עולם מקביל

כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג

בלילה רון התהפך על מיטתו ולא הצליח להירדם. היו לו המון מחשבות. הוא התהפך מצד לצד שוב ושוב ללא הפסקה, בעודו תוהה האם אכן הוריו מאמינים לזה, בעודו תוהה האם הוא עצמו מאמין לזה.

יכול להיות שאבא ואמא צודקים? אולי בכל זאת זרקו לי את הינשוף הזה מהחלון? או שלא ראיתי טוב... חשב רון. בכל זאת, בקושי ראיתי אותו שתי שניות... לבסוף, מרוב מחשבות שהתרוצצו במוחו, בשעה מאוחרת בלילה, הוא נרדם.

למחרת, בשעה 9 בבוקר, הרגיש רון טפיחה נעימה על כתפו.

"בוקר טוב, רונלד," הוא שמע את אמו.

רון הסתובב אל אמו. "בוקר טוב," הוא מילמל, ופיהק.

"ארוחת הבוקר תכף תהיה מוכנה. יש פנקייקים עם שוקולד ופודינג, אז כדאי לך למהר אם אתה רוצה שהם יישארו לך חמים וטריים..."

רון התמתח וקם ממיטתו. הוא שטף פנים, התלבש, ציחצח שיניים ורק אז נזכר במה שאמור היה לקרות היום. היום ה-13.8! היום הנציג הזה אמור להגיע!! הוא חשב בהתרגשות, ומיהר לרדת למטה כדי להזכיר זאת להוריו כשהתיישב על יד השולחן.

"כן, אנחנו זוכרים," אמר ארתור ומולי נאנחה.

"רון, מתוק שלי, אתה שיודע שגם אם הוא לא יבוא-"

אבל בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת.

"מי שם?" שאל ארתור וקם אל הדלת.

"קוראים לי פרופסור מינרווה מקגונגל ובאתי לעשות לכם סדר בעניינים. אשמח להיכנס, בחוץ יש מזג אוויר לא נעים במיוחד," נשמע קול מהעבר השני.

"מינרווה מקגונגל! זאת סגנית המנהל, מהמכתב!" קרא רון, ורץ לפתוח לה.

"אכן כן, זו אני," אמרה כשפתח לה את הדלת, וחייכה.

"בואי - את מוזמנת לשבת איתנו," אימו של רון התעשתה לפני אביו. הם התיישבו על הספות.

"תרצי תה? קפה?"

"הו, לא, את לא צריכה לטרוח," אמרה מקגונגל בנימוס.

"אני מתעקשת."

"נו, טוב, אז אפשר קפה..." מולי הלכה לכיוון המטבח וחזרה כעבור דקות אחדות כשבידיה מגש כסף קטן ועליו 4 ספלים, קנקן תה, וכמה פרוסות של עוגת שוקולד טעימה. היא מזגה לכולם ספל תה, ומקגונגל התחילה לדבר.

"רק רגע," עצר אותה ארתור, אביו שלר רון, "אבל איך נדע שאת דוברת אמת ושזה לא הכל מתיחה אחת גדולה? אולי - אולי תראי לנו איזה - איזה קסם?"

"אה, כמובן, אתה צודק בהחלט. אני צריכה להתנצל שלא חשבתי על זה בעצמי..." והיא הניפה את שרביטה לכיוון האח, ואש התלקחה שם. ארתור, מולי ורון בהו שלושתם באח כמהופנטים.

"למען האמת, מעט חמים היום, אולי כדאי שאכבה אותה," אמרה מקגונגל, ובהינף שרביט נוסף האח חזרה למצבה המקורי. פיותיהם של ארתור ומולי היו פעורים, ורון ניסה ללחוש "ואוו", אבל לא ממש הצליח. מקגונגל חייכה חיוך רחב. כעבור כמה דקות, שאלה:

"נו, אז עכשיו אתם מאמינים שזו לא סתם מתיחה?"

ארתור הנהן חלושות, ורון פשוט בהה במקגונגל בחוסר טקט. ואז הוא קלט, ועבר לבהות בספל התה שלו.

"אז - רון - רונלד שלי הוא - קוסם?" שאלה מולי, והארבעה התגלגלו לשיחה ארוכה במיוחד. מקגונגל הסבירה להם על הוגוורטס, על קינגס קרוס ועל רכבת האקספרס, על קווידיץ', על קסמים ועל הכסף של הקוסמים והמכשפות, ובקיצור - על כל עולם הקוסמים. לבסוף, הם סיכמו את השיחה בקביעת תאריך שבו מקגונגל תבוא לקחת אותם לסימטת דיאגון, כדי לקנות להם שם את כל הנחוץ להם.

"ותביאו איתכם כסף," אמרה מקגונגל.

"אבל מאיפה יהיה לנו? אנחנו חיים העולם של ה- איך קראת לזה - מוגלגים? אין כאן אוניות, או חרמשים, או גוזים..." אמר ארתור.

"אל דאגה," חייכה מקגונגל, "בגרינגוטס, בנק הקוסמים, הגובלינים כבר ימירו את כספכם שלכם לכסף של עולם הקוסמים," והיא פנתה ללכת.

"השארת לנו בהחלט הרבה חומר למחשבה," אמר ארתור, ונראה היה שהוא מעט בהלם עדיין.

"אני אצפה בקוצר רוח לביקור הבא שלך, כשנצא לסימטת - אה - דיאגון," אמר רון ונופף לה בידו לאות שלום. מקגונגל יצאה מהדלת, והשלושה הספיקו לראות מהחלון איך היא הולכת מספר צעדים ונעלמת במקום.

הפרק הקודם		הפרק הבא