איך הכל התחיל

אז מסתבר שג׳יימס תפס את הסניץ׳, וגריפינדור ניצחו עם מאתיים נקודות. כל חבריו לקבוצה של ג׳יימס התאספו במרפאה וחיכו שיתעורר, אבל לאחר שעה של חיכיון עם כל כך הרבה אנרגיות הקבוצה פרשה לחדר המועדון של גריפינדור לחגוג עם כולם ונשארתי לבדי ליד מיטתו.
איבדתי את תחושת הזמן בשלב מסויים, אני לא יודעת כמה זמן עבר, כשג׳יימס חזר להכרה.
הוא פקח את עיניו ואלו נפגשו בעיניי. הבטנו אחד בשני במשך כמה רגעים, היה ניכר בעיניו שהוא עייף. הגוף שלו עבר טראומה קשה מאוד היום. הוא התחיל לחייך לעברי.
״שלא תחשוב על זה אפילו פוטר.״ חיוכו נמחק. ״פוץ נפוח ומטומטם שכמותך. מה חשבת לעצמך?! ׳זה בכלל לא מסוכן לילי, אין לך מה לדאוג׳! כן בטח, אין לי מה לדאוג. בדיוק כמו שלא יביאו לנו שיעורי בית שבוע שלם. איך יכולת להבטיח לי דבר כזה? איך יכולת?״ דמעות ניקוו בעיניי אבל לא נתתי להם לרדת. תפסתי את פניו ביד אחת, מוחצת אותם כמו שעושים לילד קטן. ״היית מת שם. היית. מת. שם. אם לא הייתי מצילה את חייך. מת! את פשוט דפוק פוטר, זה מה שאתה.״
לפני שג׳יימס הספיק להגיב מדאם היילי הופיע בבהלה וחצתה את חדר המרפאה.
״החוצה תכף ומיד מיס אוונס,״ היא תפסה אותי במרפק והחלה למשוך אותי לעבר היציאה. ״בשם מרלין, הייתי בטוחה שכולם עזבו כבר לפני שעות! הנוער של היום…״
״לילי.״ קולו של ג׳יימס נשמע מאחור. הסתובבתי לעברו ונתקלתי בפרצוף מחייך אלי. ״תודה.״ הוא אמר. הנדתי בראשי אך בליבי כבר סלחתי לו.
הסתובבתי והמשכתי להתקדם לעבר היציאה, ממלמלת ״פוץ דפוק.״ מספיק חזק כדי שהוא ישמע, ורגע לפני שהדלת נסגרה מאחורי כמעט הייתי בטוחה ששמעתי אותו צוחק.

בדרך חזרה למגדל של גריפינדור נתקלתי בפרופסור מקגונגל.
״מיס אוונס טוב לראות אותך, מה שלום מר פוטר?״
״טוב פרופסור, הוא התעורר.״
״יופי, יופי. המשך יום טוב מיס אוונס.״ היא התחילה להתרחק. ונעצרה כנזכרת בדבר מה. ״אה, ועוד דבר, ביצועייך במגרש הקווידיץ׳ היו יוצאים מן הכלל, מהירות החשיבה והפעולה, וקסמים לא פשוטים בכלל. חמש עשרה נקודות לגריפינדור.״
חייכתי אליה וזו הסתובבה ונעלמה בפניה.

ג׳יימס השתחרר בצהרי היום למחרת. כשהוא נכנס דרך הדלתות הגדולות של חדר האוכל היו תרועות רמות שבירכו את בואו. הוא הלך להתיישב לידנו, אני וחבריו הקונדסאים, נראה קצת תשוש עדיין אבל שואב סיפוק רב מתשומת הלב המרובה. הנדתי בראשי, מחייכת לעצמי חיוך קטן. הוא קלט את התנועה וחייך חיוך מסתורי. הרגשתי כאילו הוא ממש קורא את המחשבות שלי ויודע על מה אני משתעשעת.
התחלתי לקום כשסיימתי לאכול, כשההפלפאפית הזו באה ונמרחה על ג׳יימס כאילו אין מחר. זה היה מגעיל אם יורשה לי לומר. אפילו סיריוס נראה נאילו הריח בזה הרגע סקרוטים פוצי תחת בקרבת מקום.
״תפסו חדר שניכם, לא כל אחד רוצה לראות דברים כאלה בארוחת הצהריים שלו, יש פה ילדים בני אחת עשרה בסך הכל!״ זרקתי לעברם. הם התנתקו וג׳יימס הביט בי במבט אדיש.
״מה קרה לילי? מקנאה? חשבנו שדיברנו על זה כבר, את לא מתערבת בשלי ואני לא מתערב בשלך.״
אה, לא מתערב בשלי? אני אראה לו מה זה לא להתערב בשלי. אני גם מכירה כמה מהחולשות שלו. ״בסדר גמור.״ ראיתי את סוורוס בדיוק יוצא ממושבו ליד השולחן ומתחיל ללכת לכיוון היציאה, חולף על פני. ״הי, סוו, רוצה לצאת איתי ביציאה הבאה להוגסמיד?״ קראתי, מצטרפת אליו בהליכתו.
״בוודאי‚״ ענה, מחייך.
״כמובן שרק בתור חברים, כן?״ לחשתי לו כשיצאנו מטווח שמיעה. הוא הסתובב לאיזו שבו ישב ג׳יימס וחייך.
״בשביל המבט הזה הייתי הולך איתך אפילו בתור חיית המחמד הבלעדית שלך.״
צחקתי בעודנו יוצאים דרך הדלתות הגדולות.

הפרק הקודם		הפרק הבא