מקוללים

להאכיל את הזאב

2-3 בפברואר, 1996

כשרמוס היה ילד, אמא שלו נהגה להגיד לו שבכל אחד ואחד יש זאב. היו אנשים שהזאב שלהם היה קטן, אנשים שהזאב שלהם היה גדול יותר - היו אנשים שנתנו לזאב לשלוט בהם וכאלה שלא - היו כאלה שהפכו להיות החיה לכמה שעות בכל ירח מלא, כאלה שלא - אבל הוא היה שם, אצל כולם. ואצל כולם, הזאב הזה לפעמים רעב. וכמו כל חיה, הוא עושה כל מה שהוא צריך לעשות כדי לשבוע. לכן, כשמזהים שהזאב רעב, צריך לחשוב איך להאכיל אותו בצורה בטוחה, לפני שהוא יוצא מכלל שליטה.

זאת הייתה אחת העצות הכי טובות שרמוס קיבל בכל ימי חייו, והוא יישם אותה בהדיקות. 

חבריו תמיד נהגו לצחוק על ההבדל החד בין האישיות השקטה והנעימה שלו לבין החיה שהוא היה הופך אליה פעם בחודש; הוא היה צוחק איתם ולא מספר שהוא והחיה דומים בהרבה משהם יודעים, פשוט מחוץ לזמן הירח המלא הוא יודע טוב מאוד איך לאלף אותה. הוא יודע איך להאכיל אותה, לשעשע אותה, כדי שהיא תשכב בנחת ותיתן לו להיות האדם שהוא רוצה וצריך להיות.

באותו החורף הזאב שבתוכו היה רעב במיוחד, רעב יותר משהוא היה אי פעם בעבר. הוא לא היה יכול להאכיל אותו בטרף שהוא שהשתוקק אליו יותר מכל, אז הוא ניסה לפתות אותו עם מאכלים אחרים. 

משימות הריגול הארוכות והמשמימות מטעם המסדר לא היו עסיסיות מספיק; אז הוא החליט, בניגוד לעצתו של דמבלדור, לנסות להסתנן שוב אל להקת אנשי הזאב של גרייבק, כמו שהוא עשה במלחמה הראשונה. בהתחלה הזאב זלל את ההתרגשות והסכנה שבאפשרות שאנשי הזאב יבינו שהוא לא באמת אחד מהם ויעשו ממנו דוגמא, אבל מהר מאוד לא נשאר ממנה כלום. 

אנשי זאב היו חשדנים, ומראה מפוקפק ופנים מכוסות זקן לא הספיקו כדי לשכנע אותם שגם רמוס נפלט מהחברה והוא מחפש מפלט מפני משרד הקסמים. הם לא קיבלו אותו לשורותיהם בזרועות פתוחות כמו בפעם הקודמת, אז את מרבית הימים שלו הוא בילה בישיבה חסרת מעש במקומות בילוי חביבים על אנשי הזאב כדי ליצור את התחושה שהוא חלק מהנוף שם. ובזמן שהוא ישב שם, מצפה לאיזו התרחשות חשובה שלעולם לא הגיעה, הרעב הלך והתגבר שוב.

מאז תחילת השנה כל בית עסק בעולם הקסמים, קטן כגדול, הציג בגאון את מודעות המבוקשים של אוכלי המוות שברחו מאזקבן בתחילת ינואר. מודעת המבוקשים של סיריוס נדחקה הצידה ופינתה את מקומה לתריסר המודעות הטריות.

בפאב המוזנח שבסמטת נוקטורן, אותו רמוס פקד כל ערב, התייחסו אל המודעות האלה כאילו הן היו בדיחה. מבקרי הפאב ציירו שפמים ואיורים גסים על גבי התמונות של אוכלי המוות הזועפים; רק המודעה של בלטריקס לסטריינג׳ נשארה נקייה יחסית, מלבד לב גדול שמישהו צייר מסביב לפנים השדופות, שפעם היו יפות. רמוס הניח שזה סימן חיובי שמבקרי הפאב לועגים לאוכלי המוות - סימן שגם אם הסוכנים של וולדמורט כבר הצליחו להגיע אליהם ולשכנע אותם להצטרף לשורותיהם, הם לא היו יראים מהם בכלל.

ערב אחד בתחילת פברואר רמוס ישב בשולחן הקבוע שלו וצפה בקבוצה של חצי תריסר אנשי זאב משחיתים את המודעות בקול צחוק. הם כנראה היו אנשי זאב טריים יחסית, כי רמוס לא זיהה אותם מהלהקה במלחמה הראשונה. לא היה קשה לו לגלות שהם אכן חברים בלהקה, אפילו חברים משמעותיים למדי, אבל הוא לא הצליח לרכוש את האמון שלהם עד כה. הוא ידע היטב מה הוא צריך לעשות כדי שזה יקרה, אבל הוא עדיין לא הצליח לגרום לעצמו לעשות את זה; הוא פחד שהזאב, שרק הלך ונהיה רעב יותר בכל יום, ייצא מכלל שליטה.

הוא ציפה שזה יהיה עוד ערב חסר התרחשות, ללא שום התקדמות. בדיוק כשהוא התחיל לתהות אם הוא צריך לעזוב כדי לא להיראות כאילו הוא מחכה שם למשהו ולעורר חשד, משהו קרה שגרם לרצפה להישמט מתחתיו.

אישה צעירה ויפיפייה נכנסה לפאב. היה לה שיער ערמוני שופע, והיא לבשה שמלה צמודה ארוכה עם שסע בצד. רמוס לא ראה אותה מעולם לפני זה - ובכל זאת הוא זיהה אותה מייד.

אם היא הבחינה בו בשולחן המרוחק, היא הצליחה להיראות כאילו היא לא מכירה אותו בכלל. היא התיישבה מול הבר והשסע בשמלה החליק מעליה, חושף רגל בהירה אחת. ידו של רמוס התהדקה בעוצמה מסביב לספל הבירה שלו.

הוא לא היה היחיד שהבחין בנוכחות עוצרת הנשימה הזאת. קבוצת אנשי הזאב התגודדה סביבה מייד, כמו להקה של אוכלי נבלות. נשימתו של רמוס הפכה לכבדה יותר ויותר מרגע לרגע בעודו בוהה בהתרחשות בלי למצמץ. 

לא עברו יותר מכמה דקות והאישה קמה שוב והתחילה ללכת לכיוון החדר האחורי, בלווית מי שבברור היה הבכיר שבחבורה, בעוד חבריו צופים אחריהם בעלבון וקנאה. רמוס קם ועקב אחריהם בדממה.

אם מישהו הבחין בו עוקב אחרי הזוג, הוא לא ניסה לעצור אותו. ברגע שהוא נכנס למסדרון שהוביל אל החדר האחורי הוא החיש את צעדיו בדממה והדביק אותם בדיוק כשהם עברו את מפתן הדלת.

הוא טרק את הדלת אחריו. איש הזאב הצעיר נתן קריאה של הפתעה וכעס כשהוא הבחין שהוא לא לבד עם האישה, אבל לא הספיק לעשות הרבה יותר מזה; רמוס לפת אותו מסביב לצוואר עם הזרוע שלו וחנק אותו עד הוא איבד את ההכרה לאחר שניות ספורות.

מתנשף בכבדות ומביט באיש המעולף על הרצפה, רמוס הבין שזה היה הרבה יותר מספק ממה שזה היה אמור להיות. הוא הרים את מבטו ומצא את האישה עם השיער הערמוני בוהה בו בתדהמה בעיניים חומות פעורות לרווחה. ברגע שהוא יצר איתה קשר עין היא התעשתה והתאמצה לעטות חזות של קור רוח.

״יופי של זקן גידלת שם,״ טונקס אמרה לו בעליצות, ״משבר גיל ארבעים הגיע מוקדם?״

״לופין, מה בשם מרלין אתה עושה פה?״ קול נשי מוכר עלה מבין הארגזים שמילאו את החדר, ודמותה של הסטייה התגבשה שם יש- מאין. רמוס הבין שהיא הייתה שם כל הזמן הזה, מתחת לגלימת ההיעלמות של עין- הזעם.

״אני? מה אתן עושות פה?״ רמוס השיב בבלבול וכעס. ההבנה של מה שהוא בזה הרגע עשה התחילה להדביק אותו, והריכוז הרצחני התחיל להתחלף במהירות בתחושת בושה.

״אנחנו באמצע משימה,״ טונקס השיבה, ידיה על מותניה. ״אם היית מגיע לישיבות של המסדר היית יודע את זה.״

שמץ העלבון שנשמע בקול שלה נגע אצלו במשהו כואב.

״מה, רציתן להוציא ממנו מידע?״ רמוס השיב במגננה, מחווה אל איש הזאב המעולף על הרצפה. ״מה בדיוק חשבתן שהוא יספר לכן?״

טונקס נראתה כאילו הוא עומדת להשיב לו באופן עוקצני, אבל הסטייה הקדימה אותה ואמרה, ״אסור לדבר על זה פה. אנחנו צריכים לצאת בלי לעורר חשד, ומהר. אני אטיל עליו אובליוויאייט - ״

״לא,״ טונקס התנגדה כשהסטייה כיוונה את שרביטה אל איש הזאב. ״החברים שלו ירצו לדעת מה עשינו, ואם הוא לא יזכור כלום זה יעורר חשד. אנחנו צריכות סיפור כיסוי… בואי נגרום לזה להיראות כאילו רמוס הוא החבר שלי והוא תפס אותי בוגדת בו.״

רמוס הרגיש את כל הדם עולה לפנים שלו.

״תצטרכו להעלות הצגה רצינית בדרך החוצה,״ הסטייה השיבה והסתכלה על רמוס, ״אתה יכול לעשות את זה?״

״כן,״ רמוס אמר בביטחון, מנסה להסתיר כמה המצב מביך אותו. את טונקס הוא שאל, בלי להסתכל עליה ישירות, ״את יכולה לזייף פנס בעין?״

״רעיון טוב,״ טונקס אמרה, מבינה בדיוק לאן הוא חותר. עד לא מזמן הוא אהב את זה שהם חושבים באותה צורה, אבל עכשיו זה גרם לו להרגיש רע עם עצמו, כאילו הוא משפיע עליה לרעה באיזה אופן.

טונקס כיווצה את פניה בריכוז וכתם כחלחל טרי פרח מתחת לעין הימנית שלה.

״אני אצא מייד אחריכם,״ הסטייה אמרה להם, ״תמשיכו בהצגה עד שתגיעו לסמטה שמחוץ לפאב, ואז, מייד כשאתם לבד, תתעתקו למפקדה. ניפגש שם.״

״אני אצטרך להתעתק איתך, אין לי שרביט,״ רמוס אמר לטונקס.

״מה, שכחת אותו בבית?״ טונקס עקצה אותו.

״השארתי אותו בבית,״ רמוס השיב, מתאמץ לא להתרגז. ״אם מישהו פה היה מחליט לעשות עלי חיפוש ומוצא אותו אף אדם זאב לא היה בוטח בי לעולם.״

טונקס נראתה כאילו היא לא בטוחה אם להתרשם ממנו או לחשוב שהוא משוגע.

״מוכנים?״ הסטייה שאלה, מתעטפת בגלימת ההיעלמות.

״כן,״ רמוס שיקר ואחז בזרוע של טונקס. ״אני מצטער על זה, טונקס.״

״גם אני,״ טונקס אמרה. 

רמוס לא הבין למה היא חושבת שהיא צריכה להצטער. הוא פתח את הדלת בתנופה והתחיל להעמיד פנים שהוא גורר אותה החוצה בכוח. אז הוא הבין בדיוק למה היא מצטערת; היא התחילה לצווח ולבכות בקולי קולות, מתפתלת כנגד האחיזה שלו בעוצמה, כאילו הוא מנסה לקחת אותה אל הגרדום. הוא חשש שאם היא לא תפסיק להתנגד בכזה כוח הוא עוד יפצע אותה בטעות.

הוא עטה הבעה של זעם כדי להסתיר את העובדה שהבכי שלה מערער אותו, אפילו שהוא ידע שהוא מזויף, וחיכה שהם יעברו באמצע הפאב כדי לצעוק עליה שתשתוק. בתגובה היא רק צווחה חזק יותר והתחננה בפניו שיסלח לה. היא עוד בכתה כשהוא גרר אותו מחוץ לפאב לעיניהם של כל הלקוחות הסקרנים.

בהתאם לתוכנית, הם יצאו אל הערב החורפי והמשיכו בהצגה עד שהם הגיעו אל הסמטה המבודדת שליד הפאב. שם, מאחורי פח אשפה גדול שהסתיר אותם מהרחוב הראשי, טונקס הפסיקה לצווח, הוציאה את שרביטה והתעתקה.

הם הופיעו בחשכה מחוץ למפקדה. רמוס שחרר את זרועה של טונקס מייד וטמן את ידיו בכיסיו כדי להסתיר את העובדה שהוא רועד. בניגוד אליו, טונקס לא נראתה מעורערת כלל ממה שזה עתה התרחש; היא התפרצה בצחוק מתגלגל.

״זה היה מדהים!״ היא אמרה לו בחדווה. ״ראית את הפנים שלהם? כולם האמינו לזה!״

רמוס התאמץ לזייף חיוך דק. הוא חש הקלה כשקולה של הסטייה הבלתי נראית נשמע, ״שקט, טונקס, המוגלגים ישמעו. בואו ניכנס.״

טונקס כיסתה את פיה בידה והם נכנסו למפקדה. רמוס לא ביקר שם כבר כמה שבועות, אך שום דבר בחלל הקודר לא השתנה. הסטייה הסירה את גלימת ההיעלמות, ובלי גינונים, הם ירדו אל המטבח כדי לדבר בחופשיות.

סיריוס ישב שם מול השולחן לבד. מלבד אש נמוכה שבערה באח, היה שם חשוך לחלוטין וקריר. טונקס כיוונה את שרביטה אל האח והאש התגברה, גורמת לסיריוס למצמץ כנגד האור. ניכר שהוא שתה.

״אה, הינה המרגל הדגול,״ הוא אמר במרירות כשהבחין ברמוס. ״למה זכינו בכבוד?״

רמוס התעלם ממנו. לא הפתיע אותו שסיריוס כועס עליו שהוא הפסיק להגיע למפקדה וכמעט ולא החליף איתו מילה מאז חג המולד; מה שסיריוס לא ידע, זה שגם רמוס כעס עליו בחזרה.

״נו, כבר הצלחת לגייס את גרייבק למסדר?״ סיריוס המשיך להקניט אותו, מנסה להוציא ממנו תגובה, ללא הצלחה. 

״לופין, מה עשית שם?״ הסטייה שאלה, חוסכת מרמוס את הפיתוי לתת לסיריוס מענה אכזרי.

״בדיוק את מה שאמרתי לכם שאני אעשה,״ הוא השיב, ״אני מנסה להסתנן ללהקה של גרייבק, כמו שעשיתי במלחמה הראשונה. הפאב הזה הוא אחד ממקומות הבילוי האהובים על החברים הצעירים יותר.״

״דמבלדור אסר עליך לעשות את זה,״ הסטייה הזכירה לו.

״זו הבחירה שלי,״ רמוס אמר, ״בגלל זה הפסקתי להגיע לישיבות. אם דמבלדור לא מאשר את המשימה הזאת, הוא גם לא יקבל את המודיעין שיוצא ממנה.״

בדיעבד רמוס הבין כמה הוא נשמע קטנוני.

״ומה אתן עשיתן שם?״ הוא מיהר לשנות את הנושא. ״חשבתי שדמבלדור לא מעוניין לרגל אצל אנשי הזאב?״

הסטייה השיבה בשלווה, ״במהלך המעקב שלה אחרי יאקסלי, אמליין ראתה אותו נפגש בסתר עם אותו בחור צעיר שעכשיו שוכב שם על הרצפה. קוראים לו קורבין האול. המשימה שלי ושל טונקס הייתה לגלות למה הם נפגשו ועל מה הם דיברו.״

רמוס היה מוכה הלם מהתשובה הזאת.

״זה הכל?״ הוא דרש לדעת, מסתכל לעבר טונקס בהאשמה. ״היית מוכנה לסכן את עצמך ככה בשביל קצת מודיעין ממקור שני? כמה רחוק היית הולכת כדי לגרום לו לספר לך משהו?״

טונקס לא נבהלה מהכעס שלו, והשיבה לו באותו הטון, ״הסטייה הייתה מתערבת אם היה בכך צורך. חוץ מזה, אני חברה במסדר בדיוק כמוך - אני מודעת לסיכון.״

התשובה הזאת לא סיפקה את רמוס בכלל. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על טונקס לבד בחדר האחורי עם האול, ומה היה יכול לקרות שם אם הוא לא היה נכנס ומתערב.

״זה כבר לא משנה עכשיו,״ הסטייה אמרה בחומרה. ״המשימה נכשלה. נצטרך לחשוב על דרך אחרת לגלות מה הקשר של יאקסלי אל האול.״

״אני לא חושבת שזה אבוד עדיין,״ טונקס אמרה. היא נשענה בנינוחות חיננית על השולחן ליד המקום בו סיריוס ישב. רמוס לא היה יכול לראות את זה בלי להרגיש שהדם שלו רותח. 

״נוכל לשלב את מה שקרה היום בסיפור ולהצדיק את זה. אולי זה אפילו יוסיף לאמינות שלו.״

״האול בטח רותח מכעס,״ הסטייה אמרה, ״הוא לא יבטח באף אחד מכם עכשיו.״

״אני לא בטוח שזה נכון,״ רמוס אמר. המצב לא מצא חן בעיניו, אבל הוא לא היה יכול להתעלם מהזדמנות כזאת. ״אנשי זאב מעריכים הפגנה של כוח וטריטוריאליות. יכול להיות שהאול כועס, אבל מה שעשיתי יגרום לו גם לכבד אותי.״

״מה עשית לו?״ סיריוס שאל בעניין.

״אז נחזור לשם מחר ביחד,״ טונקס קבעה. ״נעמיד פנים שהשלמנו ושאנחנו ביחד. ככה יהיה לנו תירוץ לדבר עם האול - ״

״בשום פנים ואופן לא,״ רמוס קטע אותה, ״אני אלך לבד.״

״הם לא יקנו את זה,״ טונקס התעקשה. ״אם אנחנו רוצים שזה יהיה יאמין, אנחנו צריכים לחזור לשם ביחד.״

מרגיש תשישות פתאומית, רמוס נאנח. אירועי השעה האחרונה התחילו להכביד עליו, והוא חש דחף עז להיות לבד.

״אני צריך לחשוב על זה,״ הוא הפטיר ועזב את המטבח.

הוא מצא מפלט בחדר האורחים בו הוא נהג לשהות כשהיה מבקר במפקדה. הוא היה קר ולא מזמין - כנראה אף אחד אחר לא השתמש בו כבר שבועות - אבל הוא לא טרח להדליק את האש באח כדי לנסות לחמם אותו. הוא התמוטט על המיטה החשופה ועצם את עיניו בכוח.

כמובן שהוא רצה לחזור עם טונקס לפאב ולהעמיד פנים שהם זוג. זאת תהיה רק הצגה, והוא יצטרך לשחק תפקיד של איש זאב אלים וקנאי שמכה את בת הזוג שלו, אבל האם זה לא יהיה מחיר פעוט לשלם בשביל האפשרות להיות קרוב אל טונקס?...

לא - זה לא מחיר פעוט. זה אנוכי מצידו. זה היה הזאב שחושב ככה, לא הוא. הוא לא יכול להעמיד את טונקס בסכנה רק כדי להשקיט לרגע את הרעב.

הכל התחיל בלילה המקולל ההוא בדצמבר. בוודאי שגם לפני הוא חשב שטונקס נפלאה ומושכת - הוא לא היה עיוור, אחרי הכל. אבל באף רגע בקשר ביניהם לא הייתה לו סיבה לקוות שאי פעם משהו יוכל לקרות ביניהם. באף רגע לא היה לו ספק שיום אחד היא תתאהב באיזה הילאי נאה ותתחתן איתו, ורמוס לא יעבור במחשבה שלה אפילו לא בחטף. הוא כבר מזמן וויתר על החלום למצוא אהבה יום אחד, והעובדה שטונקס נכנסה לחיים שלו לא שינתה את זה.

אבל באותו הלילה, כשטונקס הייתה שיכורה מספיק כדי לפלרטט איתו, קרה משהו נורא. לרגע קצר, לשבריר שנייה, הייתה לו תקווה. הייתה לו תקווה שמשהו יכול לקרות ביניהם, גם אם זאת תהיה רק נשיקה אחת, או רק ריקוד אחד, או רק לילה אחד ביחד - אבל זאת הייתה תקווה.  

באותו הרגע העולם שלו קרס לתוך עצמו. הוא רצה להיות אדם טוב, הגון, ראוי - אז איך הוא בכלל מעז לחשוב על טונקס בצורה הזאת? היא הייתה צעירה ממנו בשלוש- עשרה שנים, חברת מסדר, הילאית מצליחה, כל החיים שלה היו לפניה - איך הוא יכול אפילו לדמיין שהוא יכול להיות חלק אמיתי מהחיים שלה? 

תקוותו היחידה היא להיות רגע של שכרות שהיא תתחרט עליו בבוקר שאחרי ותצחק עליו עם החברות שלה במבוכה. ואפילו זה לא הגיע לו.

זה היה הרגע בו הרעב החל לכרסם בו. וכשהוא חזר למפקדה אחרי לילה חסר שינה של מעקב אחרי אוכלי מוות וראה את טונקס מחבקת את סיריוס, אל תחושת השקיקה הצטרפה קנאה יוקדת. 

כמובן שהיא מעדיפה את סיריוס על פניו - כל הבנות תמיד רצו את סיריוס. גם עכשיו, כשהוא היה אסיר נמלט שכלוא בבית כבר חודשים, הוא עדיין היה אפשרות רומנטית עדיפה על פני רמוס. 

מאז אותו היום, הוא עשה הכל כדי לא לראות את טונקס ולא את סיריוס. הוא השקיע את עצמו בהסתננות אל אנשי הזאב, והשתמש בחוסר התמיכה של דמבלדור כתירוץ כדי להפסיק להגיע לפגישות ולא לבקר במפקדה. היה עדיף כך. לכן עכשיו הוא לא רצה להרוס את המרחק שהוא התאמץ כל כך לבנות עד כה בכך שיצא עם טונקס למשימה, ועוד אחת בעלת אופי כל כך אינטימי.

אבל הוא לא היה יכול להתעלם מהעובדה שהתוכנית שהיא הציע הייתה מעולה. הוא ישחק את תפקיד אדם הזאב המחוספס שיזכה בכבודם ואמונם של אנשי הזאב הצעירים, ומהצד השני טונקס תהיה שם כדי לרכך אותם למקרה שהמצב יתחיל להיות אלים. הם בוודאי לא יתקשו לשחק את התפקידים שלהם, שניהם עשו את זה בצורה אמינה להפליא זמן קצר קודם לכן; ולא באמת הייתה לו סיבה לדאוג לשלומה של טונקס, שהייתה הילאית מיומנת.

הוא עדיין התחבט בין הרגשות לחשיבה הגיונית כשנשמעה נקישה על הדלת. הוא כבר זיהה בדיוק את האופן בו טונקס מקישה.

הוא קם מהמיטה בקפיצה והזדקף לפני שנתן לה אישור להיכנס.

היא נכנסה וראתה אותו עומד בזרועות שלובות במרכז החדר בלי שום סיבה נראית לעין. 

״מה אתה עושה?״ היא שאלה בחשד.

״כלום,״ הוא השיב במהירות.

טונקס הרימה גבה והלכה להישען על שולחן הכתיבה באותו האופן כמו שהיא נשענה על השולחן במטבח. רמוס שנא את עצמו על כך שהוא הבחין שהיא עדיין לובשת את השמלה השחורה הצמודה. עדיין היה לה סימן כחול מתחת לעין.

״נו, אז חשבת על ההצעה שלי?״ היא שאלה.

״אני יכול לשאול אותך משהו?״ הוא השיב בשאלה.

טונקס משכה בכתפייה.

״אני באמת רוצה לדעת - כמה רחוק היית מוכנה ללכת כדי לגרום להאול לתת לך פיסה של מודיעין?״

השאלה הכעיסה את טונקס.

״אתה רוצה לדעת אם התכוונתי לשכב איתו?״

רמוס הרגיש כאילו היא נתנה לו סטירה מצלצלת.

״אני לא - ״

״אני לא התכוונתי לעשות שום דבר כזה,״ טונקס אמרה ברוגע, אבל רמוס הרגיש שהיא כועסת עליו. ״התכוונתי שהוא יחשוב שזה מה שעומד לקרות כדי לגרום לו לדבר. וכמו שאמרתי, אם הוא היה מנסה משהו, הסטייה הייתה שם כדי לתת לי גיבוי. אתה יכול להיות רגוע, רמוס.״

הדרך בה היא אמרה את המשפט האחרון גרם לו להרגיש אשם מאוד.

״עכשיו אני אשאל אותך משהו,״ טונקס המשיכה. ״אתה עילפת את האול בידיים חשופות. איפה לומדים לעשות משהו כזה?״

״כשחיים בקרב אנשי זאב, צריך ללמוד הגנה עצמית,״ רמוס השיב, משתדל לא לחשוב שנראה שהיא מתרשמת מהכישורים שלו. ״כמו שאמרתי, אסור להחזיק שרביט בקרבתם, כי הם שונאים קוסמים. למדתי כמה תכסיסים שימושיים כשריגלתי בלהקה של גרייבק במלחמה הקודמת.״

״ומה אתה חושב על התוכנית שלי?״ טונקס המשיכה לחקור אותו. ״אתה חייב להודות שהיא טובה.״

״כן, היא טובה,״ רמוס הודה בחוסר רצון.

״אז למה אתה מתעקש לא לשתף פעולה?״ טונקס שאלה ברוגז. ״לא יכול להיות שאחרי כל המשימות שעשינו ביחד אתה חושב שאני לא יכולה להתמודד עם הסכנה - ״

״זה לא זה,״ רמוס השיב, ״אני פשוט…״ 

הוא מייד התחרט שהוא התחיל להגיד את שעל ליבו והתכוון פשוט לעצור, אבל טונקס הסתכלה עליו בעיניים חומות שחדרו לתוך הלב שלו. הוא הרגיש דחף להיות כנה.

״אני לא רוצה שתחשבי שזה מי שאני,״ הוא התוודה. ״שאני איזה איש זאב אלים.״

״למה שאני אחשוב משהו כזה?״ טונקס תהתה בכנות, ״זאת רק הצגה.״

״אני טוב מאוד בלשחק את התפקיד הזה,״ רמוס אמר בקול נמוך, במבט מושפל.

״זה לא אומר שזה מי שאתה,״ טונקס אמרה לו בביטחון. היא קמה מהשולחן והתקרבה שני צעדים לעברו. ״אני מכירה אותך, רמוס. אתה לא תפגע בזבוב.״

רמוס חייך אליה בלאות. הוא היה צריך לשמוע את זה. והוא רצה להאמין לה.

״בסדר,״ הוא נכנע. ״בואי נעשה את זה.״

בערב שלמחרת הם הופיעו שוב בסמטה הנטושה שמאחורי הפאב בסמטת נוקטורן. רמוס וטונקס בילו את כל היום בתכנון הלילה שלפניהם - איך הם יתנהגו, איך הם ידברו, כמו חזרות להצגה. למרות זאת, רמוס הרגיש לחוץ במיוחד לקראת העתיד לבוא.

טונקס עטתה את התחפושת של האישה עם השיער הערמוני, ולבשה שמלה אדומה מחמיאה, רק מעט פחות מנקרת עיניים מהשמלה שלבשה ביום שלפני. הסימן הכחול המזויף עדיין התנוסס מתחת לעין שלה, והיא הצליחה לקשט אותו בהילה צהבהבה שגרמה לו להיראות ישן יותר; היא כיסתה אותו באיפור אבל הקפידה שהוא עדיין יהיה גלוי לעין.

גם הסטייה הייתה שם, מתחת לגלימת ההיעלמות של עין- הזעם. הנוכחות שלה גרמה לרמוס להרגיש מתוח; הוא חשש מפני מה שהיא תראה, ומה היא תדווח למסדר.

״מוכן?״ טונקס שאלה אותו.

״כן,״ הוא שיקר וכרך את הזרוע שלו מסביב לכתפיים שלה. ״זה בסדר?״

טונקס סידרה את המנח של הזרוע שלו כדי שיראה רכושני יותר, והם יצאו מהסמטה כשהם מעמידים פנים שהם זוג בדרכו לערב בפאב.

הם נכנסו אל החלל המחניק, שהיה מלא ריח של בירה ישנה וזיעה. הכניסה שלהם לא משכה את תשומת הלב של הנוכחים, אז טונקס העמידה פנים שהיא צוחקת בקול ממשהו שרמוס אמר. זה פעל כמו קסם; הצליל משך את עינם של האול וחבריו, שישבו ושתו סביב אחד השולחנות במרכז החדר.

מקפידים לא להסתכל עליהם ישירות, רמוס וטונקס הלכו אל הבר, ורמוס הזמין שני משקאות. הוא הבחין שהמוזג מזהה אותו מההצגה האלימה ביום שלפני. הוא פזל בחשש לעברה של טונקס, שנשענה על רמוס בחיוך מסופק.

״על מה אתה מסתכל?״ הוא נהם.

המוזג קפץ בבהלה ומיהר למזוג את המשקאות שלהם. רמוס הזכיר לעצמו שזה דבר טוב שהוא מפחד ממנו - זה אומר שההצגה שלהם עשתה רושם. הוא הזכיר לעצמו שהוא מפחד מהדמות שהוא משחק, לא ממי שהוא באמת.

הם לגמו מהמשקאות בשתיקה במשך כמה רגעים. רמוס הבחין כיצד המוזג מעמיד פנים שהוא מעסיק את עצמו לאורך כל הזמן הזה, ואז פתאום נעלם בחדר האחורי. הוא קיווה מאוד שהסטייה מבינה שהיא צריכה לעקוב אחריו ולראות מה הוא עושה; מוזגים לא נעלמים בחדר האחורי סתם ככה כשיש להם לקוחות.

הוא נמתח כשטונקס החליקה את הידיים שלה על הכתפיים שלו. היא ליטפה אותו מעט ואז כרכה את הזרועות שלה מסביב לצוואר שלו באופן אינטימי. מזכיר לעצמו שזאת רק העמדת פנים, הוא הניח את המשקה שלו והתכונן לשחק את התפקיד; הוא הניח יד אחת בזהירות על המותן שלה, ועם השנייה הסיט את השיער מאחורי האוזן הימנית שלה ורכן לעברה.

״אל תעשה את זה,״ טונקס נזפה בו בלחישה.

הוא נרתע לאחור, כמעט בבהלה, אבל היא חיזקה את האחיזה שלה בצוואר שלו ומנעה ממנו להתרחק. היא תפסה את היד הימנית שלו, אותה הוא הרחיק מהמותן שלה כאילו נחש הכיש אותה, והחזירה אותה למקומה בתנועה חלקה.

״התכוונתי לשיער,״ היא לחשה לו באוזן. ״אתה אמור להיות איש זאב מחוספס ורכושני, זוכר? תפסיק להתנהג כמו רומנטיקן.״

״את צודקת,״ רמוס אמר במבוכה, מקרב את פניו אל הצוואר שלה כדי להסתיר את הסומק העז שבפניו. היה לה ניחוח פירותי מעורר תיאבון שהקשה עליו מאוד להתרכז.

נשמעה המולת גרירת כיסאות. תנועה בזוית עינו של רמוס משכה את תשומת ליבו, אבל הוא לא הפנה את מבטו. הוא הפציר בעצמו להפסיק לחשוב על הניחוח של טונקס ולחזור לתפקיד.

״תתכונני, הם באים,״ הוא לחש.

ממש כמו שחקנית ברגע שהמסך מורם, טונקס צללה לתוך הדמות; היא צחקקה בפראות, כאילו רמוס נתן לה מחמאה מגונה, והעמידה פנים שהיא מופתעת לראות את חבורת אנשי הזאב שניגשו אליהם.

״הו, סליחה,״ היא אמרה להם, עדיין מנסה להשתלט על הצחוק שלה. ״אני אפסיק להרעיש כל כך…״

״יש לך הרבה חוצפה לחזור לפה,״ קורבין האול אמר לרמוס בטון מאיים. 

הוא היה בחור באמצע שנות העשרים לחיו, שרירי אך לא גבוה במיוחד, עם שיער כהה ארוך ופרוע. למרות שזה היה אמצע החורף, הוא לבש חולצה בלי שרוולים, חושף זרועות מנופחות מכוסות קעקועים וצלקות. רמוס הכיר היטב אנשי זאב כמוהו - הוא התאמץ מאוד להיראות מפחיד וחזק, כדי להסתיר את העובדה שהוא היה איטי וחלש. הוא הקיף את עצמו בפמלייה של עוד שלושה אנשי זאב בערך בגילו, שהיו טיפשים ועלובים אפילו יותר ממנו.

״תזכיר לי מי אתה?״ רמוס שאל אותו בשלווה, מדקלם את הטקסט שנכתב מראש.

טונקס רכנה לעברו ולחשה לו באוזן. לאחר מכן היא הניחה את ראשה על הכתף שלו במחווה של כניעה.

״אז אתה הנבלה שניסה לגעת באישה שלי,״ הוא אמר להאול. המילים יצאו מהפה שלו אבל המוח שלו היה המום מכך שהוא מצליח להגיד אותם ולשמור על פרצוף רציני. ״כן, הצוואר הקטן שלך באמת נראה לי מוכר.״

״אני מצטערת,״ טונקס אמרה בתחינה להאול כדי לרכך אותו. ״אני ורמי רבנו, אז רציתי לגרום לו לקנא קצת. אני מקווה שהוא לא הכאיב לך יותר מידי...״

״אל תתנצלי בפניו!״ רמוס נבח עליה. ״יש לשניכם מזל שהייתי במצב רוח טוב אתמול!״

טונקס חיבקה אותו ושוב הניחה את הראש על הכתף שלו, מקפידה שהסימן הכחול שעל הפנים שלה יהיה גלוי לכל, תזכורת שאפילו היא לא מוגנת מפני הזעם שלו.

האול בחן אותם. רמוס כמעט היה יכול לשמוע את הגלגלים החלודים מסתובבים בראש שלו. הוא בברור חשק בטונקס, אבל גם ידע שבקרב של אחד על אחד, רמוס כנראה ינצח - ההיתקלות שלהם אתמול הוכיחה את זה. הוא היה יכול להיעזר בחברים שלו כדי להשיג את מבוקשו, אבל לא היה בזה שום כבוד. זה לא היה כיבוש, זה היה פרס ריק, ורמוס הכיר את הערכים של הלהקה של גרייבק טוב מספיק כדי לדעת שהתנהגות כזאת תזכה את האול רק בלעג. 

וכך, בדיוק כמו שרמוס חזה, לא הייתה להאול ברירה אלא לתת לו כבוד.

״סליחה, לא ידעתי שהיא שלך,״ הוא אמר לרמוס כלאחר יד. ״אני קורבין האול.״

״אני רמוס לופין,״ רמוס השיב, לוחץ את ידו של האול כדי להבהיר שהוא מוחל לו. היד השנייה שלו עדיין הייתה על המותן של טונקס. ״וזאת דריידה.״

״לופין?״ האול הדהד, ״השם מוכר לי…״

רמוס ידע בדיוק מאיפה השם שלו מוכר להאול. זה לא היה בגלל שהוא קרא עליו בעיתון לאחר שהתברר שהוא סיכן את כל התלמידים בהוגוורטס במשך שנה שלמה כשהוא לימד שם - אנשי זאב פראיים לא נהגו לקרוא עיתונים. אבל הוא לא נידב את המידע להאול, אלא נתן לו לנסות להבין לבד.

״מי הפך אותך?״ האול שאל.

רמוס השיב, ״גרייבק.״

זה היה הקלף המנצח. אם היה להאול או למי מחבריו שמץ אחרון של חשד או ספק לגבי רמוס, הוא נעלם בעקבות התגלית הזאת. כן, אנשי זאב עלובים כמוהם, שנהפכו להיות מה שהם על ידי אנשי זאב פחותים מגרייבק הנערץ, באמת ובתמים האמינו שיש משהו מיוחד במי שננשך על ידי גרייבק בעצמו. גרייבק פעל שנים רבות על מנת לחזק ולהשריש את התפיסה הזאת.

בכך הסתיים החלק הקשה במשימה. שבועות של ביקורים בפאב סוף- סוף השתלמו; לא היה להאול ולחבריו שמץ של ספק שרמוס שייך לעולם שלהם, ושהוא מישהו ששווה להם להיות ביחסי ידידות איתו.

הם שוחחו זמן מה, ורמוס הזמין את האול ואת חבריו לסיבוב משקאות על חשבונו, מה שחיזק את האהדה שלהם כלפיו עוד יותר. טונקס - או דריידה - שיחקה את תפקיד בת הזוג הכנועה היטב, לא מתערבת בשיחה, רק נתלית על כל מילה של רמוס; אבל שניהם ידעו היטב שהיא מקשיבה לכל מילה וחוקקת בזיכרונה כל פרט מידע משמעותי.

לאחר שכולם סיימו את המשקה השני שלהם טונקס הכריזה שהיא הולכת לרקוד, ושהם יכולים להמשיך ״לדבר על עסקים״ בלעדיה. רמוס הרגיש קרירות פתאומית כשהיא ניתקה את הגוף שלה משלו, והוא מצא את עצמו צופה אחריה בערגה. 

היא הלכה לאזור ריק ליד הבר והתחילה לרקוד לבד. זה היה החיזיון היפה ביותר שרמוס ראה מימיו; השמלה האדומה שנצמדה לגופה, השיער הערמוני המבריק שליטף את הזרועות החלביות שלה, הריסים הארוכים המאופרים בכבדות שסביב העניים העצומות למחצה.

כולם צפו בה, אבל היא העמידה פנים שהיא לא שמה לב, או שלא אכפת לה. רמוס הרגיש דחף עז לקלל כל אחד ואחד מהנוכחים. הוא ידע שלמרות שהיא נראית חשופה ופגיעה, טונקס לא באמת בסכנה מפני הצופים הרעבים - הוא ידע שהסטייה משגיחה עליה ממקומה מתחת לגלימה, וטונקס בעצמה מסתירה את השרביט שלה במגף שהיא נעלה - אבל הידיעה הזאת לא הצליחה להרגיע את הזעם הקנאי שבעבע בו.

אדם שישב בשולחן מוצלל בקצה החדר נשען לפנים בעניין ומשך את עינו של רמוס. הוא היה גבר גדול, עם כתפיים וחזה רחבים, עטוי גלימה גסה וברדס שהסתיר את פניו. ניכר שהוא צופה בטונקס, למרות שעיניו היו מוסתרות. הוא הוציא יד אחת מתוך הגלימה ואחז בספל הבירה של השולחן; ידו הייתה גדולה ושעירה, עם ציפורניים עבות ומחודדות. 

ליבו של רמוס עלה לגרונו.

״אי אפשר להסתדר היום, עם כל התקנות המסריחות של משרד הקסמים המזורגג,״ האול התלונן באוזניו של רמוס, לא מבחין במצוקה של בן שיחו. ״אי אפשר למצוא עבודה עם כסף טוב בשום מקום, ואז הם מופתעים כשאנחנו צריכים לגנוב רק בשביל כמה משקאות בבר…״

רמוס הבין את הרמז והזמין את האול למשקה נוסף, תוך כדי שהוא חוזר ושולח מבטים מתוחים אל האיש בברדס. הוא רק ישב בשולחן ולגם מהבירה שלו בדממה.

״אנחנו צריכים לעזור אחד לשני,״ רמוס אמר להאול, שהלך והפך לשיכור יותר מרגע לרגע. הוא דבק בתסריט, וזה עזר לו לא לאבד את העשתונות. ״הכוונה, אנחנו אנשי הזאב. יש לי קצת כסף עכשיו, עשיתי עבודה שחורה בשביל איזה קוסם, אבל כשהוא יגמר אני אצטרך לחזור להתחנן לשאריות של הקוסמים.״

״ובטח לא זול להחזיק אותה,״ האול העיר בסיפוק, מחווה לעבר טונקס.

״לא, זה לא,״ רמוס השיב, מחניק את השנאה שלו כלפיו. ״אתה לא שמעת במקרה על איזה עבודה שאני יכול לעשות?״

״יש מספיק עבודה פה בסביבה בשביל כולם,״ האול אמר. ״הקוסמים המפונקים האלה אף פעם לא רוצים ללכלך את הידיים. אבל הם משלמים פרוטות. לי יש קשר לקוסם שמשלם טוב יותר, אבל הוא לא קורא לי מספיק. קשה להסתדר ככה.״

מניח שהוא מתכוון ליאקסלי, רמוס שאל, ״איזה מן עבודות הוא נותן לך לעשות?״

״זה אידיוטי, למען האמת,״ האול סיפר כלאחר יד. ״כל מה שאני צריך לעשות זה לעמוד מחוץ לאיזה תא שירותים בלונדון בערב ולראות איזה קוסמים ומכשפות יוצאים ונכנסים משם. יש לי חוש ריח מצוין, אתה מבין - אני יכול לזהות קוסמים רק לפי הריח. ואז אני משנן בזיכרון איך הם נראו - יש לי גם זיכרון מצוין - ״ הוא גיהק בגסות, ״ואז מספר לו את מי ראיתי שם. קלי קלות.״

רמוס העמיד פנים שהוא מתרשם. הוא לא העיר על כך שאם היה להאול חוש ריח טוב כל כך לקוסמים, הוא היה יודע שגם הוא קוסם.

הוא המשיך לפטפט עם האול עד שהוא היה שיכור מכדי לספק עוד מידע שימושי. האיש בברדס לא מש ממקומו כל אותו הזמן. טונקס חזרה אל הבר, כנראה לאחר שסיימה לסרוק בחשאי את כל האורחים בפאב, ורמוס קבע שהגיע הזמן ללכת.

״ברור למה אתה ממהר הביתה,״ האול העיר בגועליות, בוחן את טונקס בתשוקה גלויה.

״תיזהר, האול, או שבפעם הבאה שאני אטפל בך אתה לא תתעורר,״ רמוס נהם לעברו, מזכיר לו את יחסי הכוחות ביניהם.

״אני צוחק!״ האול התחמק במתח. ״נראה אותך שוב, לופין?״

״נתראה,״ רמוס השיב. הוא כרך את זרועו מסביב למותניים של טונקס והם יצאו מהפאב.

הם הלכו שוב לסמטה והתעתקו אל כיכר גרימולד. השעה הייתה אחת לפנות בוקר. ברגע שהם נכנסו אל המבואה האפלולית רמוס הרגיש את התשישות נופלת עליו כמו סלע עצום.

״הייתם יוצאים מן הכלל,״ הסטייה אמרה בזמן שתלתה את גלימת ההיעלמות על הוו ליד הדלת. היא נראתה באמת מתרשמת מהביצועים שלהם. ״האול פשוט לא הפסיק לדבר! אני לא זוכרת שאי פעם השתתפתי במשימת מסדר כל כך מוצלחת.״

רמוס הסתכל לעבר טונקס. מבטיהם נפגשו וטונקס חייכה אליו חיוך רחב. למרות התשישות שלו רמוס חייך בחזרה, חיוך אמיתי וכנה.

״טוב, כולם יודעים שאני ורמוס צוות עלית של המסדר,״ טונקס אמרה בעליזות.

״נכון,״ רמוס נאלץ להודות, מרגיש התעלות למראה הנצנוץ הנרגש שבעיניים שלה.

״תא השירותים הזה בלונדון שהאול דיבר אליו - זאת אחת מכניסות העובדים של משרד הקסמים,״ הסטייה אמרה. ״זה נראה כאילו יאקסלי רוצה לדעת מי יוצא ונכנס מהמשרד בלילה… אבל למה?״

״הוא בטח מחפש דרך להיכנס למחלקת המסתורין,״ טונקס אמרה.

״לא קשה להיכנס למחלקת המסתורין,״ הסטייה אמרה, מנדה בראשה. ״הם כבר הצליחו להטיל קללת אימפריוס על שושאיסט - אין להם שום קושי להיכנס למחלקה. הקושי הוא בהוצאת הנבואה מהמחלקה. אז למה הם רוצים לדעת מי נמצא במשרד בלילה? מה הם מתכננים לעשות שם?...״

אף אחד מהם לא ידע את התשובה לשאלה. הסטייה התנדבה לכתוב את דו״ח המשימה לקראת ישיבת המסדר הקרובה ולאפשר לרמוס וטונקס לנוח אחרי הלילה שעברו. היא הלכה אל המטבח והשאירה אותם לבד במבואה.

״אנחנו צריכים לחגוג,״ טונקס אמרה ופנתה אל הטרקלין. ״ואני יודעת איפה סיריוס מחזיק את המשקאות הטובים...״

רמוס הלך אחריה, עייף מכדי להתנגד. הוא ידע שלא יצליח לישון אחרי הלילה הסוער שעבר. 

הוא צנח אל תוך אחת הכורסאות בכבדות וצפה בטונקס מוזגת להם משקאות, אנרגטית כאילו הם לא בילו את הלילה במשימה מורטת עצבים. הוא חשש שבכל רגע סיריוס יופיע שם ויחליט להצטרף אליהם, אבל הוא כנראה היה שקוע בשינה עמוקה של שכרות ולא שמע שהם חזרו.

״ועל מה אתה מזעיף פנים עכשיו?״ טונקס עקצה אותו בזמן שהגישה לו משקה. ״שמעת את הסטייה - זאת הייתה המשימה הכי טובה בהיסטוריה של המסדר!״

״זה לא בדיוק מה שהיא אמרה,״ רמוס השיב בחיוך קל, צופה בטונקס נזרקת בחינניות שובת לב לתוך כורסא סמוכה ומותחת את רגליה על המסעד. ״זה נכון, המשימה באמת הייתה הצלחה מסחררת… אבל אני מוטרד כי ראיתי את גרייבק.״

״הוא היה בפאב?״ 

״אני חושב שהמוזג קרא לו. הוא ישב באחד השולחנות האחוריים, ואני בטוח שהוא לא התכוון שמישהו ישים לב שהוא שם.״

״למה אתה חושב שהוא היה שם?״

״את יודעת איך גרייבק שם לו למשימה להפוך כמה שיותר אנשים לאנשי זאב?״ 

טונקס הנהנה בקשב.

״אז המשימה שלו לא נגמרת בזה. הוא רוצה שמי שהוא הפך יהיה קרוב אליו, תחת השליטה שלו. הצבא הקטן והפרטי שלו שעושה את דברו. הוא אוהב לקרוא למי שהוא נשך הילדים שלו.״

״זה חולני,״ טונקס הכריזה. ״אבל… זה בעצם דבר טוב שמשכת את תשומת הלב שלו, לא? זה מה שאתה מנסה לעשות כבר חודשים, לחזור ללהקה שלו כדי לרגל שם.״

״כן,״ רמוס אמר באי שקט. ״גרייבק מחפש אותי כבר כמעט חמש- עשרה שנים בניסיון להחזיר אותו ללהקה. התוכנית שלי הייתה שהוא ישמע שחזרתי להסתובב בחוגים שלו, בלי לגרום לזה להיראות כאילו אני מנסה להסתנן לתוכם בכוח. אני לא יודע למה הוא לא פנה אלי הלילה, אולי הוא עדיין לא החליט אם הוא בוטח בי. אני אהיה חייב להמשיך בהעמדת הפנים עד שהוא ישתכנע. הבעיה היא… אני לא תכננתי שאת תהיי מעורבת בזה.״

טונקס נתנה לו את אותו המבט הכועס שהוא כבר למד להכיר.

״מתי תבין שאני לא צריכה שתגן עלי - ?״

״לא - תקשיבי לי עכשיו, טונקס,״ רמוס נכנס לדבריה בתקפות. היא נראתה מופתעת מהטון שלו. ״גרייבק מסוכן ברמה שאת לא יכולה לתאר לעצמך. כן, אני יודע שאת הילאית, ואת יודעת לדאוג לעצמך, ואת חברה במסדר ומודעת לסיכון - אבל גרייבק הוא לא רק עוד איש זאב או אוכל מוות. הוא מפלצת אמיתית. ראיתי את הדברים שהוא עושה. אני אף פעם לא ביקשתי ממך שום דבר, ואני גם לא אבקש, רק את זה - תשמרי ממנו מרחק.״

הוא ציפה שטונקס תתווכח איתו, תבטל את הדאגה שלו, אבל כנראה שמשהו בנאום שלו נגע בה. אולי היא הייתה מסוגלת לחוש את עוצמת הרשע של גרייבק דרך המילים של רמוס ושפת הגוף שלו.

״בסדר,״ היא הסכימה מבלי להביט בו, מסחררת את המשקה שלה בריכוז. ״מעכשיו דריידה תישאר בבית.״

רמוס שמט את כתפיו בהקלה. 

״תודה, טונקס.״

הוא לקח לגימה ארוכה מהמשקה החזק שהיא הכינה לו, ועצביו נרגעו מעט.

פתאום טונקס אמרה, ״אתה חסר לי.״

הוא הרים אליה את מבטו והיא הוסיפה במהירות, ״בישיבות המסדר, הכוונה. והידידות שלך חשובה לי.״

״גם לי חשובה הידידות שלנו,״ הוא אמר בכנות.

״אז אתה תחזור?״ היא שאלה בתקווה.

רמוס הבין שהיא יודעת בדיוק למה הוא הפסיק להגיע לישיבות. היא ידעה מהרגע הראשון. הוא הבין שהיא קוראת אותו כמו ספר פתוח.

מה הוא אמור לעשות? מצד אחד, זה היה כל כך אנוכי מצידו להתחבק איתה ולגעת בה באותו הערב כאילו הם היו איזה זוג מאוהב, אפילו שזה לא היה אמיתי, והגיע לו להיענש על כך בכך שלא יזכה לראות אותה יותר לעולם.

מצד שני, הוא לא יכול לנטוש את המסדר, הוא היה חייב את זה לג׳יימס ולילי להמשיך להילחם - וזה אמר שטונקס תמשיך להיות בחיים שלו בדרך כזו או אחרת. וכמה עוד הוא יוכל להמשיך לברוח מפניה? הרעב של הזאב שבתוכו רק הלך והתגבר בכל יום. אבל כשהוא היה לידה, כשהוא ראה את החיוך היפה שלה, שמע את הצחוק המצלצל שלה, הרעב היה קצת פחות גרוע. 

הוא ידע שהיא לעולם לא תהיה שלו, אז אולי הוא לפחות יוכל לשרוד על השאריות של החברות שלהם?

״בסדר,״ הוא נכנע. ״אני אחזור.״

הפרק הקודם		הפרק הבא