בת מאלפוי

החלטתי לשתוק עם הגילוי שלי בינתיים. "תאליהתאליהתאליהתאליהתאהליהההה!!!!!!!"

שמעתי את פנסי צווחת בהתרגשות, מקפצת לתוך החדר שלי במעונות. "כן, מה הולך?"

שאלתי. "את קולטת שמחר מסתיימים הלימודים?! כאילו - לתמיד?!" היא צווחה. "כן,"

אמרתי בהיסח הדעת. "רגע - מה!?" היא הנהנה בהתרגשות. "אני עוברת לגור לבד,"

אני אומרת, הידיעה מחלחלת למוחי וחיוך מתפשט על שפתיי. "אני עוברת לגור לבד,

פנסי!" צווחתי, נכנסת גם למוד צווח ומתרגש מדי. מגנס נכנס לחדר. "וואו---" הוא

אמר, טיפה נגעל. "אני אחזור אחר כך." אבל פנסי, בחושים המחודדים שלה, כבר

זיהתה את הניצוץ בעיניים של מגנס. היא רצה כמו טיל ומשכה אותו פנימה. "רואים

על הפרצוף שלך!" היא צעקה כמו פסיכית. "מי זה?" הוא הסמיק. "אתם מתכוונים

להסביר לי?" שאלתי. "מגנס דלוק על מישהו!" הכריזה פנסי. "איך את קוראת

אנשים כל כך בקלות?" שאל מגנס באומללות קלה. פנסי חייכה במבט של

'אוח-אני-כל-כך-טובה-השתחוו-לי-זה-כישרון'. זה היה הזמן לחקור את מגנס.

"מי זה?" קראתי. "טוב... קוראים לו ג'ונתן..." מלמל מגנס בביישנות. "אומייגאד!

אומייגאד! אומייגאדדדדד!!!! " צרחה פנסי. "ג'ונתן," לחשתי למגנס. "כזה חמוד!"

צרחתי עד שהייתי בטוחה שכל העולם ואשתו ואחותו ואמאשלו שמעו אותנו. "ג'ונתן,"

לחשנו ביחד. "ומגנס לנצחחחחח!!!!!"

הפרק הקודם