קסם הוא מגיפה

פרק 6- הוגסמיד

הוא לא יכול לשקר לעצמו. הטירה לכשעצמה הייתה מקום מרתק. המעברים הסודיים כבר הוכיחו את עצמם כיעילים. הוא אומנם עוד לא הכיר את הטירה כולה, אך כבר הניח שידע יותר מחלק ניכר מן התלמידים של הוגוורטס. טום לא היה לבד עוד בטירה. אומנם הוא לא נזקק לאף אחד, ויכול היה להסתדר בעצמו, אך הוא גילה עד מהרה כי אנשים מתחברים אליו. טום ראה בכך סימן לחולשה. אדם שיש לו חברים הוא אדם שניתן לפגוע בו, לסחוט אותו ולהכאיב לו. לא, עדיף לך מלכתחילה לא לאהוב אף אחד – כך לא ניתן להשתמש באחרים נגדך. זאת בניגוד למשל לסרפנוס מאלפוי והינשוף המת שלו. אילולא אהב את הציפור, לא היה ניתן לפגוע בו. טום נזכר בערגה במחזה המהנה של סרפנוס כורע ברך אל חיית המחמד שלו, דמעותיו הנופלות אל רצפת האבן. מאז אותה תקרית אף לא אחד מן הסלית'רנים העז להראות את פרצופו או לדבר איתו. אף אחד, מלבד ויקטוריה לייסטרנג', שהופיעה אחר הצהריים אחד והפתיעה את טום שעה שקרא בספר שהשאיל מן הספרייה. טום לא טרח לסדר במיוחד את הבקתה מאז שעבר להתגורר בה. כל שהיה בה היה מיטה לישון בה, שולחן ושלוש כיסאות עץ, מטבח קטן, ארון בגדים, ושני מדפים בהם טום הניח את מעט החפצים שלקח עימו מבית היתומים. אף דבר חשוב לא היה שם.

ויקטוריה הסמיקה קלות כשנכנסה אל הבקתה וטום הציע לה תה ועוגיות שהכין. טום למד לאפות בבית היתומים , כחלק משיעורי כלכלת הבית שחויב לשהות בהם. הוא לא אהב לבשל במיוחד, והתמיד לאכול באולם הגדול , בלאו הכי האוכל היה שם טעים יותר, למרות סלידתו הרבה שהאוכל הופיע תמיד כבדרך קסם שלא הבין עדיין. הוא יגיע אל המטבחים כשיזדמן לו לחקור , אך כרגע התמקד במציאת מידע על אביו.

" אני מקווה שאני לא מפריעה לך, טום." אמרה ויקטוריה בנימוס שעה שלגמה מן התה. "כלל וכלל לא. אני תמיד שמח לקבל אורחים." שיקר טום בטבעיות. כלל לא היה אכפת לו אם תגיע או לא. אבל הוא ידע שזה ישמח את ויקטוריה, ואכן כך היה. לא היה ניתן לטעות מחיוכה הרחב של הנערה הבלונדינית.

"איך סרפנוס, אני מקווה שהוא התגבר על המוות הטראגי של הינשוף שלו." אמר טום בנימה מודאגת. לדאבונו, ויקטוריה הרימה גבה, "חשבתי שאתה לא סובל את סרפנוס, טום."

"ועדיין, מוות טראגי של חיה תמימה... את יודעת שאני מנקה את הלשלשת בינשופייה מעת לעת. הם יצורים מרתקים. לא ברור לי עדיין איך הם יודעים להגיע למען שלהם כל כך בקלות." אמר טום, והפעם דיבר אמת. היה מעניין לגלות שחיה שהכיר תמיד ניחנה בכוחות קסומים כמעט. הקוסם רק אמר לינשוף לאן להגיע ואיכשהו באורח פלא המכתב תמיד הגיע ליעדו.

"סרפנוס... עדיין מתאבל. הוא אהב את פית'ר מאוד. הוא קיבל אותו כמתנה כשהחל ללמוד בהוגוורטס. למען האמת, אף אחד מחבריי לא יודע שהגעתי לכאן היום. חיכיתי שהם ילכו ללכת לספרייה.." אמרה ויקטוריה והביטה לפתע ברצפת הבקתה, כאילו אריחי הרצפה מעניינים אותה מאוד.

"ויקטוריה, הייתכן כי את מתביישת להתרועע עם סקיב?" שאל טום והביט בה בלעג.

"לא! מה פתאום! פשוט... הם לא יבינו, אני לא יודעת איך לגלות להם שאמא שלי מוגלגית."

"אני בטוח שהם יבינו. אני מבין אותך, אמר טום וחייך אליה בביישנות. קסמו האישי ללא ספק נגע בליבה. ויקטוריה הבטיחה כי תבקר שוב.

שאר השבוע היה רגיל באופן משמים. טום המשיך לפקוד את הספרייה, ולשבת עם פרופסור בינס לשיעורים פרטיים בהיסטוריה של הקסם. רוח הרפאים הקפידה לספר לו כי לא פגש תלמיד כה סקרן כבר מאה שנה. טום היה מרוצה כי הסגל אט אט נשבה בקסמיו. הוא המשיך כמובן להתחמק כמה שיותר מדמבלדור החטטן. אך היה נראה שגם דמבלדור היה עסוק מדי בשיעוריו ולא ניסה לדבר עם טום מאז הגיע לבית הספר. טום רידל בהחלט אהב שכך היה.

כאשר הגיע סוף השבוע, פגש טום רידל את הוליסטר פילץ' על יד שערי בית הספר. הנער עמד ליד הנער המגודל שהחל לגדל זקנקן לסנטרו, ונערה יפהפייה בעלת שיער אדמוני.

"טום! בוא הנה, בוא הנה!" אמר הוליסטר ומשך את טום לחיבוק חברי, דבר שגרם לו להסמיק. מעולם לא נתקל בגילוי חיבה שכזה.

"טום, הכר את רובאוס האגריד, אבל כולם קוראים לו האגריד." אמר הוליסטר והפנה את ידו לעברו של האגריד שלחץ את ידו של טום. היה זה כמו ללחוץ יד לגורילה קטנה. "נעים פה מאוד טום. אני זה הוא האגריד." אמר האגריד וחייך אל טום, טום הרים גבה בתשובה. לא היה לו ברור מדוע האגריד מדבר כמו מטומטם, אבל הניח שהנער כנראה רפה שכל ומשך בכתפיו.

"וזוהי דולורס נוריס," אמר הוליסטר ודולורס קדה קידה בחינניות, מושכת את שולי שמלתה כבלרינה.

"היי טום, נעים להכיר." היא אמרה וחייכה לעברו. טום חש תחושה שלא חש רבות, היא הייתה מושכת, לא יכל לשקר לעצמו.

"נעים להכיר אתכם, האגריד, דולורס." אמר טום בנימוס.

הם החלו לצעוד אל מחוץ לטירה, כאשר שרת בית הספר , האדון ליאונל, שהיה קוסם ישיש , חירש למחצה ובעל קמטים שהצמיחו קמטים משל עצמם, שחיפש חפצי קסם אסורים אצל התלמידים. ליאונל סטוץ' היה שרת בית הספר כבר מעל חמישים שנה, על אף שמשרת השרת הייתה בדרך כלל לא נחשקת אצל קוסמים, נראה שהקוסם הישיש אהב אותה מאוד. תלמידי בית הספר אהבו את ליאונל , שתמיד היה מחלק ממתקים לכל מי שרק ביקש, וכמעט אף פעם לא נזף בתלמיד סורר שהסתובב מעבר לשעות המותרות בלילה. אולי זו הסיבה שהמנהל דיפט ביקש מצוות המורים לסייר גם הם בלילות.

" אמרתי לארגוס לפגוש אותנו בשלושת המטאטאים. הוא שמח שגם אתה מגיע, טום. מסתבר שאמא שוב עושה לו את המוות." אמר הוליסטר ונתן מבט רב משמעות בדולורס שצקצקה בלשונה. "ארגוס המסכן, זה לא מגיע לו הוליסטר. לפעמים אני תוהה לעצמי איך ארגוס היה בתור תלמיד."

"הוא בטח היה ברייבנקלו. הוא פשוט מבריק בתמתמיקה הזו." אמר הוליסטר, וטום הביט בו כאילו נפל מהירח. "התכוונת מתמטיקה. לא ייתכן שאתם לא יודעים מה זה מתמטיקה, אמר טום בתדהמה.

"אל תשכח שהתחלנו ללמוד כאן בגיל אחת עשרה, טום. הלימודים המוגלגיים שלנו הסתיימו אז." אמרה דולורס.

"נכון זה מאוד," אמר האגריד והנהן.

טום הניד בראשו בחוסר אמון. כיצד קוסמים שאפילו לא יודעים מתמטיקה הצליחו להערים על שאר האנושות?

כאשר הגיעו אל הוגסמיד, טום הביט בעיירה בחוסר חשק מובהק. כמות הקוסמים שהסתובבה בעיירה הייתה גדולה מדי. הוא כבר ידע כי מדובר בעיירת קוסמים, ועדיין, לא היה נעים להיזכר כי כאן הוא היה החריג.

"נלך לשלושת המטאטאים או קודם לזונקו?" שאלה דולורס, "בואי נלך לשלושת המטאטאים קודם, ארגוס בטח כבר שם."

הם צעדו ברחובות העיירה עד שהגיעו לפונדק קטן, וצפוף מאוד. כמות התלמידים שישבה בשולחנות הייתה עצומה.

"תזכירו לי מדוע לא הולכים פה לראש החזיר?" שאל האגריד והוליסטר עיקם את אפו. "דוחה שם האגריד. אבל אני יודע כמה אתה אוהב לשחק בקלפים שלך שם. אם דיפט יידע שאתה מהמר – ושזכית בזה שלך... " אמר הוליסטר והאגריד פער את עיניו באימה, משתיק את הוליסטר במבטו. טום הסתקרן, במה האגריד זכה, ומדוע הוא לא רוצה שטום יידע?

"הנה הוא!" אמר הוליסטר והצביע אל השולחן בפינה בו ישב ארגוס. כולם זנחו את נושא ההימורים של האגריד, ולטום לא הייתה ברירה אלא להמשיך איתם ולא לחקור יותר את הנושא.

ארגוס ישב ושתה קפה , הוא חייך כאשר ראה את אחיו, והסמיק קשות כאשר ראה את דולורס נוריס. "הוליסטר! כמה טוב לראות אותך, אחי." אמר ארגוס וחיבק את אחיו. "גם אותך אח קטן." אמר הוליסטר וקרץ לארגוס.

"אח קטן? חשבתי שאתם תאומים." אמר טום בבלבול.

"אה, כן. אבל עדיין נולדתי חמש דקות לפניו." אמר הוליסטר וחרץ את לשונו אל עבר ארגוס , שגלגל את עיניו.

"מה נשמע ארגוס?" אמרה דולורס וחייכה לעברו, נראה שארגוס בלע את לשונו לרגע.

"ב..בסדר!" אמר והנהנן נמרצות, הוא נראה כאילו הוא מתלבט אם לעשות משהו או לא, עד שנפלה לטום ההבנה כי הוא רוצה לחבק את דולורס כפי שחיבק את אחיו. כתפיו נשמטו כאשר דולורס התיישבה בין אחיו לבין האגריד, מבלי לחבק אותו קודם.

"נו, מה אמא היקרה עשתה הפעם?" אמר הוליסטר, וארגוס נאנח.

"זה מדרדר מיום ליום, הוליסטר. היא אסרה עליי ללכת לזונקו, כאילו שאני לא יכול להנות מהמוצרים שם, זה לא שאני צריך להפעיל קסם כדי להשתמש בשטויות שיש שם! היא זרקה לי את המלשינוסקופ, אתה יודע?" אמר ארגוס בנימה של עצב.

"מלשינו.. מה?" אמר טום בבלבול. הייתה לו הרגשה שאת זה לא יימצא בספרים.

"מכשיר שמתריע על אויבים בסביבה, זה נחמד כשאתה מסתובב בהוגסמיד אחרי החושך ומפחד שהבריונים ישדדו אותך." אמר ארגוס.

"זה קרה פעם אחת רק, ארגוס. ועכשיו כולם בהוגוורטס בלילה. אף בריון לא ישדוד אותך שוב." אמר הוליסטר , מנסה לעודד אותו.

"אתה יודע מי שדד אותך?" שאל טום בסקרנות.

"לא, אבל בטח הם היו טהורי דם. הסלית'רנים שלכם הם הכי נוראיים." אמר ארגוס בגועל.

"אני לא בטוח לגבי כולם, אבל סרפנוס מאלפוי הנאלח הזה..." אמר טום וירק.

"אני מרחמת עליו. אני יודעת שהוא אידיוט, ועדיין, לאבד ככה ינשוף..." אמרה דולורס בעצב.

הוליסטר השלים את הפערים של הוגוורטס בפניו ארגוס, שהיה מרוכז ברוב השיחה במבטים ערגים לעברה של דולורס, שהייתה עסוקה באותו זמן במשחק שח קוסמים עם האגריד. טום הביט במשחק השח בעניין. היה זה משחק שח רגיל לכל דבר, ועדיין הקוסמים מצאו דרך לעוות את הטבע ולגרום לכלים להרוס זה את זה.

"אז מה איתך, טום. התרגלת כבר לעולם הזה?" שאל ארגוס לפתע.

"אני לא חושב שאתרגל לעולם," הוא משך בכתפיו, וארגוס הנהן. "למה שלא תראה לי את הוגסמיד?" שאל טום, וארגוס התלבט. היה ברור לו שהוא מעדיף להישאר בקרבתה של דולורס, שלא התייחסה אליו במיוחד.

"לכו ארגוס, אנחנו גם ככה נלך לזונקו עוד מעט." אמר הוליסטר, "אני אבוא לבקר את אמא  יותר מאוחר."

 כאשר יצאו מן הפונדק, טום הביט בארגוס, "מתי אתה מתכוון לספר לה שאתה חושק בה?" שאל טום בעניין, וארגוס נבהל, "מה? במי?"

"אל תעמיד פנים. אני רואה כמה אתה מעוניין במכשפה הזו. היא יפה, נכון, אבל היא עדיין מכשפה." אמר טום בגועל.

"אני לא... אני לא חושק בה. כלומר, אני כן... אבל... זה יותר מכך... אני מאוהב בה." הוא אמר והסמיק. טום לא יכל להבין את ארגוס, אך החליט לשקר, "אני מבין אותך. גם אני הייתי מאוהב פעם במישהי בבית היתומים שלנו. אבל היא למזלי, הייתה מוגלגית.

"אתה שונא אותם, מה?" שאל ארגוס בעניין.

"אתה לא?"

"פעם... הייתי. כשהוליסטר קיבל את המכתב להוגוורטס ואני לא, שנאתי. אמא לא עזרה במיוחד עם העניין, כשחגגנו לו את הקבלה להוגוורטס ואני קיבלתי מבט מלא בוז." אמר ארגוס ונאנח. "אבל הוליסטר לא אשם, הוא באמת דואג לי. בניגוד לה."

"מה עם אבא שלך, מה דעתו על כך שהבן שלו סקיב?"

"אין לי אבא, הוא מת כשהייתי תינוק. תאונת מטאטא כך שמעתי." אמר ארגוס, וטום לפתע הרגיש הזדהות רבה יותר עם ארגוס.

"הלוואי שכבר אגיע לבגרות ואעזוב את המקום הארור הזה." אמר ארגוס ובעט באבן שהייתה על האדמה.

"ולעזוב את כל זה?" שאל טום והחווה בראשו להוגוורטס, שני הנערים צחקו. "גם אני לא מתכוון להישאר בעולם הקוסמים לאורך זמן רב." אמר טום וארגוס הביט בו בעניין.

"באמת לא הבנתי מדוע סקיב ירצה לעבוד בהוגוורטס. לראות את כולם מבצעים לידך קסמים כשאתה לא יכול... הקנאה הייתה הורגת אותי."

"קנאה? מה יש לך לקנא בהם?" שאל טום בתדהמה.

"אתה לא מקנא בהם?"

טום חייך, "וודאי שלא. לעוות את הטבע כך... זו סטייה. ובכלל, עליך להתגאות בעצם היותך סקיב. אתה שונה, אתה מיוחד. תחשוב כמה אמללת את אימך עם השנים. למה שתרצה להיות דומה לה?"

ארגוס חייך קלות, "יש בזה משהו. אף פעם לא חשבתי על זה ככה.

"תחשוב על זה, ארגוס. כמה רבים אנחנו, חסרי הקסם, וכמה חסרי מודעות. יום אחד החליטו הקוסמים להיעלם, מחקו את הזכרונות של כולנו ומאז הם משחקים בנו. מתעללים במוגלגים, ועוד חושבים שהם נעלים עלינו, כשהם המיעוט. זה נראה לך כמו עולם צודק?"

"למען האמת, לא במיוחד."

"קסם, זה עיוות של הטבע. קסם זה מגיפה. אם העולם הגדול, המוגלגים, היו עוזבים את המלחמה בה הם עוסקים כעת, ופונים להילחם במי שבאמת פוגע בהם, היינו כבר מזמן ממגרים את הקוסמים." אמר טום. הוא נזכר בלילות הרבים בו סגל בית היתומים החשיך את הבית כאשר המטוסים הגרמניים הפציצו את לונדון. הוא היה נזכר איך היה מתחבא מפני הפצצות לפעמים בתחנת הרכבת התחתית.

"והם? הם בכלל לא יודעים שמתחוללת מלחמה שם בחוץ." אמר טום, וארגוס הנהן.

"מה לך ולהם?" שאל טום.

ארגוס נעצר והביט בכיוון שממנו הלכו, אל עבר היכן שידע טום ממוקם הפונדק.

"אם אתה אוהב אותה, למה שלא תגיד לה? אם היא מוכנה מבחינתה להתבזות ולהיות עם סקיב, אז זכית. "

"דולורס לא כזו, אני יודע שלא. עובדה שהיא נחמדה אליי," אמר ארגוס, מנסה לשכנע את טום. אך טום לא ריחם, "אם היא כזו נחמדה, מדוע לא התייחסה אליך כל אחר הצהריים? מדוע העדיפה לשחק בשח עם האגריד ולא לשוחח עימך? מדוע לא התעקשה ללכת איתנו עכשיו והעדיפה להישאר עם שאר הקוסמים בפונדק?"

לארגוס לא הייתה תשובה לכך, הוא הביט בזעף באדמה.

"זה בכלל לא נכון. אתה טועה." אמר בשקט, אך היה נראה כאילו הוא לא מאמין בכך.

"אם אני טועה, תוכיח לי. בפעם הבאה שתראה את דולורס, תגיד לה שאתה אוהב אותה."

טום כבר צפה את העתיד. כדי לשכנע את חסרי הקסם כי אחד הם, והקוסמים הם הצד השני, הוא חייב להוכיח להם את אכזריותם. אך ארגוס נתקל בחולשה שלטום לא היה. הוא היה מאוהב במכשפה.

"ארגוס! מה נראה לך שאתה עושה, מסתובב עם... הדבר הזה?" אמר קול נשי קר ומתנשא.

טום הרים את מבטו וראה את מגדלנה פילץ', משלבת את ידיה בעוד היא עומדת מול שניהם.

"טום הוא חבר שלי. הוא לפחות מבין אותי." אמר ארגוס וטום הביט בעיניה של מגדלנה. מגדלנה פילץ' לא הייתה רגילה לכך שאנשים מיישרים אליה מבט, "לאן אתה חושב שאתה מסתכל, פרחח? ואתה, חזור הביתה מיד. אני לא מוכנה שתסתובב עם אספסוף."

"מה אכפת לך בכלל, זה לא שאני קוסם. אני לא יכול לבייש את המשפחה שלך יותר ממה שכבר ביישתי." אמר ארגוס ומגדלנה צקצקה בלשונה.

"אתה תשלם על כך בבית," אמרה בשקט , וטום ראה כי מגדלנה פילץ' חושפת לרגע את שרביטה. ארגוס נאנח ועזב את טום, בעוד הוא ואימו הלכו לכיוון השני. היה נראה כי מגדלנה הייתה מטילה כשפים על ארגוס כעונש כשאף אחד לא ראה. ממה שטום למד עד עכשיו, לא היה זה חוקי.

טום חייך לעצמו, מגדלנה פילץ' היא המפתח. הוא עוד ישתמש בה בעתיד.

טום הביט סביבו, ללא ארגוס, לא היה לו מושג היכן הוא נמצא. הוא פנה ימינה בין שני בתים וראה כי הגיע לרחוב לא מוכר. מולו עמד פונדק עם שלט רעוע ועליו איור של ראש חזיר. "אז זהו ראש החזיר..." אמר טום לעצמו, כשלפתע קבוצה של תלמידים לובשי ירוק יצאו ממנו. החבורה של סרפנוס מאלפוי.

טום החליף מבט עם סרפנוס, שהביט בו בשנאה תהומית. ויקטוריה לסטריינג' גם היא הייתה שם, אך היא הקפידה להשפיל את מבטה כשחלפו על פניו.

"תמשיכו." אמר סרפנוס ונשאר מאחור.

"אז מה סרפנוס, החלטת לאזור אומץ ולהתמודד עימי אחד על אחד?" אמר טום רידל בלעג. אך למה שקרה רגע לאחר מכן לא ציפה.

טום טעם את הדם הניגר מפיו שעה שרבץ על הקרקע. האגרוף ששלח סרפנוס לעברו הפתיע את טום לחלוטין.

"זה על פית'ר... החלטתי לתת לך לטעום מהטעם המוגלגי הדוחה שלך, סקיב.  אני אולי לא יכול להוכיח שאתה רצחת אותו, אבל אתה תשלם על כך." אמר סרפנוס וירק על טום רידל.

טום רידל קם על רגליו מיד. הוא ניקה את האבק מבגדיו ונעמד בתנוחת קרב. כמות הפעמים שהיה מעורב בקטטה בסמטאות לונדון הייתה כה רבה, שטום ידע היטב כיצד להתאגרף.

"לא מנומס להתחיל בקרב מבלי להודיע על כך. אבל אני עוד אלמד אותך." אמר טום, ושלח אגרוף אל עבר סרפנוס. סרפנוס ניסה להגן על עצמו, אך ללא הועיל, טום היה מהיר ממנו בהרבה. טום ראה כיצד אפו של סרפנוס נשבר, והיה מרוצה.

"חשבתי שלמדת את הלקח עם הציפור המסריחה שלך... בפעם הבאה אפגוש אותך במיטה שלך עצמה. מה דעתך על כך, סוטה?"

סרפנוס פער את עיניו, "אתה..."

"מה, מודה? מה פתאום, האכלתי את הת'סטראלים עם פרופסור סטון באותו ערב, שכחת? אבל, אם אתה חושב שטהורי הדם המטונפים שאתם, תוכלו לאיים עליי או על כל מוגל אחר, אתם טועים. במשך שנים לימדו אותכם ההורים הסוטים שלכם שאתם נעלים עלינו. הימים האלו נגמרו. העולם עוד ישוב על כנו, אתם הקוסמים עוד תברחו מאיתנו בפחד. אני נשבע לך." אמר טום בשנאה.

"גרינדלוולד צדק. כולכם צריכים להיות העבדים שלנו. המשפחה שלי תשמח לעבד נוסף מלבד גמדון הבית שלנו. חלאה." אמר סרפנוס בעוד הוא מתרומם. טום לא ידע מי הוא גרינדלוולד , וגם מה זה גמדון בית. אך הנימה הייתה ברורה.

טום הביט מעבר לכתפו, אנשים החלו לצאת מן הפונדק , הם משכו יותר מדי תשומת לב.

"במקומך הייתי נשאר לישון עם עין אחת פקוחה, סוטה." אמר טום ועזב את הרחוב.

המפגש עם סרפנוס גרם לטום לתהות. כשחזר אל הטירה, ראה את הוליסטר, האגריד ודולורס צועדים אל עבר האולם הגדול.

הוא לא היה צריך יותר משאלה אחת על מי הוא גרינדלוולד. גלרט גרינדלוולד היה קוסם שהאמין בעליונותם של הקוסמים על שאר בני האדם. מבחינתו, המוגלגים הינם נחותים. מסתבר שהיה קוסם אפל ועוצמתי, וישנם רבים התומכים בדעותיו.

טום לא היה צריך יותר מכך בשביל להגיע לכדי החלטה.

זה אנחנו, או הם. חשב. ואם העולם נחצה לקוסמים ולמוגלגים, היה ברור לטום רידל מה צריך לקרות.

המוגלגים חייבים להשמיד את עולם הקוסמים.

הפרק הקודם		הפרק הבא