להיות אך לא לחיות

פרק זה מוקדש באהבה רבה לליאל גונן.

"יש לכם שתי אפשרויות" שמעו את קולו הקר כקרח של 'מוות'. "או למות עכשיו, או לראות את הפחדים הכי גדולים שלכם מתממשים לנגד עייניכם" אמר 'מוות'.
"ה... האפשות השניה..." גימגם הארי.
"בסדר" אמר 'מוות', והחווה בידו עטויית הברדס.
הארי, רון, הרמיוני וג'יני צפו מבועתים באוויר במה שכל אחד מהם ראה: גופות של בני משפחה וחברים, מלחמה, שפיכת דמים....
"זהו" אמר 'מוות',  קרע את עצמו מעלייהם, וברח, מחפש קובנות אחרים.
"זה היה מבעית" אמרה הרמיוני.
"כן", אמרה ג'יני, ולפתע, בלי התראה מוקדמת, הקיאה. "סליחה..." אמרה במבוכה, והטילה על הקיא קללת קירצוף.
"לא נורא..." אמר רון.
"מה ראיתם?" שאל הארי. חבריו הנידו בראשייהם לשלילה. אף אחד לא רצה לספר.
"טוב, בואו נלך הלאה" אמר הארי.
"לאן?" שאל רון.
"אני מציעה שעכשיו נלך לבית הקברות שבו קבור טום רידל האב" אמרה הרמיוני.
"טוב, את צודקת..." אמרה ג'יני, אחזה בידייהם של חבריה, והם התעתקו משם בקול נפץ רם.

תגובות, זה מעודד!

הפרק הקודם		הפרק הבא