התאומה של הארי פוטר

"אז מה שאת אומרת זה שיש לך חזיונות?" שאל הארי, מעט המום, אחרי שסיפרתי לו לרון ולהרמיוני על החזיונות בדיוק כמו שהבטחתי לדמבלדור.
"כן", אישרתי "אני יודעת שזה מוזר. בגלל זה הלכתי לשאול את דמבלדור."
"אני לא מצליחה להבין," הצטרפה הרמיוני לשיחה וכרגיל חיפשה הגיון בכל דבר.
"את לא צריכה להבין, את רק צריכה להאמין."
"אני רוצה להאמין לך, אבל... למה זה התחיל רק עכשיו ולא לפני כמה שנים?" שאל רון.
"אני לא יודעת," נאנחתי, לא מבינה מדוע כל כך קשה להם להאמין לי.
"אני חושבת שכדאי שנרד לאולם. ארוחת הערב כבר התחילה," אמרה הרמיוני וקמה ממקומה. קמנו והלכנו בעקבותיה.
האולם היה מלא ובמזל מצאנו מקומות לשבת. הבטתי בדמבלדור במבט מיואש.
הוא הרים גבותיו בדאגה כשואל, "סיפרת להם?" 
משכתי בכתפיי ונאנחתי כאומרת, "הם לא מוכנים להאמין לי."
אחרי שאכלתי קצת הרמתי את מבטי להרמיוני שישבה מולי.
"אתם חייבים להאמין לי!" אמרתי בכעס וסרקתי אותם במבטי. "אני לא מטורללת, אני נשבעת." 
"טוב, כמו שאמרנו אנחנו רוצים להאמין אבל אין בזה שום היגיון. לדעתי אנשים נולדים עם היכולת הזאת," אמר רון.
"טוב, אם אתם לא מאמינים לי אני אוכיח לכם," אמרתי וניסיתי להתרכז.
הניסיון השתלם, תחושת הערפול שחשתי אתמול בפעם הראשונה חזרה אליי. הערפל השחור נע בעצלנות מול עיניי ואחר כך התגבשה לתמונה. ראיתי את רון מנסה לקחת את חתיכת העוף האחרונה אבל שיימוס פינגן לקח אותה שנייה לפניו.
פקחתי את עיני והבטתי לרון בעיניים.
"אל תנסה לקחת את חתיכת העוף האחרונה כי שיימוס ייקח אותה לפנייך," הודעתי לו.
"מה הסיכוי שזה יקרה," נחר בבוז והושיט את ידו אל הצלחת הגדולה בנסיון לקחת את העוף. אבל כמו שחזיתי שיימוס הקדים אותו.
הארי צחק והרמיוני עדיין לא נראתה משוכנעת.
"אני עדיין לא מאמינה," הצהירה את מה שאני הבנתי כבר לפי מבטה.
התרכזתי בניסיון להיזכר בחזיון של אתמול. "יצאת אתמול מהדלת השלישית מימין בשירותים, נכון?" שאלתי אותה כשנזכרתי."עכשיו את מאמינה?" שאלתי והבטתי בה.
"איך את יודעת? את בכלל לא היית שם." היא נראתה המומה.
"אולי לא הייתי שם אבל חזיתי את זה. אתם חייבים להאמין לי."
"עכשיו אנחנו קצת מאמינים. בבקשה תבטיחי שתספרי לנו על כל פעם שזה קורה כדי שנוכל היות מוכנים לזה, טוב?" אמר הארי.
"אני מבטיחה," אמרתי וקמתי מהשולחן לעבר המעונות.
כשהגעתי למעונות ישבתי על הכורסה מול האח, לרוב היא הייתה פנויה ואף אחד לא הרבה לשבת שם כמוני.
הבטתי באח שהאש בה כבר החלה להיכבות, ישבתי שם והסתכלתי באש הנכבית לכמה דקות ארוכות. המועדון החל בינתיים להתמלא. שיימוס ודין ישבו לידי ושאלו למה אני נראית מצוברחת, אז החלטתי לספר להם. אחרי הכל, זה לא משהו שיכול להישמר בסוד לאורך הרבה זמן.
הם חשבו שזה די מגניב והם לא הבינו למה הארי, רון והרמיוני מסרבים להאמין לי. די מהר השיחה גלשה לקווידיץ' ומקוודיץ' לשיעור תעופה עם תלמידי סלית'רן ומשם השיחה התגלגלה להתערבות ביני לבין שיימוס. התערבנו שאצליח למתוח את דראקו מאלפוי עד חג המולד ואם אני לא עושה את זה אני חייבת לו עשרים חרמשים. לחצנו ידיים וכבר התחלתי לחשוב על רעיונות.
נפרדתי מדין ושיימוס ועליתי לחדר. הרמיוני, ליאה, לבנדר ופרוואטי כבר היו שם. לבנדר ופרוואטי היו עסוקות בלרכל על מישהו, הרמיוני קראה ספר וליאה סידרה את המיטה שלה.
ללבנדר ופרוואטי כבר ידעתי שאסור לי להתחבר וליאה כבר הייתה חברה טובה למרות שהכרתי אותה רק לפני כמה שבועות. וכבר סיפרתי לה מוקדם יותר הערב על החזיונות והיא קיבלה אותם באותה ההתלהבות של דין ושיימוס.
"נו, סיפרת להארי?" היא שאלה בזמן שהתיישבה על המיטה שלי.
"כן והוא בקושי האמין," נאנחתי והתיישבתי לידה.
"לא נורא. הוא יבין מתישהו, הוא חייב להבין."
"אני רק מקווה שזה יקרה בקרוב."
"זה יהיה בקרוב, אני מבטיחה לך."
"תודה על ההבטחות אבל אני צריכה עזרה במשהו."
"בכל דבר," היא אמרה עם מבט נחוש.
"אני התערבתי עם שיימוס ואני צריכה למתוח את מאלפוי עד חג המולד וזה בעוד שלושה ימים. את מוכנה לעזור לי לחשוב על רעיונות?"
"כל דבר בשביל לעצבן את הפוץ הזה," היא הבטיחה בחיוך. סיכמנו שמחר נלך לספרייה למצוא כמה לחשים והלכנו לישון וסוף סוף אחרי היום הארוך והמעייף הזה יכולתי להיסחף לשינה.

הפרק הקודם		הפרק הבא