תתחתני איתי אוונס?

אני יושב על רצפת החדר שמכוסה שטיח רך ועבה, מחזיק בזרועותיי את לילי, דמעה מלוחה מתנתקת מלחי אדומה מהתרגשות ורגישות. החולצה שלי שבעבר הייתה כחולה כהה דומה יותר לשחור מלפנים, אני מחבק את לילי מנסה להגן עליה מהכאב, הכאב הפרטי שלה.

אנחנו נמצאים בדירת חדר וחצי סחורה בלנדון, לידינו שוכב מכשיר קופסתי קטן ושחור בעל אנטנה דקה, שלילי מתעקשת ששמו פלפון. הוא זה שדרכו שמענו את ההודעה שהביאה את לילי להתמוטטות על השטיח ואותי לכריעה לצידה וחיבוק גדול מרגיע, מבט מהיר בשעון שעל הקיר ואני מבין שאנחנו יושבים ככה כבר קרוב לשעתיים, "לילי, אהובה, קומי. בואי נלך לשטוף פנים." אני לוחש לה בעדינות ככול יכולתי, לאט ובזהירות אני מושך אותה לעמידה ואנחנו הולכים לחדרון השירותים הקטן, הדירה הזו צפופה, לפני חצי שנה עזבנו את הגוורטס, לפני חודשיים אני ולילי החלטנו לשכור דירה משלנו בכסף של ההורים שלי, להשתחרר מבית ילדותינו ולעבור לגור כאנשים עצמאיים בלונדון.

בחדרון ניקיתי את פניה של לילי מדמעות, ניגבתי את לחייה האדומות בעזרת נייר טואלט, לילי ישבה כמו בובה והניחה לי לטפל בה, היה לי קשה לראות אותה שרויה במצב כזה של הלם, נשקתי את פניה הבוכות, "לילס, את רוצה להתקלח?" שאלתי אותה בעדינות. היא נגעה בשערה הארוך ובפניה, "אל תעזוב אותי ג'יימס." היא לחשה חלש.

"לא עוזב," הבטחתי לה והתכוונתי לזה, לקחתי מגבת קטנה מהארון והרטבתי את הקצה שלה במעט מים, בזהירות כאילו היא חפץ שביר ניגבתי את זרועותיה ופניה. נשכתי את שפתי לא הייתי מסוגל להכיל את גודל הכאב של לילי, לרגע היא ענתה לטלפון השחור ורגע אחר כך היא התמוטטה על הרצפה, רצתי אליה וחיבקתי אותה חזק באותו הרגע המפחיד, היא לחשה לי שאבא שלה קיבל התקף לב ומיררה בבכי קורע לב, ועכשיו אנחנו כאן.

 ~_~

לוויה, הדבר היחיד שדומה אצל המוגלגים והקוסמים, ההבדל היחיד שאצל הקוסמים בעל השרביט לוקח את שרביטו לקבר ואילו המוגלגים אינם לוקחים דבר.

תמכתי בלילי המתנדנדת על נעליה, פניה היו שטופי צער, לא הכרתי את אביה היטב אבל את המעט שהכרתי חיבבתי, הדבר שחיבר אותנו הכי בעולם הייתה האהבה אל הבחורה שבזרועותיי, ברגע שהוא הבין שאני אוהב ומכבד אותה הוא התנהג כאבי לכול דבר, למורת רוחה של פטוניה. עכשיו הוא מת, ואני לא הכרתי אותו מספיק כדי לבכות על אובדנו, לילי כן, לעיתים תכופות הייתי רואה אותה שולחת מכתב לאביה מהוגוורטס, פעם כששאלתי אותה היא צחקה ואמרה לי שהיא פשוט ילדה של אבא, ועכשיו האבא מת.

מילים עצובות ומלאות תוכן מצד כול אוהביו והקבר ירד למטה, כשהעפר כיסה את תא העץ המבריק לילי נצמדה עלי, מסתירה את פניה בחליפתי, ראיתי את אחותה נצמדת לבעלה הטרי באותו האופן ממש, לא היה בי מספיק רוע כדי לשדר לבעלה את האיבה שאני חש לו תמיד. לא, לא באותו הזמן, אז כולנו היינו שקטים, דממת מוות ירדה על כולם, אני משער שזה מתאים לאירוע.

  ~_~

כדור שינה מוגלגי אחד וכוס מים, זה מה שהבאתי ללילי בערב, הבטתי בא עד ששתתה את כול המים שהיו בכוס, שכבה על צידה וניסתה להירדם, רכנתי מעליה ונשקתי את מצחה, מאחל לה בליבי חלומות נעימים, "ג'יימס?" שמעתי אותה אומרת בלחש.

"כן?"

"אני מצטערת, מצטערת שאני כול כך..." לילי לא הצליחה להשלים את המשפט שלה.

"אל תצטערי, אני בסדר לילי." אני אומר לה ברוך ויוצא מהחדר.

אני שומע אותה נאנחת וממלמלת משהו שהיה נשמע כמו 'הכאב הפרטי שלי'

הלב שלי נחמץ באותו הרגע, לא שערתי שכעבור שלושה שבועות אני אהיה באותו המצב בדיוק, שקוע בתוך הכאב הפרטי שלי והעובדה משאותו היום אהפוך לראש משפחת פוטר.

זה ממש עצוב.

חחיבת לומר, אני התרגשתי כשכתבתי אתזה, אם גם אתם התרגשתם אז אתם מוזמנים להגיב.

יומטוב ושבוע טוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא