בן פריאפוס, בן קיאונה ובת מטיס

בתור דוגמא לעד כמה אני בעייתית יכולתי לכתוב לכם כל כך הרבה…ובכן, דוגמאות, אבל בחרתי דווקא באחד מהימים הראשונים של השנה כהתחלה של הסיפור שלי, כי אז הכל התחיל, מבחינתי, ואז אימי חשפה את פניה האמיתיות. אז צעדתי בהפסקה במפלס, כשאני כפופה מפחד כמו תמיד. אכשהו נדמה לי תמיד שאחד החברים שלי תמיד בוחנים אותי איך אני אגיב בהפסקות. אבל ברצינות, איך יכולתי להגיב חוץ מפחד? הייתה חבורה קבועה שהבילויי האהוב עליה בהפסקות היה ' להתעלל בג'ויי הבלונדינית והחכמה - טיפשה,' ככה הם כינו אותי. הם אפילו לא הצליחו לחשוב על שם מוצלח יותר לזה. ככה תמיד גיחכתי עליהם בפחד בבית אחר כך בכל אופן. הייתה המלכה, יובל, והיה השפוט שלה, החבר שלה, שנראה מסכן, אז הנחתי שברגע שהוא יוכל הוא יפרד ממנה, לכן כיוונתי את רוב הכעס שלי אל יובל לרוב. ואליו שידרתי מסרי חכמה מהספרים שלי. אני בכיתה ללקויי למידה, לכן לימדו אותי בדרך אחרת לקרוא, אז יכולתי לקרוא. הכי אהבתי את ' פרסי ג'קסון ' ואת ' אליס אאוזמן ' נכון להיום. ונכון להיום קראתי ' בלי אהבה ' החדש של אליס אאוזמן. התחלתי לתהות לגבי המיניות שלי בפעמים המעטות עקב כך כשלא הייתי רדופת תלמידים חסרי בילויים בהפסקות האחרות.

בינתיים לא היו לי מסקנות סוערות, חוץ מזה שאני רציתי נשיקות מאוד מאוד. בניגוד לגיבורה. ושאולי אני ביסקסואלית. אבל נעזוב את זה. עכשיו הגעתי בדיוק ליובל המפלצת, המקבילה בתחתית לאמא שלי, מלכת הקרח, ככה תמיד השוויתי בינהן בלב. נעצרתי. יובל כאילו נבראה להיות מרושעת בהתאם לאמות המידה של הספרים של פעם. היה לה עור כהה בצבע שוקו, שיער מתולתל ושחור, ובגדים כהים תמיד, וחיוך מרושע אליי קבוע. נדרתי לעצמי רק בגללה בלב אם אשרוד את בית הספר לעולם לעולם לא לקרוא לאחד מהילדים שלי יובל, למרות שיובל הבן היה הקראש מהבנים שלי, והוא, בניגוד אליה, לפחות בילדות, כי אז הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו, היה מתוק אמיתי. הוא תמיד התעניין בי, ועד כמה שראיתי, לא בציניות ולא בזלזול - אלא בכנות. וכמוחרמת, שהיו לה מעט מאוד אנשים להתאהב בהם, מיד התאהבתי בו עקב כך. כן, ברור שהייתי חייבת להיות יוצאת דופן גם בזה, אם לנסח כמו סופי פוסטר, בהתלבטות הזאת של השמות לילדים שלי. תמיד הייתי גם יוצאת דופן, עד לפרט הכי קטן. עכשיו נאנחתי ליובל אחרי כל המחשבות שלי בפעם המיליון, שחזרו על עצמן. "יובל. למה את כאן?" שאלתי ביובש. ידעתי למה היא כאן. ראו שוב את סעיף ' יוצאת הדופן.' יובל שילבה ידיים. בניגוד אליי, שהתחלתי לרעוד לתנועה הזאת שלה, היא לא רעדה בכלל. האף שלה היה בשמיים. החבר שלה נראה מובס לידה כרגיל, ותהיתי בעצב אם היא מכריחה אותו להיות איתה. "נו, נראה אותך מתחמקת בחכמה ממני עכשיו. תצעדי קדימה." עשיתי זאת. אחרת החברים שלה היו מתקרבים אליי, אז לא הייתה לי שום ברירה נוספת. יובל נופפה אליי כאילו במתיקות עכשיו בידה כמו בסרטים, רק שעליה זה עשה לי בחילה לראות את זה. הו כן, היא ידעה שאני אוהבת את התנועה הזאת אכשהו, ועשתה הכל עכשיו כדי לגרום לי להפסיק לאהוב אותה. אבל לא התכוונתי לתת לזה לקרות. יובל ידעה הכל עליי תמיד אכשהו. שידרתי אליה מבט דומע לא דומע בהתאמצות להיות לא דומע שתפסיק בכעס מפחיד, עד כמה שהצלחתי, שלמדתי מהסרטים. עכשיו היא זינקה עליי, ואני הצטערתי שאני לא הייזל לבסק כשברחתי. ככה הייתי יוצרת מולה חומת אדמה עכשיו, והיא הייתה מקבלת גוינג ענקי בראש. מעודדת מהמחשבה, המשכתי לרוץ. ידעתי שאם לא ארוץ, יפול עליי דלי מלא במים, וכולם יצחקו עליי כאילו שהרטבתי במכנסיים כמו שקרה לי לצערי כשהייתי קטנה ביסודי, כי היה לי פחד אסלה רציני אז. יובל כנראה ראתה את זה. איך לא? כמו שאמרתי, היא ידעה עליי הכל, אפילו דברים שאני לא ידעתי על עצמי.

ואל תשאלו אותי איך. היא בטח שלחה אליי מרגלים וטכנולוגיה כלשהי, כמו שאנחנו שולחים לחלל. אהבתי גם את נושא החלל. ידעתי שאנחנו מתקרבים יותר מתמיד עכשיו גם לגלות האם אנחנו לבד, כמו שאומרים. ולעוד דברים. התרגשתי מזה נורא, אבל בכל פעם שהתרגשתי מזה, הרגשתי סופית כמו חנונית אמיתית. אז השתדלתי שלא לחשוב על זה בבית ספר יותר מדי. עכשיו רצתי למקום שבו ידעתי שאפילו יובל לא תעז להגיע. המקום הסודי שלי היה על הגג של אחד מהבניינים הישנים של בית הספר, ויובל שנא אותו מסיבה שלא ידעתי, והיא והחבורה שלה תמיד ברחו ברגע שהגעתי לנקודת ההתחלה שלו אפילו רק. עכשיו הגברתי את המהירות, כשאני מעודדת כי ראיתי אותו כבר. טיפסתי עליו עם תיק בית הספר הסגול שלי עם הפרח הקטן עליו, שתמיד הביא לי מזל, הפרח הלבן כולו עם הצהוב באמצע, כלומר הצוף, והתנשפתי. כמו שציפיתי, יובל והחברים שלה רצו בבהלה מסיבה שלא הבנתי בחזרה לשכבה שלנו עכשיו. ישבתי כהרגלי עכשיו מותשת על הגג והתחלתי לאכול. התקרבה הפסקת העשר. יסמנו לי שוב היעדרות. לא ידעתי למה לא נוזפים בי אף פעם ואיך אף פעם חוץ מכמה פעמים שעוד היו לי להשלים לא קיבלתי עונש על זה. חוץ מסימוני חיסור, כמובן, ואי תלמידאות, מה שזה לא אומר, אבל הנחתי שזה אומר ' לא למדה.' הייתי בת שלוש עשרה וחצי תמימד כשגיליתי את המקום הקסום הזה, עם השמש מעליו להשתזף ממנה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא