מזל טוב, טדי -

לזמן מה, טדי לא נגע ביומן.

הוא הרגיש שהוא חודר מדי לפרטיותו של אביו.

בינתיים, הגיע האחד בספטמבר.

טדי הסתובב על הרכבת, מחפש את חבריו. מזוודתו היתה מונחת בטוחה בתאו, והוא הלך במסדרון ההולך ומתמלא.

"שלום, טדי!" הוא שמע לפתע קול מוכר. הוא הסתובב וראה לפניו את ויקטואר וויזלי, הבת של ביל, אח של ג'יני. כמו בת דודה שלו.

"שלום!" הוא אמר בשמחה. הוא לא ראה אותה כמעט בקיץ, ואפשר לומר שהצטער על כך. "גבהת, נכון?" הוא שאל. משהו השתנה בה, כמעט בטוח.

היא צחקה. "כן, קצת."

"הי ויקי! מצאתי תא!" קרא לפתע מישהו מהשנה של ויקטואר. ויקטואר נופפה לו לשלום והלכה משם.

טדי מצא את עצמו תוהה מתי היא הפכה יפה כל כך.

"טד! בוא, כנס!" טדי הסתכל לכל עבר עד שמצא את בן, רייבנקלו מהשנה השלישית, מציץ מאחד התאים. הוא הלך לשם בשמחה, נתקע בדרך במזוודה או שתיים ונכנס לתא. ג'ון היה שם.

"אה, שלום, ג'ון," הוא אמר במבוכה. הוא חייך אליו.

"איך היה החופש?" שאל בן.

"לא רע," הוא השיב.

"איזה ספרים קראת?"

טד ניסה לחשוב, ואז נזכר. "לא תאמינו מה מצאתי."

"מה?" שאלו בן והארי יחד. הם היו צמד חמד מאז שהגיעו להוגוורטס.

"את היומן של אבא שלי!"

"אבא שלך איבד את היומן שלו?" בן הרים את מבטו בהפתעה.

"אבא שלו מת בקרב, טיפש," אמר ג'ון במהירות.

"אה," בן השתתק.

"אמ, כן, לא הכרתי אותו," אמר טד במבוכה.

"אה! זה היומן שאיבדת? לפני איזה - לא יודע, שנים?"

טד חייך. "כן! זה. הוא פשוט היה במזוודה בתוך איזה ספר אחר."

"גדול," אמר הארי.

הם העבירו את שאר הנסיעה בדיון על הספר הארי והראי.

"וזהו? הפסקת לקרוא?" שאל ג'ון בחוסר אמון.

"כן, זה היה אישי מדי."

"אבל - כאילו, מה כבר היה שם?"

טדי צחק. "זה גם אישי מדי. אני לא חושב שהוא היה רוצה שאני אגיד לך."

"אבל הוא מת."

"מה הקשר?" טדי כיווץ את מצחו.

"אז מה אכפת לו?"

"לא יודע. ברור שזה חשוב. ואני לא יכול להחליט בשבילו שאפשר להראות לך."

"עזוב. אני הולך לישון." ג'ון הסתובב.

טדי סגר את הכילות, נשכב על המיטה והושיט את ידו למתחת למיטה. הוא מצא את כריכת הבד ומשך אליו את היומן.

הוא באמת היה סקרן.

נכון "וואו אני הולך להוגוורטס"?

אז וואו אני הולך להוגוורטס שוב.

אני. מורה!

בהוגוורטס.

אני אהיה מורה של הארי ואני סקרן כל כך. כל כך.

אני מניח שהוא לא יזהה אותי, ועדיין.

אני יודע שאני מורה טוב. אבל כל כך הרבה זמן לא הסתובבתי עם קוסמים (חוץ מאמא שלי כמובן).

אני לא יודע אם עם שרביט זה שונה. קוסמים לא עד כדי כך שונים מילדים רגילים. אבל זה חייב להיות מלחיץ יותר. אני חוזר להוגוורטס!

והתגוננות - ברור שזה הנושא שלי, ולא מתמטיקה. לא שזה רע ללמד מתמטיקה, ובכל אופן אני חוזר אחרי סוף השנה, כי משהו בטוח יקרה (לא קשה לנחש מה. אני עדיין אדם זאב.)

טוב, ברור למה זה מפחיד באמת.

כאילו, לחזור לשם?

אני אחזור לארגן את הדברים.

(פרופסור) ר.ג'.לופין.

נכון! אבא של טדי לימד בהוגוורטס. הוא הביט בשעה. עדיין לא אחת עשרה. הוא הפך עמוד.

אתמול

אני חושב שזה היה הלילה הטוב ביותר בחיים. אני לא זוכר, אבל

אולי זה פשוט קשה לתאר במילים.

אני אסיר תודה, בכל מובן ומשמעות שאפשר להכניס למילים האלה. מעולם לא חשתי ככה כלפי מישהו כמו שאני מרגיש כלפי סוורוס.

להתעורר ו לראות את הירח כמעט מלא

אני עדיין רועד

כמה פעמים התעוררתי באמצע הלילה כי ידעתי שזה ירח מלא? ועדיין זה הלילה הכי טוב בחיים. כי כל פעם חזרתי לישון.

בירח מלא, ישנתי. אני לא חושב שזה חוב שאוכל להחזיר לסוורוס אי פעם.

הראש כואב, אני צריך לקום. אני בהוגוורטס, אבל עדיין מורה.

טד חייך, פשוט כי למילים היתה תחושה כזו, של חיוך. הוא לא הבין מה סנייפ עשה שאבא שלו כל כך שמח.

זה היה מוזר, כשהוא הבין פתאום שאלה מילים שאבא שלו כתב. אבא שלו! היד של אבא שלו עברה על הדף הזה. הוא חש דחף להמשיך לקרוא.

הארי מקסים כל כך.

זה מוזר שאני שוב כותב ביומן. אפילו כילד לא כתבתי כל כך הרבה. אולי כשמזדקנים זה חוזר… (אני מקווה שאני לא זקן כל כך)

אבל ליד המיטה שלי, וזה נחמד, לפעמים זה כמעט עוזר. "לבטא את הרגשות", כמו שאמא (עדיין) אומרת. אני יודע שלא האמנתי בזה פעם, אבל אני חושב שזה עזר כבר אז.

אז כן, הארי מקסים. בהתחלה הוא היה בדיוק כמו ג'יימס, אבל ככל שאני מכיר אותו הוא מזכיר לי את לילי. הדיבור שלו, המבוכה הזאת שהיתה גם לה.

אבל זה גם לא זה, כי להארי יש פן שלא היה ללילי, כי כשהוא חושש שמה שאמר לא בסדר, אז זה מזכיר את לילי אבל היא לא באמת היתה ככה. דברים כאלה.

אני כל כך שמח שאני מכיר אותו, אני לא מאמין שהייתי מפספס את זה אם לא הייתי מורה.

לופין

טד פרץ לפתע בצחוק. הארי! זה הסנדק שלו. אוי, הוא לא היה צריך לצחוק. אבל זה היה מוזר כל כך.

הוא הפך עמוד, למרות שכבר התחיל להיות מאוחר.

מילים כל כך לא מבטאות רגשות.

קראתי את מה שכתבתי, וזה לא, זה הרבה יותר מזה. אני אוהב אותו ו-

שוב, מילים לא יכולות לתאר. זה מתסכל, אפילו.

וזהו. זה מה שהיה כתוב בעמוד שאחר כך.

טד סגר את היומן והלך לישון.

כשהוא התעורר, הוא ידע שחלם על היומן. אבל לא זכר מה.

הוא ניער את ראשו וקווצת שיער ורודה נחתה על כתפו. אוי, לא שוב -

הוא עצם את עיניו והתרכז. לא קרה כלום.

הוא נאנח ושפשף את עיניו. הוא יצטרך לנסות שוב לפני ארוחת הבוקר. זה הרבה יותר קשה כשעייפים.

הוא הזדקף והביט במערכת המסודרת שהיתה תלויה מעל לארונית.

שינויי צורה עם המנהלת.

אוף. זה לא שהוא לא אהב את השיעור, פשוט הוא היה עייף מדי לכל המשמעת הזו.

הוא התרומם והלך לעבר המקלחת, ורגלו נחבטה בקצה המיטה. הוא שאף בפתאומיות ועצם את עיניו בחוזקה. הוא התקפל והחזיק את רגלו.

לאחר כמה שניות הכאב התעמעם והוא קם, ממשיך את דרכו לעבר המקלחת. ג'יני תמיד צחקה עליו כשדברים כאלה קרו לו. היא אמרה שהיא לא צוחקת עליו, שהוא פשוט מזכיר לה את אמא שלו, אבל לטד היה קשה להאמין לה, כשרגלו כואבת וג'יני פשוט עומדת וצוחקת.

הוא שמע צרחה לפתע. הוא הסתובב באחת, וראה את אקיר יושב במיטתו ומביט עליו באימה.

הוא הסתובב מיד אחורנית, אבל היה שם רק החדר כרגיל; יותר מדי בד אדום, קיר ודלת.

הוא החזיר את מבטו לאקיר, שהצביע עליו בחוסר מילים.

"מה קרה?" הוא שאל בחשש, מושך בשערו הורוד.

"אה - תסתכל במראה."

סוף סוף טדי הגיע למקלחת, ושם הבין מה הלחיץ את אקיר. הוא עצם את עיניו ביאוש והצליח, לשמחתו, להפוך את עיניו האדומות לחומות ולהעלים את השערות העודפות. הארי הבטיח שיום אחד הוא ישלוט ביכולת הזו עד הסוף, אבל לטד לפעמים היה קשה לחכות ליום שבו יפסיק להחליף צבעים בלי שליטה בגלל מכה קטנה בזרת.

אקיר הופיע בדלת. "אתה צריך להפסיק לעשות את זה, אחי."

טדי הנהן בקוצר רוח. "כן, אני לא לגמרי שולט בזה."

הוא ירד לארוחת בוקר, ופגש בדרך את ויקטואר - סימן ליום טוב יותר. הוא אכל בקצת יותר חשק, ועלה יחד עם ג'ון לשינויי צורה.

לא קרה משהו מיוחד, פשוט… היומן פשוט נמצא כאן. אז אני כותב.

אני לא נרדם.

אין חדש.

וואו. קראתי את העמודים הקודמים של היומן ופתאום חזרתי לזה.

הלוואי שיכולתי שלא לקרוא. מרגיש פתאום את החור הזה - לא, טוב.

ג'יימס, ג'יימס, לא היית צריך לבטוח בנו.

אבל הוא היה צעיר. צעיר ממני בשלוש עשרה שנים? צעיר מספיק כדי להסתכל על כולנו בעיניים עצומות.

לחשוב שהוא היה רק בן עשרים וקצת? אני לא מרגיש הרבה יותר מבוגר… אבל מצד שני אני מרגיש זקן הרבה יותר מזה.

אני כותב שטויות. לילה טוב.

אני.

שיואו. א. צריך לעשות פאנפיק ארוך יותר על טד עצמו, ב. זה כל כך מתוק!

תגובות? היו לכם תגובות נהדרות בהתחלה. והי - עוד שני פרקים וגמרנו (כמובן שאם יהיו תגובות זה יהיה מהר יותר, פשוט כי אז אני נזכרת בקיום הפאנפיק לעיתים קרובות יותר).

פרסומות - הארי והקונדסאים עודכן! להת'.

הפרק הקודם		הפרק הבא