בנו של לורד וולדמורט

מייקל נהם למלצרית של פונדק ראש חזיר. "תביאי לי עוד וויסקי אש, ואיפה מנת הבשר הנא שלי?"המלצרית ניגשה אליו. "אדוני, לא קיבלת כי אמרת לנו להוציא את הכסף מהחשבון שלך בגרינגוטס, אבל אמרו לנו שאין אף אחד בשם מייקל מנרוביס-"

"טיפשה," נהם מייקל. "הצגתי את עצמי בתור מייקל מנרוביס, אבל לא טרחת לוודא אם יש לי שם שני או שהשם שלי מקוצר. שמי המלא הוא מיכלאנג'לו מנרוביס. ועכשיו, הבשר!"

"כן, מיד," מלמלה המלצרית הנזופה ומיהרה לדרכה. מייקל היד בראשו. מאז שנפל אברפורת' למשכב הפונדק לא היה מה שהיה פעם. הוא היה פה רק פעם אחת לפני שהפך... לא, הוא לא ישקע בזיכרונות, נזף בעצמו.

הדלת נפתחה ופנימה נכנס איש בגלימה שחורה עם ברדס. עורו היה חיוור ועיניו מכוסות משקפי שמש.

מייקל זינק מיד על רגליו. לא יכול להיות. לא כאן.

לורנט הבחין במייקל מיד. הוא השתופף לשפגאט חלקי, רגליו מוכנות לזינוק. כמה מהאורחים המפוקפקים הביטו בהם בתמיהה. מייקל נהם "בוא החוצה. לשדה." הוא חשף שיניים צהובות מזוהמות.

לורנט הנהן, לא מסיר את עיניו ממייקל. הם יצאו החוצה, מקיפים זה את זה כשני זאבים.

"מה אתה רוצה?" שאל לורנט. כאן, באור השמש, נחשף טבעו האמיתי- פרצופו מכוער וגס, נשרף לאור השמש. העיניים האדומות מתחת למשקפי השמש התעמעמו וכוויות החלו להופיע על לחייו. אלמלא הברדס היה נשרף כליל.

מייקל לא נראה מודאג, אך תוקפני. "יש לי מחרוזת שום בכיס. תתקרב אליי ואני אכרוך אותה סביבך."

הערפד חשף את שיניו. ניביו צמחו בו במקום. "אתה חסר הגנה. הירח המלא יהיה מחר."
מייקל חייך. "נכון מאד. אתה מהיר יותר מבן אנוש, אך אני מוגן לחלוטין. מלבד השום, יש לי את זה." הוא שלף את שרביטו והצליף. "רדוקטו!" תעלה עמוקה נחפרה סביבו והוא מילא אותה ב"אגואמנטי!" מהיר.

"אל-מתים מסוגך לא יכולים לחצות מים זורמים." מייקל עבר לתנוחה נוחה. לורנט נראה מתוסכל.

"עכשיו, למה שלא נדון בסיבות האמיתיות ששנינו כאן? אנחנו כאן כדי לגייס עבדים צעירים." מייקל אמר זאת ולורנט לא טרח להכחיש.

"למה שלא נעבוד יחד?"

לורנט הופתע. "זה אכן רעיון טוב... אבל דבר זה מעולם לא נעשה מאז המלחמה הגדולה."

במהלך המלחמה הגדולה אנשי הזאב והערפדים היו רבים מידי וצדו באותם אזורים. הם היו מכלים את המין האנושי והקוסמים עמדו להתערב- עד שראו, לשמחתם, שיצורי הלילה החלו לטבוח אלה באלה. מחצית משני הגזעים נכחדה. הקוסמים ניצלו את המלחמה כדי ליישם חוקים מחמירים מאד על אנשי זאב וערפדים ונידו אותם.

"תראה, מוצץ דם, אני אנשוך כמה תלמידים ואתה תרוקן מדם כמה אחרים." מייקל הציע ברוחב לב.

אנשי זאב מרבים על ידי נשיכה פשוטה בווריד הצוואר. ערפדים מתרבים על ידי ריקון קורבנותיהם מדם. מכיוון שהחיים אזלו, אך לא בדרך שאפשרה לנשמה לצאת, היא נותרת לכודה. אם הקורבן שותה מנת דם אדם, הוא הופך לערפד.

אנשי זאב עצמאיים. ערפדים כפופים ליוצרם, כל עוד כוח רצונו חזק מספיק כדי לשלוט בהם.

הערפד חייך לאיש הזאב והם לחצו ידיים. למחרת, הציד בהוגוורטס יתחיל.

אדוארד שכב בחדר שחלק עם עוד חמישה תלמידי סלית'רין. דפיקה נשמעה.

"מי זה?" שאל אדוארד, עייף ממבקרים. בשבועיים האחרונים כמעט כל תלמיד סלית'רין הגיע לחדרו כדי לספר לו על הערצתו לוולדמורט. הם היו בטוחים שאדוארד שמח שהוא בנו של וולדמורט.

הם טעו.

איש לא דיבר איתו. תלמידי בתים אחרים ירקו והפנו לו את גבם כשהתקרב. כינו אותו ממזר. הוא רצה לנוח, אך המנוחה לעולם לא תבוא. הוא נזכר במבט המבוהל, מלא האימה של התלמיד שסיפר לאלבוס עליו. זכר את המבט של "אני-אהרוג-אותך" שנעצו בו מחצית מתלמידי גריפינדור. קללות עפו עליו בלי הבחנה. הוא היה קורבן להתעללויות שכמוהם לא עשו זה עשרות שנים בהוגוורטס.

אף אחד מהמורים לא התערב.

כעת, כששנאתם לאדוארד היתה מוצדקת וטובה, החלו רבים מהמורים להתעלל בו ישירות. פרופסור לונגבוטום הוריד לו 20 נקודות על שהפיל עציץ ריק ונתן לו עונש מתמשך. פרופסור דין, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, פסל את תשובותיו המושלמות בהינד עפעף. אך גרועה מכולם הייתה תגובתו של סלגהורן.

לפני שהסוד פורסם, אולי לא כל כך האמין לו סלגהורן. הוא היה גאה בתלמידו ודאג להזמין אותו לכל פגישה של מועדון הסלג-סלבז. אך לא עוד. כל פעם שנח מבטו של סלגהורן על אדוארד, היתה מבוכה ובושה אדירה נשקפת מעיניו. אולי כיוון שאביו היה תלמידו האהוב. אולי פשוט כי התלמיד השנוא ביותר בבית הספר היה בבית שלו.

לבד ממעריציו מבית סלית'רין, כולם שנאו אותו.

לא היה לאדוארד אדם אחד שניתן היה סמוך עליו.

התשובה לשאלה ששאל אדוארד הגיעה מקול ילדה צעירה. "ג'יין."

אדוארד הופתע. "מה את עושה במגורי הבנים?"

ג'יין השמיעה צחוק פעמונים. "שום דבר לא ניסה לעצור אותי. אפשר להיכנס?"

אדוארד הנהן בעייפות, נזכר שהיא לא יכולה לראות ופלט "כן."

ג'יין נכנסה והתיישבה  לצידו. "לא רואים אותך בזמן האחרון. מה קרה?"

אדוארד רצה לספר למישהו. כל כך רצה לפרוק את העול על ליבו. אך ג'יין לא מתאימה. היא סלית'רינית- בין אלה שבבירור קינאו בו על היותו בנו של אדון האופל. אדוארד שיקר ואמר "סתם וירוס. או עייפות לימודית."

ג'יין הנהנה ויצאה. אדוארד נשאר לבד. לבד כמו שהיה תמיד, מאז לידתו.

המשחק של גריפינדור נגד סלית'רין היה למחרת.

אדוארד ראה את שחקני סלית'רין נכנסים וידע בעוד רגע יגיעו שחקני גריפינדור, וג'יימס פוטר לא ביניהם- הרי הוא לא ישמע לאזהרתי, גם אם תגיע לאוזניו בכלל...

"ג'יימס פוטר!" ניסר קולו של הפרשן את חלל האוויר והוציא את אדוארד מריכוזו. הנה הוא שם- ג'יימס פוטר, שרוולו קרוע ומוכתם בדם וידו השנייה חובקת את אש המחץ הישן של אביו.

הוא הקשיב לי, הבין אדוארד בתדהמה.

המשחק התחיל. אדוארד לא עקב. הוא פשוט נשען לאחור, עצם עיניים והאזין לפרשנות.

"גריפינדור מנצחת! 210-80!" קולו של הפרשן הדהד במגרש. אדוארד חייך חיוך קטן כשהוטבע בקריעות ייאוש ואכזבה. ג'יימס פוטר תפס את הסניץ'.

הוא ירד מהמגרש עם שאר השחקנים כשהרגיש יד אוחזת בו. זה היה אלבוס פוטר.
"שמע, אני מצטער." הוא נשמע ככה. "בזכותך ג'יימס לא שוכב עכשיו במרפאה וסלית'רין לא מנצחים. לא חשבתי שאתם יכולים להיות כה הוגנים, במיוחד-" הוא השתתק באמצע.
"במיוחד בנו של אדון האופל," השלים אדוארד. "אני מבין. סביר להניח שלא ציפית." הוא החל להסתובב.

"תודה רבה." נשמע קולו של אלבוס.

אדוארד הסתובב. הוא חייך בפעם הראשונה זה זמן רב. "שמחתי לעזור."

בזמן שאדוארד נבלע בקהל בראשו של אלבוס הדהדו המילים ממכתבו של אביו: האדם שעל שמו נקראת האמין יותר מכולם בהזדמנות שנייה.

הפרק הקודם		הפרק הבא