איילין פרינס מס. 2

"כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי."

---

שבוע שני בהוגוורטס התקרב לסיום, וההודעה על תחילת שיעורי התעופה שלהם לא איחרה לבוא. 

כשאיילין פרינס חזרה ביום שלישי לחדר המועדון אחרי משיעור העשרה של פרופסור סנייפ - התאומים, נחתו משני צדדיה. היא עוד זכרה את הערה שזרק לי וגורג, לכן הייתה קרירה עליהם, רמז ששניהם סירבו להבין. 

"ראית, איילין?" שאלו בבת אחת, בהתלהבות מוגזמת. היא גלגלה את עיניה ונעצרה מהליכתה המהירה -  

"ראיתי את מה, פרד?" שאלה אחד מהם - מקווה שפנתה לתאום הנכון. 

"שיעורי התעופה שלכם יתחילו ביום חמישי!" קרא אחד מהם.
"גרפינדור וסלית'רין ילמדו ביחד!" השלים אותו התאום האחר. מהבעת פניה השלווה הם החלו לצחוק. 

"את באמת יותר מתרגשת משיקויים וקסם הקדרה המעבעבת?" החל לשאול אותה, מחקה בצורה מאוד מוצלחת את קולו של פרופסור סנייפ. זה ככול הנראה פרד", החליטה איילין. 

"מאשר ללמוד לעוף כמו המכשפות מהאגדות?" המשיך את השאלה (ככל הנראה ג'ורג". שניהם התחילו לצחוק מהבדיחה שלהם עצמם. איילין גלגלה עיניים ונאנחה. 

"אני עוד מעולם לא עפתי. לאחר שאני אנסה - מבטיחה להודיעה לכם מה מרגש אותי יותר," קולה הפך לעצבני לקראת הסוף של המשפט. מדוע הם תמיד מפריעים בזמן קריאה?! התרעמה במחשבותיה 

הם צחקו - מבלי לשים לב לעצבים שלה והצטרפו לדיון של רון והארי על קווידיץ'. היא חזרה לדרכה לחדר השינה, שהיה ריק - והחלה להכין את העשרה בשיעוריה בשיקויים מהיום למחר. 

בבוקר של יום חמישי העצבנות הייתה ניכרת. כל תלמידי שנה ראשונה ברברו בהתרגשות או בפחד מוחלט למה שמצפה להם אחר הצוהריים. אך לאיילין היה זמן לכך - פרופסור סנייפ לא הסתיר את הישגיה מהמורים האחרים. והיא הסיקה זאת רק כי פתאום מורים היו פונים עליה בשיעורים - להדגים לחשים או שואלים אותה שאלת פתע. היא התעצבנה על כך שנאלצה לדבר - אך גם לא יכלה להתעלם מהעובדה כי תלמידים הפסיקו להסתכל עליה במבט מתנשא.

כולם - חוץ מאלפוי. אם פרוספור סנייפ לא היה בסביבה, הוא אהב לרדת על הבגדים הבלויים שלה, התיק המרופט שלה או הנוצות שבהם כתבה שאיבדו את הברק היפה שלהם כבר ממזמן.

"איך את לא מתביישת ללכת עם הפרצוף המכוער שלך ברחבי הוגוורטס?" קרא אחריה פעם אחת במסדרון. 

"אתה יודע, מאלפוי, מה ההבדל הדעה שלך לכוס תה בערב?" 

"מה?"

"ביקשתי כוס תה ולא את הדעה שלך!" 

כשהם יצאו משיעור כפול בשינוי צורה - היא נגררה מאחור יחד עם הרמיוני ונוויל. החכמולוגית, העבירה הרצאה וטיפים שקראה מספר בשם קווידיץ' בראי הדורות. נוויל רעד מרוב פחד משיעור התעופה וגם הרמיוני נראתה כאילו היא רוצה להישאר עם שתי רגליים על הקרקע. לאיילין לא היה אכפת - זה קירב אותה למחר, ומחר יש לה ארבע שעות עם פרופסור סנייפ. מה יכול להיות יותר טוב?!

הם נכנסו לאולם הגדול לארוחת צוהריים, פרינס התיישבה בערך מטר מהם. שניהם לא נעלבו או שמו לב לכך, הם ידעו כי היא אוהבת שקט. היא השעינה ספר בשיקויים על קנקן מיץ - התחילה לקרוא ולאכול את ארוחת הצוהריים. 

"למה היא ממרת לעצמה את החיים?!" שמעה את רון וויזלי לוחש להארי. "זה אחד מהימים הבודדים שאין לנו את סנייפ תקוע מול העיניים". הארי משך בכתפיו. היא התעלמה מהם. 

בשעה שלוש ושלושים אחר הצוהריים מיהרו כל תלמידי גריפינדור לרדת במדרגות המובילות אל המדשאות לשיעור התעופה הראשון שלהם. 

בשל הלחץ שסוף סוף החל לתת את אותותיו, איילין הזכירה לעצמה כמה לחשי תעופה והחליטה שבמקרה של צרה תכשף את עצמה לרדת באיטויות לאדמה מבלי להיפצע. ליתר ביטחון. 

זה היה יום בהיר, רוח קלה נשבה והדשא נע בגלים מתחת לרגליהם בזמן שהם נעו במורד הגבעה. הם התקדמו לעבר מדשאה שטוחה בקצה המרוחק מהיער האסור, שהעצים השחורים שלו נעו ברוח במרחק.  

תלמידי סלית'רין כבר היו שם, ואיילין לא הייתה מופתעת מכך. היה להם שיעור עם פרופסור ספראוט, המרחק שהם היו צריכים לחצות היה קטן בהרבה ממה שהם היו צריכים לעבור. 

על האדמה הלחה שכבו עשרים מטאטאים בשני שורות מסודרות על הקרקע. איילין שמעה כמו שאר תלמידי גריפינדור (מפי התאומים - ולא מרצונה האישי) הרבה תלונות על המטאטאים של בית הספר: חלק רעדו אם עפים איתם גבוהה מידי, או שתמיד יש להם נטייה לאחד מהצדדים, וחלק - סתם משתגעים אם בא להם. 

המורה שלהם, מאדם הוץ', הגיעה למקום כמה שניות לאחר שתלמידי גריפינדור התקבצו מסביב למטאטאים. איילין לא שמה לב מעין היא הופיעה, וזה הטריד אותה הרבה פחות מהמראה של מורה - היא דמתה מאוד לנץ, שיערה אפור וקצר, דומה במידה מסויימת לנוצות. עיניה היו צהובות וחדות. רק חסר לה מקור, חשבה איליין, ושמחה שאין המורה יודעת הלטת הכרה. 

"נו, למה אתם מחכים?!" היא נבחה (אם כי התואר המתאים יותר היה צווחה) בקול חזק ורוי ביטחון. "כולם לעמוד ליד מטאטא. קדימה, להזדרז." 

איליין נעמדה בקצה השורה. המטאטא שלה היה ישן מאוד, המקל שלו דק ברמה מסוכנת וחלק מהזרדים שלו בלטו בזוויות משונות שהיא לא ידעה אם הוא יעוף בכלל. 

" שימו את יד שמאל שלכם מעל למטאטא," קראה מדאם הוץ', "ואמרו עלה!" את המילה הזו רוב התלמידים לא אמרו, אלא צרחו. איליין אמרה אותה בשקט אך בביטחון. המטאטא שלה עלה באיטיות מייסרת לתוך ידה. כשהעץ נגע בידה - היא הרגישה משהו בדומה לשרביט שלה. היה לו רצון משלו באיזשהו אופן, וכרגע הוא רצה פשוט לישון. איליין לא ידעה אם השתגעה מכך שהרגישה עצב מכך שהפריעה למטאטא זקן לנמנמם צוהריים. 

היא הייתה מבין היחידים שהצליחו לעשות זאת. המטאטא של הארי ומאלפוי היה בידיהם ואיליין תהתה אם זה היה עוד סיבה למריבה ביניהם. המטאטא של הרמיוני רק התגלגל קצת על הקרקע ואילו של נוויל לא זז בכלל. 

עשר דקות לאחר מכן, כשכל המטאטאים היו בידיהם, מאדם הוץ' הראתה להם איך להתיישב על המטאטאים מבלי להחליק מן הקצה, ועברה בין השורות כדי לתקן את האחיזה שלהם. הארי ורון נראו מאוד שמחים מהבושה שקרנה על פניו של מאלפוי כאשר המורה אמרה שהוא כבר שנים מחזיק לא נכון את המטאטא שלו. את איילין היא לא תיקנה, אך בחנה בחשש את הגוף הדק של המטאטא שלה. 

לפתע, איילין הסתכלה לשמיים כי משהו תפס את מבטה. יצורים שחורים, גדולים בעלי כנפים, חגו באוויר במעגלים מעל העצים. היה להם מקור - ונראו כמו בני דודים רחוקים של גריפונים. אך לאחר שניות ספורות - הם נעלמו. איליין סרקה את מחשבותיה למציאת היצורים הללו, אך מצאה רק אבק. 

"ועכשיו, כשאשמיע שריקה במשרוקית, אני רוצה שכולכם תבעטו באדמה. חזק." הדריכה מדאם הוץ'. "תשמרו על יציבות המטאטא, תעלו מטר או שניים באוויר, ותחזרו מיד לקרקע על ידי הישענות קלה קדימה. להמתין לשריקה - שלוש - ארבע - "

אבל נוויל, עצבני ומבוהל וחושש להישאר לבד על הקרקע, המביא חזק מידי עוד לפי השמשרוקית נגעה בשפתיים של מדאם הוץ'. 

"חזור לכאן, ילד!" היא צעקה, אבל נוויל המשיך לטוס מעלה כמו פקק שנורה מבקבוק, ארבע מטרים, שבע מטרים. פניו היו חיוורים ומבוהלים. כעבור רגע הוא החליק הצידה מהמטאטא, נופל בטראח חזק על האדמה. איילין שמעה בבירור פיקוח חזקה של עצמות. נוויל היה שקוע אפיים ארצה על הדשא - ואילו המטאטא שלו המשיך לעלות מעלה מעלה באוויר ולסטות לכיוון היער האסור. 

"אולי יד שבורה," שמעה איילין את המורה ממלמלת לאחר שרכנה מעליו. "קום ילד - הכל בסדר, קום בזהירות."

היא פנתה לשאר הכיתה. 

"אני אוסרת עליכם לזוז בזמן שאני לוקחת את הילד הזה למרפאה. תשאירו את מטאטאים האלה שם, או שאני אדאג שיסלקו אותכם מהוגוורטס לפני שתספיקו להגיד קווידיץ'." 

בצליעה, הם התרחקו לכיוון אגף המרפאה. איילין הפנתה מהם המבט ראשונה, מספיקה לראות את הבעת הלעג על פני הסליז'רינים לפני שפרצו בצחוק רם. 

"ראיתם את פניהם שלו, הגולם הזה?" אמר מאלפוי, מעורר גל צחוק נוסף. 

"סתום מאלפוי," גערה בו פרוואטי פאטיל. 

איילין התרכזה בפניו של מאלפוי וראתה הבזק של זיכרון -  כיצד הוא נופל בצורה דומה ממטאטא ילדים. 

"כן מאלפוי - אם מתחשבים באחיזה הכל כך גרועה שלך במטאטא בוודאי החלקת ממנו, פעם- פעמיים - שלוש." אמרה איילין. פניו של מאלפוי נהיו אדומים - אז חיוורים ואז שוב יהירים. הוא הסיט את מבטו מפניה - אומר רק "תסגרי את הפה, פרינס" חלש.

כמה מבני ביתה גיחכו אחרים היו בהלם. עד אז, אף אחד מהם לא שמע את איילין יורדת על אחד מהתלמידים שירדו עליה, או על מישהו אחר. 

"תראו!" אמר מאלפוי, ממהר לשנות את הנושא- " זה הדבר המטומטם שסבתא של לוגבוטום שלחה לו." כדור הזיכרון ניצנץ בכף ידו. איילין צעדה צעד קדימה. 

"תן לי את זה מאלפוי," אמר הארי בקול שקט. כולם הפסיקו לדבר והסתכלו. איילין עצרה קצת מאחורי הארי נועצת מבט נבזי לא פחות מזה שהוא חייך לפוטר. 

" אני חושב שאני אשאיר את זה באיזה מקום בשביל נוויל - מה דעתכם - על עץ!" 

תן לי את זה!" צעקו הארי ואיילין ביחד - אבל מאלפוי כבר זינק על המטאטא שלו והמריא. הוא לא שיקר, הוא באמת עץ היטב - ובעודו מרחף בגבוה הענפים הגבוהים של עץ האלון הוא קרא - " בוא וקח את זה, פוטר!" 

הארי אחז במטאטא שלו. 

"תיזהר", לחשה איילין. היא ידעה כי אין שום דבר שימנע מהארי להמריא וללכת אחרי מאלפוי - וגם לא היה לה אכפת כל כך אם הארי יעוף מבית הספר או לא. 

"לא!" צעקה הרמיוני, מבליעה את המילה היחידה שאמרה איילין. "מאדם הוץ' אמרה לנו לא לזוז. אתה עוד תסבך את כולנו בצרות". הארי התעלם ממנה, הביט לרגע בעיניה של איילין והמריא. 

כמה ילדים צרחו בבהלה - בעיקר של סליז'רין, וקריאת עידוד של רון נשמעה היטב. הארי עף כמו מאלפוי - אם לא יותר טוב. 

המופע היה טוב, הארי נשען קדימה וזיק לעבר של מאלפוי, כשהוא עוד בקושי הספיק לזוז. ואז מאלפוי זרק את כדור הזיכרון. איילין חשבה להטיל לחש זימון - כשנזכרה שלא יודעת לעשות את זה. 

איכשהו - כעבור מספר שניות פוטר  הניף את הכדור גבוהה מעל ראשו - מראה כי הצליח במשימה. קריאות השמחה של בית גריפידור נבלעו בשעגתה של פרופסור מקגונגל.  

הארי נחת, והמורה רצה עליהם, מחזה שהיה יכול להיות מבדר אם לא היו מתחשבים במצב. 

"מעולם - בכל ימי בהוגוורטס -" התחילה להגיד, עולם מרוב הלם לא היו לה מילים. משקפיה ניצנצו לכל הכיוונים. 

"איך אתה מעז הייתה יכול לשבור את המפרקת - " 

"זה לא היה באשמתו, פרופסור -" 

"שקט בבקשה, גברת פאטיל -" 

"אבל מאלפוי - " 

"שמעתי די והותר, אדון ווזלי, פוטר, בוא איתי. ועכשיו". 

איילין חייכה לבני גריפינדור. 

"הוא לא הסתבך." אמרה בביטחון. 

"איך את יכולה לדעת - " שאלה אותה פאטיל. 

"תחושת בטן. היא עוד לא אכזבה אותי." אמרה איילין. סליז'רין התחילו לצחוק, ולהגיד שמעיפים את הארי פוטר. 

"סתום כבר מאלפוי - " צעקה איילין והתקרבה עליו בצעד מאיים. קראב וגויל התרחקו ממנה כמו מאש בשדה קוצים ומאלפוי נפל על הדשא הרך. היא לא אמרה יותר כלום. הפחד על פניו של מאלפוי - סיכם את כל מה שרצתה להגיד לו. 

גברת הוץ חזרה כמה דקות לאחר מכן. היא שמה לב שהארי נעלם - אך לא שאלה שאלות.  אחרי הרצאה ארוכה עד כמה מעוף יכול להיות מסוכן היא שחררה אותם. לא היה טעם אפילו לנסות להעביר שיעור. 

---

"שמעתי שאיימת על דרקו -" אמר פרופסור סנייפ וסגר אחריו את דלת משרדו.  

"מעניין עד כמה מהר הוא סיפר את זה. בהתחשב שזה קרה לפני חמש דקות." אישרה פרינס, והסתכלה לפרופסור סנייפ ישר לתוך העיניים השחורות. "ואם כבר מדברים על מאלפוי - לא יזיק לו לסתום לפעמים."

"אם זה אני נאלץ להסכים איתך."

היא לא ידעה מדוע בחר דווקא בזה פרופסור סנייפ להתחיל את השיעור העשרה שלהם בשיקויים, וגם לא היה לה אכפת. כלל הניראה במילא הוא יראה את זה ביום ראשון  בזיכרונות שלה כשיפעיל עליה שוב את לחש לגילימינס. מיד לאחר מכן הוא המשיך לחומר של אותו שיעור - סיום הפרק השמירה ואחסון על חומרי שיקויים.
"מחר נתחיל לדבר על חוקים בסיסיים באלכימיה. משוחררת". 

כשחזרה לחדר המועדון באותו ערב כבר כולם ידעו בגריפינדור: 

הארי פוטר המחפש החדש של הקבוצה שלהם. 

לא כדאי לההרגיז את איילין פרינס. 

תחושות הבטן של איילין פרינס אף פעם לא טועות. 

*** 

"פרופסור - מדוע סיפרת לכל שאר המורים שלי על הצלחותי בשיקויים?" שאלה איילין בתחילת שיעור הלטת ההכרה. 

לפני שסנייפ ענה לה - הוא נעל את הדלת של הכיתה. 

"לא בדיוק סיפרתי." הודה. "פרופסור מקגונגל דרשה לדעת מול כל חדר המורים מדוע דרשתי ממנה ללמד אותך הלטת הכרה וגם שיקויים. קרה משהו מיוחד אחרי זה?" 

"לא, פשוט תהייתי למה כל המורים פתאום החליטו שעליהם לבחון אותי פעמים או שלוש בשיעור." סנייפ גיכח את אחד מהגיחוכים שלו - והפנה את השרביט לראשה. 

היא הופתעה עד כמה היא הרגישה יותר בנוח לאפשר לפרופסור סנייפ לחדור לתוכה. גם לנווט אותו היה הרבה יותר קל - בין שיעורים שונים והארוחות. סנייפ היה הראשון שקרע את הלחש. 

"זה הרבה יותר קל לך -" ציין, והיא הנהנה לאות אישור. 

"עכשיו עלייך לנסות לחדור עלי." סנייפ אמר - קולו רך כמשי שהבהיר לה שזה היה הרבה יותר קשה מאשר לנווט אותו בתוך ראשה. ידה נמשכה לשביטה. סנייפ צקצק בלשונו. "בלי לגילימינס. רק תודעתך - ". 

סנייפ הופתע כשהיא תפסה אותו בלתי מוכן - וחזרה לראשו בניסיון הראשון. היא הסתכלה דרך עיניו על המראה המרושל והמרוכז שלה. הוא צמצם את גבותיו - והורה לה לעשות זאת שוב. היא עשה זאת שוב, אך הפעם הוא הספיק להעמיד מסך לבן ובלתי חדיר מולה. 

היא הצליחה לחדור שוב רק לקראת סוף השיעור - כשאר שליטתו התרפתה. 

"כבוד פרינס." אמר, ושוב אוכל הופיע מול השולחן. אך הפעם אלו לא היו כריכים אלא פשטידת בשר מעולה. 

החוקים הבסיסים באלכימיה היו הרבה יותר מעניינים מאשר קיטלוג החומרים ואופן אחסנתם. כימיה "מוגלגית", השתלבה בצורה ארוגה יפה עם תגובות והיבטים קסומים שהסבירו את אופן שילוב החומרים. פרופסור סנייפ סיפר לה, שזה השלב שבו ניתן לראות בברור אם לתלמיד קיים העידון הנדרש לשיקויים או לא. 

הבעת פניו המרוצה הבהירה לה כי קיים בה די ויותר מהעידון הנדרש. 

עבר שבוע. ואז עוד אחד.

ואיילין הבהירה חד וחלק לפרד - כי היא שונאת לטוס על מטאטא. 

והמקום שעד אז היה מלא באבק - נוקה, ומולא במידע נרחב על פיסטרלים - יצורים שרק מי שראו את המוות יזכו להכיר.

הפרק הקודם