ויהי בימי שפוט הפלישתים

שרה שמעה אותם מדברים על הפלישתים, ונלחצה.

"נקווה שהם לא נכנסו עדיין..." מילמל אדם לאחוזת רעהו.

"הכל כשורה?" שאלה אותם.

"אכן," ענה אדם.  "נדבר בדברים באורו של יום. אין נאה ואין יאה להבהיל לבבות ציבור."

היא הינהנה בדאגה והאור כבר הפציע. אבל פתאום, מדף הסלע שהחזיק אדם בו, התחיל להיסדק.

"הכל כשורה?" שאלה שוב.

"לאו! לאו! הצילוני! הצילוני!" זעק מתוך מר נפשו.

"אצילך! אצילך!" זעקה בבהלה ומיהרה אליו.

עוד שניות ספורות, אדם בן רעואל עתיד לצנוח ארצה ולרוצץ את מוחו, כלשתפע משכה אותו שרה בזריזות. הוא עמד בזרועותיה זמן מה עד שנרגע.

ופתאום, שבא לעמוד על רגליו, בלי התראה מוקדמת, התעלף. נשאב אל האין המרדים, תוך שניות ספורות.

"תתעורר!" צעקה ורכנה אליו. "תתעורר..."

גופו לא זע.

"אדם! אדם, קום!" דמעות החלו לזרום בעיניה. פחד. דברים כאלו לא קורים לעיתים קרובות בכלל.

אחוזת הירהר. "ההתעלפות היא לא רק בגלל הנפילה." אמר לבסוף.

"אז איך תסביר זאת?"

"הוא כמעט מת לפחות 7 פעמים בשנה האחרונה. ובימים האחרונים, הוא התאמץ מדי."

"מה..." אמרה בבילבול.

"הוא אשר אמרתי." אמר, והוסיף בלחישה, "הוא אשר יגורתי."

"איך הוא מת שבעה פעמים?"

"כמעט!"

"אה. וואו. אז הוא לא באמת מת עכשיו?"

"לא בדקתי." אמר בדאגה והניח 2 אצבעות על מצחו.

אה." אמרה וצהלה שהוא אמר שהוא חי.

הוא חייך. "הגרוע מכל מלפנינו. אלא אם כן..." ופתאום הם שמעו שעטת פרסות.

"פלישתים!" זעקה.

זה היה נכון. בראשם היה איש אמה 7 אמות ושלושה אצבעות גבהו.

הפרק הקודם		הפרק הבא