עורכת מדור הסיפורים

אז אמרתי שאולי אני אעשה ביקורות על פאנפיקים שלי (נראה לי), והנה היה לי כוח לשבת על זה.

הערה: הפרק לא בהכרח קשור לשאר הפאנפיק, אז אם הגעתם לכאן איכשהו בלי לקרוא את הפרקים הקודמים לכו על זה!

זה על do you wanna build a werewolf, מוזמנים ללכת לקרוא; בכל אופן לפני שאני מתחילה תזכרו שהשם של הפאנפיק שלכם צריך להישמע נורמלי ולא חולני לא משנה כמה הוא שילוב של פרוזן ולופין.

עוד משהו לפני שמתחילים: הפאנפיק הנזכר לעיל טוב, במדדים של הטיפים שנתתי כאן. אני עומדת לבקר אותו לפי רף גבוה יותר.

נתחיל מעצה לחיים: כשאתם שומעים, קוראים, רואים משהו שמישהו עשה התגובה האידיאלית שלכם מחולקת לשלושה שלבים:

1. מחיאות כפיים

2. מחמאות: מה היה טוב

3. מה אני הייתי משפר.

אז 1. מחיאות כפיים. כל הכבוד, אני של לפני כיתה ח'.

2. זה - כתוב - כל כך - טוב. זה היה קשה לומר את זה. אבל כן. בלי יותר מדי עוקצנות, זה פשוט מעביר את התחושות של אנה כל כך טוב, הכל כתוב מדויק, האזכורים מדי פעם למכוניות בחוץ שנותנות תחושה אמיתית, המשפטים שכתובים לבד בשורה שלהם, ומיד אחר כך יש אנטר: "רמוס." "דממה." "והשלג המשיך לרדת." "המעטפה של הוגוורטס." החלקים שכתובים ברצף ומרגישים כמו מישהו שמדבר ומדבר עד שנגמר לו האוויר, כל הקונספט של השלג עם ה"c'mon let's go and play" בסוף. זה כתוב נהדר.

אם נעבור על הפרקים בעורכת מדור הסיפורים: - בטא מעולה. - הקצב מעולה: הפסקות דרמטיות ולא נמרח בכלל. - תיאורים - אין הרבה, לא מספיק, אבל יש תיאורים של דברים קטנים: המעטפה הגורלית להוגוורטס, התיאור של ההסתגרות דרך המפתח "אבל פתאום המפתח מסתובב בגלל איזה מכתב מטופש". - רעיונות: טוב… הפאנפיק מדבר על רמוס הצעיר, והוא מוסיף דמות של אחותו של רמוס, שזה שני רעיונות, אני חושבת. ו- הסוף חביב. אז את מבחן עורכת מדור הסיפורים… הפאנפיק עבר.

3. אני, במקום עצמי של העבר, הייתי מתקנת… טוב, הייתי כותבת משהו שונה לגמרי. אמנם הכתיבה טובה, אבל זה ממש לא מספיק! זה יפה לכתוב כאב טוב, אבל מאיפה בא הכאב הזה?

(ירידת שורה דרמטית)

הבעיה המרכזית של הפאנפיק הזה זה שהוא פשוט לא אמין.

יש לנו כאן אחות אובססיבית בצורה מוגזמת לחלוטין. היא קשורה רגשית לאח שלא מתקשר איתה בכלל.

איך? מתי למען השם היא נהייתה אובססיבית כל כך, ובחייכם, אין לה הורים? למה שהיא תהיה תלויה רגשית באח שלה, וזה לא שקורה משהו מאחורי הגב של ההורים, הוא ליטרלי לא מדבר איתה בכלל. וגם זה, נראה הגיוני? הוא פשוט לא מדבר איתה? שוב, יש להם הורים, וחוץ מזה - הוא גם בן אדם! איך הוא הספיק לפתח כל כך הרבה רגשות אשמה מול המשפחה שלו בגיל חמש, ואיך מישהו נותן לילד המסכן לשבת בחדר ולא לעשות כלום? זה לא נראה מוגזם?

לי זה נראה כמו סיפור של מישהי שהיתה מדוכאת נורא ודמיינה מישהי שגם היא מדוכאת נורא ולא היה לה אכפת אם יש הצדקה לכל העניין.

ולמה שהיא לא תתייאש? מה גורם לה להמשיך לדפוק כל פעם? אין לזה שום התייחסות!

לזה שהיא יודעת הכל על רמוס אני אסלח, על אף שזה מגוחך.

"היא שנאה את רמוס… אבל היא אחותו, והיא אהבה אותו" - זה, נלעג. אין לזה שום הצדקה. סבבה שהיא תשנא אותו, הוא מתעלם ממנה שנים, אבל מאיפה הגיעה האהבה? מתי בדיוק יצא לה להרגיש שהוא אח שלה?

עכשיו, לכל אלה תוכלו לתת תירוצים. הילדה דכאונית, בעצם יש הרבה סיפורים עם ההורים שפשוט לא נכנסו לפיקצר…

אבל זה לא מספיק. אם היו ארוחות ערב בבית משפחת לופין, אנחנו לא נדע על זה אם אני לא אספר! ומה שלא מסופר לא קיים, לא משנה כמה הוא קיים בראש של הכותב (וספויילר: הוא לא). אם היה אירוע כלשהו, או מערכת יחסים מתמשכת שגרמה לילדה הזאת להיות תלויה רגשית באח שלה, אז חייבים לספר עליו כדי שהוא יהיה קיים. שום דבר שקרה לרמוס לא מספיק כדי לגרום לו להרגיש אשמה בלתי פוסקת, אלא אם סיפרנו עליו.

בקיצור, הפיקצר הזה פשוט לא אמין. הוא סוחט דמעות, הוא כתוב יפה ומרגיש כואב ועצוב אבל לרגשות האלה אין שום בסיס. זה פשוט סיפור לא מאוד משהו עם רגשות מוקצנים לגמרי. (ואני שונאת שמוציאים את רמוס מגעיל כזה. אבל לא חשוב.)

אז אתגר: חובבי לופין, קחו את הסיפור, ותקנו אותו, באחת משתי דרכים:

1. תוסיפו את כל הדברים שלא כתובים בסיפור: החברים של רמוס ששונאים אותו כי הוא אדם זאב (או כל דבר שיגרום לרמוס להרגיש אשמה), העבר של רמוס ואנה (או כל דבר שהפך אותם תלויים רגשית), תיאור של הכדורים של אנה, או הפסיכולוג (או כל דבר שיבהיר שהיא לא יציבה נפשית), ההורים חסרי האונים למול הסיטואציה, או החסרי מודעות (או כל דבר שיסביר את חוסר ההתערבות שלהם), ואל תשכחו פרטים קטנים שהיו הורסים את הסיפור שלי לחלוטין: ארוחות ערב משפחתיות, קרובי משפחה, בית ספר מוגלגי וכו'. זה יהפוך לסיפור מדכא בטירוף אבל חזק ואמין ועצוב.

2. תורידו את כל הקטעים הלא סבירים. תעשו סיפור עצוב על האחות הקטנה של רמוס שמתעלמים ממנה, אבל שהיא לא תלויה ברמוס, היא יכולה לאהוב אותו, לרחם עליו, לשנוא אותו, אבל לא כולם יחד. יש לה עזרה קבועה מההורים ("זו לא אשמתך מתוקה"), אולי משהו בסגנון ויה מפלא. זה יכול להיות סיפור חמוד ושובר לב, אבל לא מדכא וכאוב ולא אמין כל כך.

סיכום: העצות בעורכת מדור הסיפורים הן נהדרות. אבל יש עוד הרבה כללי כתיבה (אולי יום אחד יתחשק לי לעשות עוד פאנפיק בסגנון) ואחד מהם זה שסיפור צריך להיות אמין, שהרגשות של הדמויות צריכות להתאים לאירועים שקורים להם.

והנה כמה דברים קטנים שהתייחסתי אליהם:

- ירידות שורה דרמטיות.

- מה שלא סיפרתם לא קיים בסיפור, לא משנה מה יש בראש שלכם.

אני מתנצלת בפני מי שאהב את הפאנפיק הזה. זה קורה עם שיפור בכתיבה... אתם עדיין יכולים לאהוב אותו, למרות שאני חושבת שהוא גרוע.

תגובות?

הפרק הקודם