רומאנס,מאנסקין ומוזיקה

עדיין נ"מ אית'ן

התיישבתי מול התופים, המקום היחיד שבו שום דבר לא מתפרק לי בידיים.

שפשפתי את האצבע על החלק הקלוף בסנר — זכר לקרב המיותר ההוא בין

שרוכים לקלמנטינה מעוכה ולצעקות התלהבות נשיות של דמיאנו על מייקל ריצ’רדס.

הצלקת נשארה. גם בתוף. גם בי.

"שלוש, שתיים, בום!" צעק דמיאנו, והגיטרות התחילו – איטי, אבל ברור לנו

שאנחנו עומדים לשרוף פה משהו.

תופפתי בעדינות, כמעט שלא נוגע.

ואז דמיאנו התחיל לשיר, נמוך וצרוד לתוך המיקרופון:

“Mmm... I wanna be good man and see you smile

I wanna live you alone in the middle of the night

And I wanna swim is mind

I wanna kiss you till you kick and cry...”

המילים לא היו מושלמות. הדקדוק גם לא.

אבל האמת שבהן עברה, ובחזרה הזאת – זה מה שהרגשנו.

ואז באה ההתפוצצות:

“I wanna hold you in my arms!!!”

הידיים שלי התרסקו על המצילות כמו על מתג שפותח סכר.

התחלתי לתופף בפראות, בכל הגוף. השיער הארוך שלי

הצליף בפנים, כאילו מנסה להגיד לי להירגע — אבל זה רק דחף אותי קדימה עוד יותר.

לא שמעתי את האחרים. לא את הגיטרה, לא את השירה. רק את הדופק. שלי. של הלהקה.

של השיר הזה שנולד עכשיו, בתוך כאוס.

זה לא היה שלמות. זה היה להרגיש.

הפרק הקודם