שני עולמות, מימד אחד.

אני בחיים לא אבין מה קרה לתגובות ולפאנפיק הזה בכלל. אבל אני אנסה להסביר את זה בכל זאת, אז זה מה שקרה (מנקודת המבט שלי):
1. אני מפרסמת את פרק 6 של הפאנפיק.
2. יש לי הרבה תגובות ואני שמחה.
3. פתאום אין תגובות, ובחיי שחשבתי שחלמתי את זה.
4. עובר חודש ויש לי רק תגובה אחת. חשבתי שאני משתגעת.
5. אני מפרסמת פרק חדש, שבו אני כותבת משהו בסגנון: "אני לא ממשיכה את הפיק מכיוון שאין לו בכלל קוראים.
6. אני לא מצליחה לראות את ה"פרק" שהעלתי, וגם אף אחד אחר לא.
7. אני מקבלת מלא תגובות.
8. מפה אתם כבר יודעים מה קרה.

אז... פרק הפיצוי שלכם:

בבוקר היום שלמחרת התארגנו בזריזות ליציאה. אליס הקיטשית הלבישה את רנסמיי בשמלה לבנה עם סרטים ורודים שאפילו רנסמיי חשבה שהיא מוגזמת, וג'ייקוב החנפן אמר שהיא נראית מעולה.

דמבלדור הוביל אותנו אל מעין משטח מוגבה עם כיסאות והורה לנו לשבת.
מלפנינו ישב יצור מוזר ביותר; גובהו לא עלה על גובהה של רנסמיי, שישבה על ברכיי. היצור, שרגליו הקצרות הזדקרו לפניו על המושב, לבש מגבת מטבח שנכרכה סביבו כמו טוגה רומאית, ופניו היו כבושים בידיו. אוזניו של היצור היו ארוכות ודמו לאוזני עטלף.
"דובי?" נשמע קול מאחד המושבים שמלפנים.
"לעזאזל," רטן אדוארד במושב מאחורי.
"מה קרה?" לחשתי.
"הילדים האלה," אמר אדוארד בזעף. "שוב."
"האם אדונילי קרא לי דובי?" צייץ היצור בקול גבוה, מין ציוצון דק ורועד.
הבטתי באדוארד בבלבול. הוא החזיר לי את אותו המבט בדיוק.
"סליחה," אמר הנער שדיבר קודם; שערו היה שחור ומבולגן, ועיניו היו ירוקות. "חשבתי שאת מישהו שאני מכיר."
"זה הוא?" לחשתי לאדוארד.
"אני חושב שכן, השניים שלידו היו איתו גם אתמול." לחש לי אדוארד בחזרה.
"אבל גם אני מכירה את דובי, אדונילי!" צייץ היצור, שהתברר שהוא בעצם יצורה. "השם שלי זה ווינקי, אדונילי – ואתה, אדונילי, אתה חייב להיות הארי פוטר!"
דמבלדור הרים את ראשו.
"מה קרה, פרופסור?" שאלה אסמה בקולה המתנגן.
"סלחי לי, יקירה, אני מוכרח לפגוש מישהו." שמעתי את דמבלדור אי- שם בשורה שמאחורי, איפה שגם אדוארד ישב, רק יותר רחוק.
"כן, זה אני." אמר הנער המכונה הארי פוטר.
"אבל דובי מדבר עליך כל הזמן, אדונילי!" קראה היצורה ואז השתתקה כשראתה את דמבלדור.
"הארי!" קרא דמבלדור בשמחה. "כמה טוב לפגוש אותך פה!"
הנער והנערה האחרים חייכו בנימוס והנער הראשון, הארי, חייך ואמר, "פרופסור דמבלדור, טוב לפגוש גם אותך.מה מביא אותך לכאן?"
"אני עם תיירים." הסביר דמבלדור והצביע עלינו.
ראשו של הנער הסתובב, יכולתי לשמוע את דמו בעורקיו. חיבקתי את נסי ושרתי לה חרש בניסיון להסיח את דעתי מעוצמת הריח. ג'ספר מיהר אלי בבהלה כשהרגיש את חולשתי הפתאומית. "מה קרה?"
"אני לא יודעת." התנשמתי.
"זה הילד." אמר אדוארד מאחורי וג'ספר הנהן בהבנה.
ג'ספר הביט באדוארד. "תקרא את המחשבות שלו."
אדוארד התבונן בנער בריכוז. "כל מה שהוא יודע זה שאנחנו האנשים מאתמול, אבל הנערה היא זו שעושה לי סחרחורת."
"מה היא חושבת?" לחשה אליס משמאלי.
"היא שמחה לראות אותנו שוב, הפעם מקרוב, ולפחות היא כבר לא חושבת שאנחנו באים ממשפחת הפרוותיים, תודה לאל." אמר אדוארד.
רנסמיי פנתה לאליס והושיטה לעברה את ידיה. אליס הרימה אותה. "מה קרה חמודה?" היא שאלה. נסי הניחה את כפות ידיה הקטנות על לחייה של אליס ואליס עצמה את עיניה ולבסוף הנידה בראשה לשלילה. "לא, אני לא חושבת."
"תסיחו את דעתי," התנשמתי. "לא משנה איך."
ג'ייקוב לקח את נסי מבין זרועותיה של אליס, והיא נעמדה מולי והסתירה לי את הילדים.
"מה קורה פה?" קרלייל הגיע במהירות הבזק מאחורי. "על מה כל ההתקהלות הזאת? המשחק יתחיל בקרוב, אתם יודעים."
"יש לנו פה בעיות חמורות יותר, קרלייל." אמר אדוארד בקול מבשר רעות.
"מה העניין?" גם אסמה הופיעה מאחורי כתפו של קרלייל. "בלה, את בסדר?"
"אני היחידה שמריחה את זה?" שאלתי באי הבנה.
"מה את מריחה, בלה?" שאל קרלייל בבהלה.
"דם... אני חושבת."
"ג'ספר?"
"אני לא חושב שזה דם." קבע ג'ספר. "זה הנער ההוא, הארי. הוא מעורר אצלה משהו."
"אנושי?" שאל אדוארד.
"אני לא יודע." אמר ג'ספר בהרהור. "יכול להיות, ויכול להיות שלא. מה שבטוח זה שאם זה היה דם כולנו היינו מריחים את זה."
קרלייל הנהן. "אז לא נשקפת לה סכנה?"
"נכון לעכשיו," אמר ג'ספר. "לא."
"אז תתעלמי מזה, בסדר?"
"אני אשתדל." הבטחתי, וכולם חזרו למקומותיהם.

הילד פנה בחזרה אל היצורה.
"מה שלום דובי?" שאל. "איך הוא מסתדר עם העצמאות שלו?"
"אה, אדונילי," אמרה היצורה ונענעה בראשה. "בלי לפגוע בכל הכבודו, אדונילי, אבל אני לא בטוחה שאתה עשית לדובי טובה, אדונילי, כשאתה שחרר-שחררת אותו לחופשי."
"למה?" שאל הנער, הקרוי הארי פוטר, באכזבה. "מה קרה לו?"
"החופש עלו-עלה לדובי לראש שלו, אדונילי," אמרה היצורה בעצב. "הוא מלא רעיונותים שלא מתאימים למעמד של דובי. הוא לא יכול להשיג עוד משרה."
"למה לא?" שאל הארי פוטר.
היצורה המזערית הנמיכה את קולה. "הוא רוצה ששלם-ישלמו לו על העבודה שלו, אדונילי."
"שישלמו לו?" שאל הארי פוטר, ואני מוכרחה לציין שעוד לא הבנתי למה עד עכשיו הדובי הזה לא קיבל משכורת. "נו – למה שלא ישלמו לא?" שאל הארי פוטר באי הבנה.
היצורה שוב טמנה את ראשה בין כפות ידיה. "גמדונים-בית לא מקבלים תשלום, אדונילי!" היא צייצה. "לא, לא, לא. אני אמרתי לדובי, אני אמרתי, לך תמצא לך משפחה טובה לגור אצלה, דובי. הוא מסתבך לו בכל מיני צרות-צרורותות, אדונילי, מה שלא מתאים לגמדון-בית. אם אתה ממשיך לעשות פה בלגנים כאלה, דובי, אמרתי לו, עוד נשמע שיבוא-הביאו אותך לפני המחלקה לרישוי ופיקוח על יצורי פלא, כמו איזה גובלין פשוט."
גמדוני-בית? גובלינים? מה קורה פה?
"אליס?" לחשתי.
היא הסתובבה אלי. "מה העניין, בל?"
"היצורה שבשורה החמישית," אמרתי. "את יכולה לראות משהו לגביה?"
"אני יכולה לנסות," אמרה. "למה?"
"כי... טוב, שמעת על מה הם דיברו?" שאלת בהיסוס.
אליס הנהנה. "לאן את חותרת, בלה?"
"...אני לא אוהבת מקומותים גבוהים בכלל-בכלל, הארי פוטר, אבל האדון שלי שלח אותי לתא העליון ואני באתי, אדונילי." צף קולה של היצורה ברחבי התא.
"את מבינה על מה אני מדברת?" פניתי בחזרה לאליס.
"כמובן." אמרה אליס והתבוננה ביצורה במשך חלקיק שנייה, ואז עצמה את עיניה ועיסתה את רקותיה באצבעותיה.
בפעם האחרונה שראיתי את אליס מנסה לזמן חיזיון היינו במטוס, והחיזיון היה דחוף ביותר, והיה תלוי בחייו של אדם שהיה חשוב לשתינו מאוד.
אליס פקחה את עיניה בדיוק כשהגמדות אמרה: "...אבל ווינקי עושה מה שאומרים לה, ווינקי גמדונת-בית טובה."
"מי זאת ווינקי?" שאלתי את אליס.
"הגמדונת," הסבירה אליס. "היא שייכת לאדם בשם ברטימיוס קראוץ', ו –"
"שייכת?!" שאלתי בתדהמה. "איך גמדה יכולה להיות שייכת למישהו?"
"היא לא כמו הגמדים באגדות," הסבירה אליס. "היא גמדונת בית, והאדון שלה לא עומד להגיע. למען האמת," אליס הרימה את ראשה אל פתח התא. "אנשים שונים בהחלט עומדים להגיע, והם לא כל כך נחמדים..."

במהלך חצי שעה הגיעו אנשים לתא העליון, ואילו אני חיכיתי שהאנשים המדוברים יגיעו.
"זה הם?" שאלתי בכל פעם שמישהו נכנס.
"עוד לא, חכי בסבלנות." אמרה אליס בייאוש בכל פעם ששאלתי.
אז ישבתי בשקט עד האנשים הבאים שנכנסו.
לבסוף, נראה היה שעליתי לאליס על העצבים, והיא אמרה שהיא תגיד לי כשהם יבואו, אז ישבתי עם נסי והמשכתי את מה שהתחלתי לעשות, – אז, כשנסי שברה את האגרטל, וכל הבלגאן הזה התחיל, לא באשמתה, כמובן – ללמד אותה את לוח הכפל. היא לא אהבה את זה, אבל הזיכרון והקליטה שלה היו חריפים מאוד, והיא קלטה את התרגילים מהר מאוד.

"אה, והנה לוציוס!" נשמע קולו של האיש שדמבלדור סיפר לנו שהוא שר הקסמים.
"זה הם!" לחשה אליס בקול חרישי כל כך, שרק הערפדים שבחדר יכלו לשמוע אותה.
שלושה אנשים בלונדיים – גבר, אישה וילד – עמדו במרכז השורה השנייה, ונראה היה שהם בדיוק עמדו להתיישב במקומותיהם. הגבר, לוציוס, היה בעל שיער בלונדיני בהיר, כמעט לבן, ועיניים אפורות וקרות. שיערו של הנער היה בהיר כמעט כמו שערו של אביו, ועורו חיוור ממש כמוהו. תווי פניו היו מחודדים מאוד, והוא עמד קרוב מאוד לאימו, שגם היא הייתה בלונדינית, גבוהה ורזה, והיא הייתה יכולה להיות יפה אלמלא הבעת פניה החמוצה, כאילו משהו מסריח מונח מתחת לאפה.
"אה, פאדג'," אמר לוציוס, והושיט את ידו ללחיצה. "מה שלומך? האם כבר פגשת את אשתי, נרקיסה?" הוא הורה בידו על האישה החמוצה. "או את בננו, דראקו?" הוא הצביע על הנער, שנראה בערך בגילם של הילדים מאתמול.
"לכבוד הוא לי, לכבוד," אמר פאדג', שחייך וקד לאישה, נרקיסה. "הרשו לי להציג בפניכם את יושבי התא. בוא נראה... זה אדון אובלונסק – סליחה, אובלינסק – אדון – אוך, זה שר הקסמים הבולגרי, והוא ממילא לא מבין מילה מדברי, אז מה זה כבר משנה?"
לוציוס חייך אל האיש ולחץ את ידו.
"את ארתור וויזלי אני מניח שאתם כבר מכירים?" שאל פאדג' בעליזות.
דממה השתררה. יכולתי לחוש במתח שבאוויר.
האיש הג'ינג'י שישב בשורה של הילדים (כנראה אבא שלהם, הוא דומה לילד הג'ינג'י ולילדה עם השיער הג'ינג'י והעיניים החומות) ולוציוס הביטו בקיפאון זה בפניו של זה.
"אלוהים ישמור, ארתור," מלמל לוציוס ברשעות. "מה נאלצת למכור כדי לקנות מושבים בתא העליון? ודאי לא היית מקבל סכום כזה תמורת הבית שלך."
פאדג' לא שם לב, אבל אנחנו, הערפדים, בטח ובטח ששמנו לב.
רגע לפני שפאדג' פתח את פיו לדבר קרלייל נעמד במקומו.
"נחמד לפגוש אותך, אדון – ?"
"מאלפוי." אמר לוציוס בקור.
"מאלפוי." השלים קרלייל בחיוך קריר. "אני קרלייל קאלן, וזאת המשפחה שלי, אם יורשה לי להציג אותה..."
"כמובן," אמר לוציוס מאלפוי בקול קר כל כך, שלא הבנתי איך קרלייל עדיין מחייך.
"זוהי אסמה, אשתי, ואלו ילדי המאומצים; אמט ורוזלי, ג'ספר ואליס, אדוארד ובלה, רנסמיי וג'ייקוב."
קפאתי. וכך גם אדוארד מאחורי.
"רנסמיי וג'ייקוב, קרלייל?" שאלתי בקול הכי נחמד שהצלחתי לזמן באותו רגע.
קרלייל חייך בהבנה. "בקרוב כן, בלה, ואתם תצטרכו להתמודד עם זה."
ג'ייקוב חייך אלי בקנטרנות.
"אל תעשה לי את הפרצוף הזה." אמרתי לו בזעף. "אני שונאת אותו ואתה יודע את זה."
אדוארד קם ללחוץ את ידו של לוציוס מאלפוי ושל בנו כדי לקלוט את מחשבותיהם ביתר בהירות.
"אני אדוארד קאלן," אמר. "זאת אשתי, איזבלה, וזאת הבת שלי, רנסמיי, שלא כל כך מדברת איתי כרגע..."
"אתם יודעים," קפץ פאדג'. "לוציוס תרם סכום נדיב מאוד לבית החולים על שם הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים. הוא כאן על תקן אורח שלי."
"כמו שמשפחת קאלן," – ג'ייקוב עשה פרצוף – "נמצאים כאן על תקן אורחים שלי, פאדג'." אמר דמבלדור.
"בת כמה הילדה?" שאלה האישה, נרקיסה.
"שנה, כמעט." אמר אדוארד.
"באמת?" הופתעה נרקיסה. "היא נראית בת שלוש לכל הפחות!"
"היא גדלה מהר," אמר אדוארד בחביבות והסתובב לנסי. "נס, תגידי שלום לאנשים ה – אֶה – נחמדים פה." הוא הביט בי ופער את עיניו.
הבנתי. חייכתי בנימוס והסרתי את המגן.
אדוארד הנהן הנהון קצר ופנה לנסי. "קדימה, תגידי שלום."
אבל היא התעלמה ממנו לחלוטין. "שתיים כפול אחד זה שתיים, שתיים כפול שתיים זה ארבע, שתיים כפול שלוש זה שש, שתיים כפול ארבע – "
רנסמיי דקלמה את הכפולות של שתיים מבלי למצמץ אפילו.
"מרשים." אמר לוציוס מאלפוי ורנסמיי הסתובבה אליו בסקרנות. "אם כי..." ציין. "אינני רואה סיבה לכך שהיא צריכה לדעת את לוח הכפל, במינה בכלל... ובגילה בפרט."
"זה תמיד טוב לדעת." אמרתי בקור.
"כמובן." אמרה נרקיסה מיד. "בוא, לוציוס, נשב..."
רנסמיי הביטה בי בעיניים שואלות. חייכתי אליה. "לכי על זה."
"ביי." אמרה רנסמיי בקולה הילדותי.
הנער אפילו לא הסתובב לשמע קריאתה, אבל נרקיסה חייכה חיוך מזויף ואמרה: "ביי, חמודה."
נדהמתי כשראיתי את לוציוס מאלפוי נועץ את מבטו בנערה ההיא, שאדוארד אמר עליה שהיא אינטליגנטית. הנערה הסמיקה, אבל השיבה לו מבט נחוש.
"נחש." סינן אדוארד, שהתיישב בחזרה במקומו מאחורי.
"מה הוא רוצה ממנה?" לחשתי.
"משהו שקשור בדם." לחש. "הוא קורא לה בוצדמית, והוא חשב משהו על זה שהיא צריכה למות הלילה כמו כל שאר המוגלגים. יש לך פירוש לזה?"
"בוצדם..." אמרתי, שקועה במחשבות. "אולי משהו שקשור לבוץ בדם או משהו כזה?"
"אולי." הוא מלמל.
"דמבלדור אמר שמוגלגים זה אנשים ללא כוחות כישוף." לחשתי.
"ונרקיסה חשבה שאנחנו מתנהגים כמו מוגלגים כשאנחנו מלמדים את נסי את לוח הכפל." אמר אדוארד בהיסוס.
"ברור לך שהם החבר'ה הרעים, נכון?" שאלתי את אדוארד, אבל מעולם לא זכיתי לתשובה, כי באותו רגע איש נכנס בסערה לתוך התא העליון.
"כבוד השר – מוכן לפעולה?" שאל.
"מוכן אם אתה מוכן, לודו," אמר פאדג'.
האיש, לודו, שלף את שרביטו, כיוון אותו לגרונו ואמר "סונורוס!", ואז דיבר מעל לשאגה שעלתה כעת מהאצטדיון. "גבירותיי ורבותיי... ברוכים הבאים למשחק הגמר של אליפות העולם ה-422 בקווידיץ'!"
הצופים צרחו ומחאו כפיים. אלפי דגלים התנופפו, והוסיפו למהומה גם את נגינת ההמנונים השונים. מולנו, על לוח ענקי, הופיעה הכתובת:

בולגריה: 0
 אירלנד: 0

"וכעת, בלי עיכובים נוספים, הרשו לי להציג את... המעודדות של נבחרת בולגריה!"
הצד הימני של היציע, שהיה כולו אדום, שאג באהדה.
התבוננתי במגרש בסקרנות. מעודדות?
"ויליות!" אמר האיש הג'ינג'י שמלפנים.
"אוי, אלוהים." התנשמה אליס לצידי.
"מה קרה?" שאלתי באי הבנה.
"תסתכלי!" כל הבנים בתא – או למען האמת, כל הבנים באצטדיון – עמדו על הרגליים ועודדו את הנשים שעלו למגרש.
"זה לא בסדר." מלמלתי.
אדוארד התכופף מאחורי. "את צודקת," לחש. "זה לא. אבל מה כבר את יכולה לעשות בנידון, אה?"
"אתה לא – ?"
הוא צחק. "אני לא כל כך פתטי. תראי את ג'ספר המסכן."
ג'ספר באמת סבל. ראיתי את זה על פניו. אליס תמכה בו מצד אחד ורוזלי מהצד השני, והם יצאו מהתא.
"גם אמט וקרלייל..."
"אנחנו ערפדים." הוא הזכיר לי. "זה לא משפיע עלינו."
"אז למה ג'ספר – ?"
"את שוכחת," אמר אדוארד. "שג'ספר מרגיש מה שהאנשים שמסביבו מרגישים. הגברים מתפתים על ידי הויליות, בעוד הנשים זועמות כל כך. זה בוודאי שיגע אותו כל כך, שאליס ורוז נאלצו לקחת אותו מכאן."
"הסבר הגיוני," הודיתי.
"אבל?"
"אבל," המשכתי. "מה איתך?"
"מה איתי?" נראה שהוא לא הבין.
"אתה קורא מחשבות, לא כך?"
"כן, ו...?"
"ו..." אמרתי. "אתה קורא את המחשבות של הגברים המפותים והנשים הזועמות, אני צודקת?"
"כן, אבל זה שונה." הסביר אדוארד. "ג'ס באמת מרגיש את זה, אצלי זה כאילו מישהו רק מספר לי איך זה מרגיש."
התכוונתי לענות לו, אבל לודו התחיל שוב לדבר. "ועכשיו," הוא שאג. "הואילו בטובכם להניף שרביטים, ולקבל את המעודדים של נבחרת אירלנד."
אליס ורוזלי חזרו, כשהן תומכות בצידי גופו של ג'ספר. הוא עוד היה חיוור מהרגיל, אבל נראה היה שהוקל לו.
יצורים קטנים לבושים בירוק וזהב נכנסו למגרש בתעופה, כשהם יוצרים צורה של כוכב שביט ענקי. הם הקיפו את המגרש פעם אחת, ואז התפצלו לשני כוכבים קטנים יותר, שטסו לכיוון שלושה עמודים גבוהים שעמדו בקצה המגרש.
לפתע שמתי לב שגם בקצה השני של המגרש היו שלושה עמודים כאלה, שבראשם עיגולי מתכת ענקיים. זה משחק, הזכרתי לעצמי. אלה כנראה סלים.
לאורך המגרש נמתחה פתאום קשת צבעונית, שחיברה בין שני הכוכבים.
עכשיו הבנתי מי היצורים האלה, אחרי הכול, קראתי עליהם כל כך הרבה...
"לפריקונים." לחשתי, והזהב שנפל פתאום מהשמיים רק הוכיח את טענתי.
"הגיוני." מלמל אדוארד. "פשוט... לא ידעתי שהם קיימים."
"גם אני לא ידעתי שערפדים קיימים..." מלמלתי.
אדוארד צחק.

לא בדיוק מתח, אבל זה גם משהו.
תגובות?
אבל הפעם באמת, ראיתם מה קרה פעם קודמת, מצידי תכתבו רק "אני חי", טוב?

הפרק הקודם		הפרק הבא