הקוסם היהודי

יעקב הביט סביבו על השולחנות המלאים של שאר הבתים. ממקום מושבו יכל היה לראות את שולחן המורים ואת שולחן רייבנקלו שמשמאלו, בכל אחד מהם היו יותר סועדים מאשר בשולחן סלית'רין. סביב השולחן ישבו בעיקר גברים, עם כמה שיקצעס מסביב.
"אהם , אהם" ניסה למשוך את תשומת ליבו וויליאם מאלפוי, היחיד מהשנה הראשונה ששובץ לסלית'רין בנוסף אליו. "אתה מתכוון לדבר או פשוט לבהות בחלל המלא בוצדמים?" שאל אותו, מתיז את המילה בבוז.
"אההה, אוקי. טוב בוא נערוך היכרות: אני יעקב זוננשטיין ומי כבודו?" שאל יעקב.
"וויליאם מאלפוי בנם של דראקו ולואיה מאלפוי נצר אחרון לבית עתיק היומין" אמר וויליאם בגאווה.
"אני לא ממש מבין מה הקטע של בתים עתיקים ואצילים, כלומר למי באמת איכפת מה הייחוס שלך? אתה גוי!" שאל יעקב.
"מה זה גוי?"  וויליאם לא הבין.
"אדם שהוא לא יהודי" אמר יעקב.
"אהה, אוקי, נראה לי. תקשיב, אחרי האוכל, בוא איתי. אני יראה לך משהו מגניב" אמר וויליאם בחיוך ממתיק סוד.
צלצול של מתכת מכה בזכוכית נשמע באולם.
"שקט, שקט" אמרה המכשפה שיעקב ממש ניסה לא לשמוע. אך הפעם יעקב עצם את עיניו בחוזקה והתחיל להעביר בראש את ספר קהלת שאותו זכר בעל פה במטרה להתרכז בו.
לפתע נשמע מחמיאות כפיים שמאוד קטעו ליעקב את הריכוז.
"מה העינין?" שאל יעקב את וויליאם שהחוויר לצידו.
"החליטו להמשיך עם הפיילוט משנה שעברה, תלמידים בוגרים ילמדו את השיעורים להתגוננות מפני כוחות האופל" אמר וויליאם, עורו נראה כאילו נצבע בסיד.
"מה הבעיה בזה?" עדיין לא הבין יעקב.
"תלמידים בוגרים זה אומר צ"ד, צבא דמבלדור. אבא של המנהיג שלהם ואבא שלי היו יריבים כל הלימודים. אני בטוח שהוא ינסה לנקום בי".
"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?" התרעם יעקב.
וויליאם הסתכל עליו מבולבל.
"בגלל שאבא שלך אכל פרי לא בשל השיניים שלך צריכות לסבול?" תירגם יעקב את הפסוק.
"איזה פרי לא בשל אבא שלי אכל?" וויליאם עדיין לא הבין.
"זה משל, כמו שאם אבא שלך אכל פרי לא בשל, השיניים שלך לא יסבלו. ככה כל פעולה לא טובה שהוא עושה לא צריכה להשפיע עליך" פירש יעקב.
"אני לא חושב שכולם מסכימים איתך" מילמל וויליאם בעצבות.
"אני לא צריך את כולם, מספיק לי שה' מסכים איתי" קבע יעקב, וחזר לאוכל שלו, מקווה שהצליח לנחם את וויליאם.
לאחר שהארוחה הסתיימה, הובלו יעקב ווליאם לחדרי השינה "מוות לבוצדמים" אמר המדריך, בכדי לפתוח את הפנימיות. זה לא היה נשמע כאילו הוא מאמין בזה, זה היה יותר כאילו הוא נאלץ להגיד את המילים האלה. יעקב הכיר את הדבר היטב מתפילות שמונה עשרה, לא שלו כמובן.
וויליאם ויעקב נכנסו לחדר המשותף שלהם.
החדר היה יפיפה. המיקום שלו היה מתחת לאגם כך שאדם שעומד במרכז החדר יכול לראות דגים כמעט 360 מעלות רק שני קירות מתוך עשר לא היו מזכוכית אחד היציאה מהחדר והשני היה מבואה לשירותים וחדר לימוד עם ספרייה קטנה.
על כל קיר היו עיטורי כסף וירוק. יעקב אהב את הצבע הירוק, הוא הזכיר לו את אסתר, שחז"ל אמרו עליה שהייתה ירקרוקת. כמו כן זה הזכיר לו הדסים, שעליהם הבדיל כל שבוע. זהב לעומת זאת הוא לא אהב, הזהב הזכיר לו את חטא העגל, והכי ידוע שאין קטגור נעשה סנגור.
"הוא תראה את מה שדיברתי איתך עליו" זירז אותו וויליאם לפינת החדר, שם נחה מזוודה מפוארת, עליה שמרו חמישה מנעולים.
וויליאם שלף מפתח וסובב אותו באחד החורים. התיבה נפתחה, ומתוכה הוציא וויליאם מדרגות ונכנס לתוך התיבה.
יעקב לא יכל להתאפק ונכנס אחריו.
"מה דעתך על התיבה שלי?" שאל וויליאם בחיוך, ספרים מאובקים סביבו.
יעקב הביט סביבו בהלם.
"סליחה אבל.." אמר יעקב "אני צריך לדבר דחוף עם הרב גולדשטיין."
"למה?" לא הבין וויליאם.
"אני צריך דחוף לפסוק הלכה" ענה יעקב, ויצא מהתיבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא