בומבאדיל

מקץ שישה עשר ימים ליציאתה, הגיע לברי אחוות הטבעת. יושבי ברי הכירו רק את האלבאראד, ידידו של הפסען, את גאנדאלף הקוסם, ובמידה מועטת יותר, את ההוביטים. אנשי הפונדק, בני אדם, הוביטים וגמדים, לא הופתעו במיוחד למראה גימלי, אך השתוממו עד מאוד למראה לגולאס וגלורפינדל, האלפים יפי התואר, כי אף אחד מהם לא ראה אלף, כל ימי חייו. בארלימל באטרבר, בעל הסוסון המכרכר, פלט לקראתם אמרת שלום חפוזה, "מה תרצו, אדונים?"

 "מזון לתשעה," ביקש גאנדאלף, "ומיטות לתשעה, בכל הגדלים. אין עימנו בהמות רכיבה."

"יפה," נחפז בארלימן, "אלך לקרוא - נוב! שוטה לא-יוצלח!"

לשמע קולו חש נוב, ובארלימן מסר לו כמה הוראות, בעוד נועץ נוב עיניים בלגולאס וגלורפינדל. בארלימן השתהה לרגע. "אלפים!" מילמל חרש, "מה תמוה.צללים מהעבר רודפים אותנו: קודם באו אויבים מהמזרח לפונדקי, אחר כך יוצאים הוביטים לארצות הפרא, ואז אלפים,"

"קדימה בארלימן," קצף גאנדאלף, "אנו הגענו ממסע מלא תלאות. רק שיכר תוצרת הסוסון יהווה תרופה לדיאבון עצמותינו. "

"כן, כן, אדונים," מילמל. "נוב! קח את הסוסון שלהם!" והוא לקח את אפסרו של ביל הסוסון. "היכנסו, היכנסו!" קרא. "להגיש את הארוחה לחדר, או שתאכלו באולם?"

"נאכל באולם,", פסק פרודו.

"כרצונך, אדוני הקטן," קד. הם נכנסו לאולם, שהיה ריק מעט יותר מהרגיל.

"באטרבר," קרא האלבאראד.

"כן?" שאל בארלימן.

"ריק מעט יחסית. על מה ולמה?"

בארלימן נאנח. "תקופה קשה בעסקים. אנשים פוחדים, הדרכים מתמעטות. אבל," קרא כאילו-בחומרה, "שתו שיכר ותפוג עייפותכם!" הם מילאו את ספליהם שיכר (ורוקנו אותם) ועישנו את עלה לונגבוטום, באדיבותו של הפונדקאי. בסופו של דבר אחרי ששבעו - והתמלאו משיכר ועשן - שוחחו עם המוסבין. אורחי הפונדק נסוגו מהאלבארד, שהלך לקרן זווית, לעשן ולחשוב. כמו כן, יראו מהעלפים, ורחקו מהם כמה שולחנות. ההוביטים וגימלי דיברו, אך גנדאלף ישב איתם, ורק עישן, עישן וחשב.

הפרק הקודם		הפרק הבא