניח," ג'יימס אמר. "אבל הלוואי שהיינו יכולים לעשות את זה קודם. אתם יודעים, להכות בברזל בעודו חם."

"לא צריך לקנות אבקה מגרדת," רמוס אמר, כשהיתה לו הארה פתאום. "נראה לכם שיש להם פקעות ורדים בחממות?"

"יאפ," פיטר אמר, עדיין רוכן מעל שיעורי הבית שלו. "בשביל שיקויי ריפוי - לדלקת פרקים, נראה לי."

"השיערות שלהם מגרדות, ממש," רמוס הסביר בהתרגשות. "המטרונית - האישה שמנהלת את בית הילדים - היא מגדלת אותם, ואם אתה נכנס לצרות היא מכריחה אותך לשתול אותם בלי כפפות." קצות האצבעות שלו עיקצצו רק מהמחשבה.

"זה נורא," ג'יימס אמר.

"אבל זה רעיון טוב!" סיריוס חייך חיוך רחב. "בהפסקה הבאה, נלך ונשיג מלא כאלה. ואז נוכל לשתול אותם - עם כפפות - ולשים אותם במצעים של הסלית'רינים. מצוין!"

"איך אנחנו הולכים להיכנס למעונות של סלית'רין?" פיטר שאל, סוף סוף מסיים את שיעורי הבית שלו.

"תשאירו את זה לי," אמר ג'יימס.

***

להשיג את פקעות הוורדים היה קל. הם שלחו את פיטר, שהיה היחיד מביניהם שעדיין לא קיבל ריתוק, ולכן פחות שמו עליו עין. פיטר היה קטן וטוב בלא להיראות; הוא נכנס לחממה בלי שישימו לב במהלך הפסקת הבוקר, וחזר סמוק ועליז עם צנצנת מלאה בפקעות ורדים מתחת לגלימה שלו.

אחר כך הם ננעלו בחדר האמבטיה המשותף שלהם כדי לשתול את כולן. תחת ההוראות הברורות של רמוס, כולם לבשו את כפפות עור הדרקון העבות שלהם כדי לעשות את זה, ושמו לב במיוחד לא לגעת בזרעים או בשיערות הקטנות.

"אני לא יכול לחכות לראות את הפנים שלהם." סיריוס חייך חיוך רחב, יושב ברגליים משולבות על הרצפה ליד ג'יימס.

רמוס צפה בהם, יושב על קצה האמבטיה, בזמן ששני הראשים כהי השיער של ג'יימס וסיריוס היו כפופים מעל העבודה. הוא קצת קינא בחברות שלהם. היה להם כל כך הרבה במשותף - שניהם גדלו עם קסם מסביבם, שניהם גדלו עשירים, שניהם היו משוגעים על קווידיץ'. בנוסף, היה ברור שאחרי שלושה שבועות בלבד ג'יימס וסיריוס הצליחו לבסס את מעמדם בתור המלכים של השנה הראשונה. כולם הקשיבו להם כשהם דיברו. כולם צחקו כשהם היו מצחיקים. אף אחד אפילו לא התעצבן עליהם כשהם איבדו נקודות בית.

"אני עדיין לא יודע איך נצליח להיכנס למעונות סלית'רין - אפילו פיטר לא יכול להתגנב ככה." סיריוס הסתכל על ג'יימס. הוא ניסה לגרום לו לגלות את התוכנית שלו מאז שהילד הממושקף ציין אותה.

"תן לי לדאוג לגבי זה," היה כל מה שג'יימס אמר.

ואז השיערות והזרעים נדחפו לתוך צנצנת אחרת, ובסוף הילדים אכלו את הפקעות הנותרות במהלך השבוע.

היה שלישי בערב כשהם סוף סוף קיבלו את ההזדמנות שלהם. ג'יימס החליט שהם יהיו חייבים לעשות את זה לפני שכולם יילכו לישון. הוא גם החליט שהם חייבים ללכת למעונות סלית'רין בנפרד, כדי שלא יראו אותם ביחד ויגלו אותם. אישית רמוס חשב שכל זה היה הגזמה, אבל הוא זרם עם זה, לא רוצה להרוס לאחרים את הכיף.

הם אכלו את ארוחת הערב הרבה יותר מהר מבדרך כלל בערב ההוא, ואז קמו מהשולחן כולם ביחד ועזבו את האולם. פיטר נראה כל כך לחוץ שרמוס חשב שהוא ישתפן ברגע האחרון וייוותר. הוא ווידא שהוא נשאר קרוב לילד הקטן יותר, רק במקרה שהוא יצטרך לכסות את הפה שלו או למשוך אותו אחורה מתישהו.

סיריוס וג'יימס הלכו קודם, כמובן, עושים את דרכם לכיוון שירותי הבנות בקומה השניה שרמוס אמר להם שמובילים למרתפים. הוא שקל לשמור את המעבר המסוים הזה לעצמו, אבל הוא כבר מצא כמה מקומות מחבוא אחרים, ככה שהוא הבין שלספר להם על זה לא ישנה. אחרי הכל, מתי הוא בכלל ירצה ללכת למרתפים?

למרבה המזל, רוח הרפאים שגרה בשירותים היתה במצב רוח שקט, למרות שרמוס יכל לשמוע אותה מייבבת בשקט בתא האחרון.

"אם ככה, תראה את הדרך, לופין," ג'יימס החווה בחגיגיות, כשרמוס ופיטר הגיעו.

סיריוס תפס את הזרוע שלו. "רגע. קודם תראה לנו מה אתה מתכנן."

"אה… טוב, אז, תחזיק את זה," הוא שם את צנצנת הפקעות בידיים של סיריוס.

הוא הוציא גלימה ארוכה ותפוחה, עשויה מהבד המוזר ביותר שרמוס ראה - כסוף ומנצנץ.

"לא," סיריוס פער את פיו. "אין מצב, פוטר, אין לך…"

החיוך של ג'יימס היה כל כך רחב שרמוס חשב שאולי הפנים שלו יתפרקו לשני חצאים. הילד הגבוה קרץ להם, ואז הניף את הגלימה מעל הראש שלו, ככה שהיא כיסתה אותו מכף רגל ועד ראש. הוא נעלם.

"ממזר מזליסט!" סיריוס קרא. "איך לא סיפרת לי?!"

"גם לי לא סיפרת!" פיטר צייץ. "ואני מכיר אותך כבר נצח. מאיפה השגת אותה?"

ג'יימס משך את הברדס מהראש שלו, ככה שהראש שלו צף באוויר. זה גרם לרמוס להרגיש קצת בחילה. "היא במשפחה כבר שנים," הוא אמר בניצחון. "אבא נתן לי להביא אותה, כל עוד לא אספר לאמא."

"דביל בר מזל," סיריוס אמר, תופס בידו קצת מהחומר הבלתי נראה ומעביר אותו בין אצבעותיו. "ההורים שלי יעשו הכל בשביל גלימת היעלמות."

"נראה לי שכולנו נוכל להיכנס מתחתיה." ג'יימס הדגים, פותח אותה ופורש את זרועותיו כמו עטלף. "בואו, תרגישו בנוח."

ארבעתם הצטופפו מתחת לגימה, ואז ניסו להתנדנד לאורך החדר כמה פעמים, אז שהצליחו ללכת ביחד בנוחות. לבסוף, מנסים לא לצחקק או להתלחשש יותר מדי, ארבעת הילדים עשו את דרכם למרתפים. רמוס הראה להם על איזה אריח בתא השלישי משמאל צריך לנקוש כדי שהרצפה תיפתח.

"איך מצאת את זה, רמוס?" לחש ג'יימס. "זה גאוני."

"יוצאים מאחד השטיחים האלה שהם תולים על הקיר, במרתפים," ענה רמוס. "רק הסתכלתי מאחוריו."

"אתה מתכוון שטיח-קיר?" פיטר שאל. 

"אה… אני מניח?" רמוס שמח שאף אחד מהם לא יכל לראות את הפנים שלו.

"תסתום, פטיגרו," סיריוס הרים את קולו. רמוס הרגיש בעיטה חדה באחורי הקרסול שלו.

"היי!" הוא לחש, בועט בחזרה בעוצמה כפולה. "תתחפף."

"סליחה!" סיריוס צעק בכאב. "התכוונתי לפיט, לא אליך."

"תהיו בשקט, כולכם," התפרץ ג'יימס. "אנחנו תכף שם."

הם חיכו בשקט בצד שלהם של שטיח הקיר, מאזינים לקולות הצעדים במסדרון שבחוץ. ברגע שג'יימס היה מרוצה מהשקט, הם קרטעו מתוך המעבר. המרתפים היו קרירים, מוארים בעמימות וקודרים. היה רעש טפטוף מוזר שנשמע מאיפשהו - אולי מהצנרת.

"איפה הכניסה?" מלמל סיריוס.

"מאחורי הקיר." רמוס הצביע, מקווה שהם יכולים לראות לאיזה כיוון. זה היה קיר לבנים ריק.

"איך אתה יודע?"

"ראיתי אותם נכנסים בעבר," רמוס אמר במהירות. הוא לא עמד לספר להם שהוא ידע שהיו מאתיים סלית'רינים בצד השני בגלל שהריח של הדם והקסם שלהם היה כל כך חזק שהוא כמעט יכל לטעום אותו.

" 'תה יודע את הסיסמא?"

"לא."

"לעזאזל."

"עדיין לא אחרי כיבוי האורות, בואו פשוט נחכה."

אז הם חיכו, קצת באי נוחות. למרות שהמסדרון היה לח, היה יותר מדי חם מתחת לגלימה, במיוחד כשארבעתם היו כל קרובים. למרבה המזל, שתי תלמידות שנה שביעית מיהרו פנימה כמה דקות אחר כך. לרוע המזל, סיריוס הכיר אותן.

"תראי את הטבעת שוב, בלה!" נרקיסה הפצירה באחותה הגדולה. רמוס הרגיש את סיריוס מתקשח, נצמד לקיר מאחוריהם.

בלטריקס הושיטה זרוע ארוכה בגוון שנהב. על האצבע הגרמית שלה היתה טבעת נישואין ענקית ומכוערת מכסף וברקת, שהיא השוויצה בה מאז תחילת הסמסטר. כולם בבית הספר ידעו שהיא מתחתנת עם רודולופוס לסטריינג', איזה קוסם פוליטיקאי, ברגע שהוא תסיים את הכשיפומטרי. סיריוס היה חייב ללכת לחתונה.

נרקיסה צווחה כשהיא ראתה אותה, למרות שהיא כנראה ראתה אותה יותר מכל אחד אחר.

"מהממת!" היא קראה. "אוי, אני מתה להתחתן כבר…"

"חכי לתורך," ענתה בלטריקס, עם קול שנשמע כמו ציפורניים על לוח. "ברגע שללוציוס תהיה עמדה טובה יותר במשרד, אני בטוחה שאבא ואמא יסכימו לשידוך."

שתי הנשים הצעירות עמדו עכשיו לפני קיר הלבנים. בלטריקס היתה הגבוהה יותר מהשתיים, אבל הן היו מאוד דומות. היה להן שיער ארוך, שחור ומתולתל - דומה לשיער של סיריוס עצמו, ואותו מבנה עצמות בלקי מושלם.

"מונדוס סנגווין," בלטריקה הכריזה. הקיר החליק הצידה כדי להכניס אותן, וארבעת הבנים מיהרו פנימה, מהר ככל האפשר לפני שהוא ייסגר.

בפעם הראשונה מאז שהגיע להוגוורטס, רמוס באמת שמח שהוא מויין לגריפינדור. ההבדלים בין חדר המועדון החמים והנוח שלהם לבין זה של סלית'רין היו ענקיים. הוא היה בנוי כמו אולם נשפים ענק מאשר כמו סלון. הקירות היו מעוטרים בעוד שטיחי קיר אלגנטיים, האח היתה ענקית ומגולפת, וכל החדר היה ירקרק וחיוור. יותר מכך, המקום הרגיש איכשהו מרושע. רמוס ניסה לא לרעוד.

שאר הבנים נראו מודאגים בדיוק כמוהו, וכולם קפאו עד שג'יימס דחק בהם להתקדם, במעלה גרם מדרגות שכולם קיוו שמוביל למעונות הבנים. בדרכם למעלה הם עברו על פני סוורוס, יושב לבד בפינה, כפוף מעל ספר השיקויים שלו. בקצה המדרגות, הם נכנסו לדלת הפתוחה הראשונה שהיתה, למרבה המזל, חדר שינה. 

ג'יימס השליך מעליהם את הגלימה. "תשמור בחוץ, בסדר, פיטי?" הוא אמר, ממהר לתוך החדר. "חושב שאחת מאלה היא המיטה של סנייפ?"

"זו יכולה להיות," סיריוס הצביע, "המצעים נראים שמנוניים מספיק." ארבעתם גיחכו. 

"אז מהר, בחורים, שימו כפפות," ג'יימס לחש, פותח את הצנצנת. רמוס וסיריוס עטו כפפת הגנה מעור דרקון, לקחו חופן זרעים והתחילו לפזר אותם מתחת לכיסויי המיטה. 

"הם יראו אותם!" ג'יימס אמר, נשמע מאוכזב. זה היה נכון. הזרעים הקטנים בלטו על המצעים הלבנים, אפילו בחושך.

"טוב… הם עדיין יגעו בהם כשהם ינסו להוריד אותם," סיריוס הציע.

"חכו רגע…" לרמוס היה רעיון פתאום. הוא לא ידע איך הוא חשב על זה, או למה, אבל איכשהו הוא היה בטוח שזה יעבוד. הוא הוציא את השרביט שלו, נשך את שפתיו ונפנף אותו בזהירות מעל המיטה שהוא בדיוק מילא בזרעים. "אובפוסקייט," הוא לחש. 

ופשוט כך, הזרעים נעלמו. טוב, הוא ידע שהם עדיין היו שם; אבל אף אחד לא יהיה מסוגל לראות אותם עכשיו.

"וואו!" ג'ימס בהה. "איך עשית את זה? פליטיק לא לימד אותנו את הלחש הזה עדיין, נכון? זה היה בקריאה?"

"נה," רמוס משך בכתפיו. "ראיתי כמה מתלמידי השנה החמישית עושים את זה אתמול לכמה ממתקים שהם קנו בכפר. לא קשה להעתיק."

סיריוס וג'יימס ניסו בעצמם מיד, על הזרעים שהם פיזרו. זה לא עבד בפעם הראשונה - או השניה, אבל אחרי השלישית, ג'יימס הצליח להעלים את הרוב.

"עדיף שאתה תעשה את זה, לופין, או שנהיה כאן כל הלילה," הוא החליט.

"כן, בבקשה תמהרו!" פיטר צפצף מהכניסה, חיוור מפחד. 

סיריוס ניסה עוד כמה פעמים, לפני שוויתר ונתן לרמוס להשתלט. 

"תראה לי בדיוק איך לעשות את זה כשנחזור לשטח ניטרלי," הוא אמר. רמוס הנהן, למרות שהוא לא היה בטוח איך להסביר את זה. הוא באמת פשוט עשה את זה כי הוא חשב שהוא כנראה יכול.

"לחדר הבא," ג'יימס הכריז, מושך אותם בחזרה לכניסה.

"חייבים!" פיטר שאל, מקפץ מרגל לרגל. "זה לא מספיק?"

"אפילו לא קרוב!" סיריוס ענה, זורק את ראשו לאחור בצחוק. "מה אם אפילו לא הגענו למיטה של סנייפ עדיין? אנחנו חייבים להגיע לכולם, פיט. אתה איתנו או לא?"

"לכל הבנים, אולי," אמר ג'יימס, כשהם נכנסו לחדר השינה הבא. "אני לא רוצה להסתכן ולהיכנס לבנות - זוכריים מה קרה לדרק קרסוול בשבוע שעבר?"

הם עבדו מהירות והצליחו להגיע לכל החדרים של הבנים. אפילו לאחרון, שהיו בו שלושה תלמידי שנה שישית ישנים. אפילו סיריוס התחנן שלא ייכנסו לשם, אבל רמוס כבר היה מלא בהתרגשות של המתיחה, ויצא מגלימת ההיעלמות כדי להיכנס לבד. הוא פיזר את הזרעים אפילו על הכריות של הנערים הישנים.

עד שהם סיימו, נהיה מאוחר ויותר ויותר סלית'רינים עלו למעלה לישון. בקושי מסוגלים להכיל את השמחה וההתרגשות שלהם, ארבעת הגריפינדורים התגנבו לאט במורד המדרגות, נצמדים לקיר בכל פעם שמישהו הגיע, ואז חצו את חדר המועדון הענק ויצאו מהקיר שדרכו נכנסו.

לפי ההנחיות של ג'יימס, כולם נשארו בשקט ככל האפשר עד שהם היו קרובים למגדל גריפינדור, וסוף סוף היה בטוח להוריד את הגלימה.

"ווידרשינס!" ארבעתם הכריזו לאישה השמנה, שנפתחה בשבילם.

היה טוב להיות שוב בחדר המועדון החמים והבהיר של גריפינדור, והם נזרקו לספה הפנויה הקרובה, מחייכים אחד אל השני. 

פרנק לונגבוטום קרא להם מהשולחן שלו, היכן שהוא סידר את הסיכומים שלו. "מצטער להפריע, בחורים, הייתם במקום מעניין?"

פיטר נראה לא בטוח, אבל ג'יימס רק נופף בידו. "בספריה, מן הסתם."

פרנק הנהן, למרות שהוא חייך. "אני בטוח שנשמע על זה בקרוב."

"הלוואי שהייתי יכול להיות שם כשכל זה יקרה!" סיריוס לחש, העיניים שלו נוצצות משמחה. "ואפילו יותר שהיינו יכולים להגיע לבנות הדודות שלי."

"זו רק ההתחלה, סיריוס ידידי," ג'יימס ענה, נותן לסיריוס מכה ידידותית בברך. "בינינו, נראה לי שנוכל ללכת אפילו יותר בגדול בפעם הבאה. משימה ראשונה מצוינת, בחורים!"

פיטר ייבב. "משימה ראשונה?"

הפרק הקודם		הפרק הבא