מעודנת

אני כל-כך שמחה שמחר אני סוף-סוף חוזרת להוגוורטס אחרי חופשת חג-המולד הכי גרועה בהיסטוריה. לפעמים אני חושבת שבמקום כל הנזק שאני גורמת לכל המשפחה שלי, אולי פשוט עדיף שאני אעבור למדינה מרוחקת כלשהי, כמו... קובה? כן, קובה! אז כולם יהיו הרבה יותר מרוצים. בטח גם אני אהיה הרבה יותר מרוצה - אם-חד-הורית בריטית בגיל ההתבגרות שחיה בקובה הקומוניסטית... נשמע מושלם, לא?

אני לא מסוגלת להביט בפנים של דום בערב השנה-החדשה. יש לי תחושת אשמה נוראית שמתפתחת בבטן בכל פעם שהיא מחייכת או מתנהגת אליי באדיבות. היא לא רק בת-דודה שלי, היא גם חברתי הטובה ביותר ואני בגדתי בה. אני יודעת שהתינוק של החבר שלה גדל אצלי ברחם, אבל הייתי יכולה לפחות לספר לה על כך לפני שהתחילו לצאת. עכשיו דפקתי את הכל לגמרי ולתמיד.

למזלי, לא נתקלתי בסקורפיו מאז המסיבה. אל' הסביר לי שהוא חזר לבית שלו בגלל עניינים משפחתיים מסוימים שלא היה לו נוח לדבר עליהם. נו טוב, אחרי המבול תמיד באה הקשת, נכון? אומנם המבול הזה אפרורי ומתמשך במיוחד, ואומנם לא נראה שהקשת בכלל נמצאת בסביבה, אבל היא תגיע, אני בטוחה בזה.

אם כבר מדברים על עניינים משפחתיים, אני חושבת שההורים שלי על סף להרוג אחד את השניה. לא היה יום בשבוע שעבר בו לא היו צעקות ביניהם. אני מתחילה לשקול לעשות את מה שהוגו נוהג לעשות ופשוט להגביר את עוצמת המוזיקה שלי כל-כך חזק עד שלא אצטרך להקשיב לשאגות שלהם. הם אפילו לא רבים על ההיריון שלי יותר. הם רבים על הכול. זה די ברור שהריב נובע ממשהו יותר עמוק שאף-אחד מהם לא מציין.

כרגע, אני בחדר שלי, אורזת את המזוודה לקראת מחר. אימא ואבא צורחים כרגיל, אז אני שרה את 'מחר' מתוך המחזמר 'אנני' כדי לא לשמוע אותם. אני גם מנסה להתרכז באריזה שלי (וכמובן במילים של השיר) כדי להרחיק את סקורפיו ממחשבותיי. כי הוא בערך הדבר היחיד שאני חושבת עליו בזמן האחרון ואני לא מבינה למה. לפני שבועיים בדיוק, הייתי בסדר. לא היו לי שום מחשבות בוגדניות לגביו, לא ידעתי שאני בהיריון, הייתי מסוגלת לדבר ולצחוק עם דום מבלי להרגיש אשמה כל-כך. אבל עכשיו הלב שלי מרפרף בהתרגשות כשאני חושבת עליו, אבל אני משכנעת את עצמי שמדובר בצרבת ולא משהו אחר.

למה רגשות האשם האלה היו חייבים להגיע?

"צא מכאן!"

אוי אלוהים. לא שמעתי את אימא צועקת ככה מאז... טוב, לפני עשר שנים בערך. אני מפסיקה לשיר ושומעת שגם הוגו כיבה את המוזיקה. שנינו פותחים את דלתות חדרי-השינה שלנו באותו הזמן ומביטים אחד על השניה בבהלה. אנחנו מתגנבים אל פסגת המדרגות כדי לראות מה קורה למטה. אימא ואבא עומדים במסדרון. הפנים של אימא אדומות מזעם, אבא נראה ממש כועס והם עומדים אחד מול השנייה בשרביטים שלופים.

"צא מהבית שלי," אימא אומרת בקול יציב.

"הבית הזה גם שלי!" אבא צועק בחזרה.

"אנחנו כבר נראה מה לעורכי-הדין יש לומר לגביי זה," היא עונה במרירות.

"עורכי-הדין?" הוגו לוחש ואני משתיקה אותו.

"תפסיקי לאיים עליי עם עורכי-הדין, הרמיוני. את חושבת שרק מפני שאת עובדת במחלקה לאכיפת חוקי-הקסם הם ישאירו את הילדים אצלך?"

"אתה לא יכול להיות אבא שלהם בכלל!" אימא צורחת. "תסתכל איך התנהגת לרוז במהלך השבועות האחרונים!"

"זו לא אשמתי שהיא הולכת בדרכך," אבא משיב בקול ארסי.

אין לי מושג למה הוא התכוון כשאמר זאת, אבל אימא נראית ממש פגועה והיא סוטרת לאבא כל-כך חזק על הלחי עד שכף ידה רועדת לאחר מכן למספר רגעים.

"אלימות," אבא אומר, ומשפשף את הלחי האדומה שלו. "חכי עד שעורכי-הדין ישמעו על זה."

"תשתוק כבר," אימא לוחשת. "וצא כבר מהבית שלי."

"תפסיקי להיות כל-כך דרמטית."

"צא מהבית שלי!!!"

קולה מהדהד בכל הבית לרגע, ואחריו יש שתיקה מחרישת אוזניים. אבא מתנשם בכבדות ונראה כאילו הוא עומד להתחיל לצעוק שוב, אבל הוא רק מסתער אל מחוץ לבית, וטורק את דלת הכניסה כל-כך חזק שתמונת החתונה של אימא ואבא נופלת מהקיר ומנפצת לחתיכות. אימא מביטה בתמונה השבורה, מסתובבת והולכת אל הסלון בעצבנות מבלי לדאוג להרים אותה.

"מה זה היה?" הוגו לוחש לי. אני מושכת בכתפיי ומנענעת בראשי.

"אני הולכת לדבר איתה," אני מחליטה ויורדת במורד המדרגות, חצי-מודעת לכך שזה עוד אחד מרשימת הרעיונות הגרועים שלי, יחד עם לשכב עם סקורפיו מאלפוי ואז להתמזמז איתו מבלי שהוא בכלל יודע על ההיריון.

אימא יושבת על הספה, פניה חפונות בידיה והיא מתייפחת כל-כך חזק שנשמע כאילו היא לא מצליחה לנשום כמו שצריך. קשה לי להחליט אם היא עוד לא שמה לב שאני בחדר, או שהיא פשוט מתעלמת ממני. בזהירות, אני מתיישבת לידה ותוהה לעצמי אם זה הסוף של הנישואים של ההורים שלי. תמיד ידעתי שהמשפחה שלנו מאוד רחוקה מלהיות מושלמת, אבל תמיד היינו שם אחד בשביל השני, וזה מה שנתן לי תקווה. כעת, אני לא בטוחה שאימא ואבא יוכלו להתגבר על ריב כזה.

"אימא?" אני אומרת ברכות. היא קופצת ונראית מאוד מופתעת לראות שאני יושבת לצידה. מסתבר שהיא לא שמה לב שאני בחדר.

"רוז," היא מיבבת. "תחזרי למעלה."

אני נשארת במקומי. אף על פי שאני יודעת שהיא הייתה שמחה לצרוח עליי, אני גם יודעת שהיא לא מסוגל להיות לבד עכשיו. חלק ממני רוצה לשאול את רשימת השאלות האינסופית שמתגבשת לי בראש, בעוד חלק אחר רוצה ללכת למצוא את אבא ולהחטיף לו מכות. אבל אני לא עושה שום דבר מזה. אני הולכת למטבח, ומכינה לאימא כוס תה. אני לא יודעת למה אני עושה את זה, זה פשוט מה שמבוגרים עושים כשהם עצובים או עצבניים. זה כאילו שכוס תה יכולה לפתור את כל הבעיות בעולם. ברצינות, למה דוד הארי, אימא ואבא לא ישבו עם וולדמורט על איזו כוס תה לפני שלושים שנה במקום לעבור את כל החרא הזה עם ההורקורקסים? הדברים היו יכולים להיות הרבה יותר פשוטים. אולי וולדמורט פשוט לא אהב תה.

אני די סוטה מהנושא עכשיו.

אני מכינה את כוס התה ומגישה אותה לאימא. היא לא לוקחת אותה אז אני מניחה אותה על שולחן הקפה (על תחתית כמובן, כי אם לא, היא בטח הייתה רוצחת אותי על המקום). שנינו יושבים בדממה. אימא הפסיקה לבכות מבחוץ, אבל העיניים שלה מספרות סיפור אחר. הן מראות את התוהו שמתחולל בתוך ראשה, שאם לא תשחרר אותו בקרוב, היא עומדת לגרום לעצמה נזק רציני. אני מתיישבת קרוב יותר אליה, אבל היא לא מראה שום התייחסות לנוכחותי. היא בוהה בריחוק לכיוון האח. אין לי מושג איפה הראש שלה נמצא עכשיו.

"אני מצטערת," היא אומרת לבסוף.

"אל תצטערי," אני עונה במהירות.

היא מנענעת בראשו ודמעה יחידה זולגת על לחייה כשהיא מושכת באף.

"זו אשמתי," היא לוחשת.

"זו גם אשמתו של אבא!" אני קוראת.

אימא מנענעת בראשה. אני לא מבינה למה היא מתכוונת בכך, אבל אני לא שואלת. זה לא כאילו שהיא תגיד לי בכל-מקרה.

"לכי לישון," היא אומרת. "בבקשה, רוז."

אני לא מתווכחת למרות שכל חלק בבגוף שלי רוצה לעשות זאת. אני משאירה אותה בסלון, בוהה בפיזור-נפש קדימה אך לא מסתכלת על כלום. הוגו עדיין יושב על המדרגות. הוא מביט בי כאילו הוא מחכה להרגעה או ניחום מצידי, אבל אני פשוט מושכת בכתפיי ומנענעת בראשי. הוא נאנח עמוקות וחוזר אל החדר שלו מבלי לומר מילה.

חופשת חג-המולד הזו הרגע הפכה לגרועה הרבה יותר.



כשהתעוררתי הבוקר, שכחתי לגמרי את כל מה שקרה אתמול בערב. עד שראיתי את המזוודה שלי ארוזה בקצה המיטה והבנתי שאני חוזרת היום להוגוורטס. אני אוהבת את מספר שניות השכחה האלה כשאת רק מתעוררת ועוד לא זוכרת איך קוראים לך או בת כמה את. זה הזמן שבו את לא צריכה לדאוג מכך שאימא שלך זרקה את אבא שלך מהבית אתמול בערב. מדובר במספר שניות נהדרות בהן את לא חושבת אפילו על החיים החדשים שמתפתחים בתוכך, או איך החיים האלה נוצרו בכלל. את אפילו לא חושבת על הרגשות המעורבים שקיימים אצלך בקשר לסקורפיו מאלפוי או על האשמה הבלתי-מוסברת שאת סוחבת איתך כי בגדת בבת-הדודה שלך.

לרוע מזלי, מספר השניות הללו חייבות להיגמר כשכל ההבנות האלה צונחות עלייך בת אחת בתשע וחצי בבוקר, וזה יותר גרוע מהנגאובר אחרי לילה של וויסקי-אש. אני גוררת את עצמי אל מחוץ למיטה, למרות שאני מרגישה טיפה מוזר על כך שאני משאירה את אימא במצב הזה. היא לא יכולה להיות לבדה בזמן שהיא חווה כזה כאב. אני ממהרת במורד המדרגות ומתכננת ליצור קשר עם דוד הארי ודודה ג'יני כדי שישגיחו על אימא בזמן שאני והוגו לא כאן. אבל אני אפילו לא צריכה ליצור איתם קשר, כי הם כבר כאן.

טוב, דוד הארי כאן, עם ג'יימס, אל' ולילי. הוגו אוכל ארוחת-בוקר בשעה שג'יימס ואל' מתלחששים אחד עם השני. הארי מחייך אליי חלושות כשאני נכנסת אל המטבח.

"איפה אימא?" זו השאלה הראשונה שלי.

"היא במיטה," הארי עונה. "היא זקוקה למנוחה."

אני יודעת מה זה אומר - היא כנראה שתתה כמה כוסות יותר מדי אתמול בלילה. כנראה שכוס התה הקטנה שלי לא ממש פתרה שום דבר.

"אני אקח אותך ואת הוגו לקינגס קרוס," הארי ממשיך.

"איפה אבא שלי?" שואל הוגו. ג'יימס ואל' משתתקים במהירות והארי נראה מהוסס.

"הוא אצלכם בבית, נכון?" אני אומרת לפני שהארי מספיק להשיב. המבטים על פניהם של אל' וג'יימס לא משאירים לי מקום לספק. הייתי צריכה לדעת שאבא יברח לבית של חברו הטוב ביותר ושל אחותו. נראה שהארי מצטער על-כך, ואני יודעת שהוא לא היה רוצה לבחור צד בוויכוח הזה. אחרי הכל, אימא גם החברה הכי טובה שלו.

כולנו נכנסים למכונית של דוד הארי, שהורחבה באמצעות קסם כדי שתוכל להכיל את כולנו, יחד עם כל המזוודות ולהסיע אותנו אל תחנת קינס קרוס. לילי שקטה כרגיל, ונראה לי שהיא טיפה מצוברחת.

"ליל'ס, זכרת לקחת את השרביט שלך?" שואל דוד הארי כשאנחנו פונים לעבר הכביש הראשי.

"כן, אתה חושב שאני עד-כדי-כך סתומה?" היא עונה בארסיות.

נראה שדוד הארי מעט מפחד מבתו המתבגרת אז הוא משתתק. אוקיי, כנראה שהיא ממש מצוברחת. היא מקלפת את שכבת הלק הוורוד מהציפורניים שלה בתנועות כל-כך פראיות, עד שאני די בטוחה שהיא עלולה להוריד לעצמה את אצבע כל רגע. כשאנחנו מגיעים לקינגס קרוס, כולנו מועדים אל מחוץ למכונית, לוקחים את התיקים שלנו ועוברים דרך המחסום אל רציף תשע ושלושה רבעים. אני ממתינה בעוד הארי מחבק את כל אחד מילדיו לפני שאני הולכת לחבק את הסנדק שלי בעצמי.

"תשמור על אימא ואבא," אני אומרת כשאנחנו נפרדים.

"אל תדאגי להם רוזי," הארי משיב. "הם רבו במשך עשרים השנים האחרונות. הם ישלימו בסופו של דבר."

הוא מחייך אליי ופורע את שיערי (כי הוא יודע כמה זה מעצבן אותי), אז אני דוחפת אותו בשובבות ועולה על רכבת ההוגוורטס אקספרס.

"רוז."

אני מסתובבת כדי לראות מי קרא לי וליבי מחסיר פעימה לרגע כשאני רואה את האידיוט הבלונדיני והגבוה שהשתלט על כל אחת מהמחשבות של במהלך השבוע האחרון. אני תוהה אם הוא ישים לב אם פשוט אקפוץ מהחלון של הרכבת שעכשיו החלה לנסוע.

"היי," אני עונה בקול חלש. "אמ, אני חייבת ללכת."

"לא," אומר סקורפיו. "אנחנו חייבים לדבר."

"תראה, אין לך מה לדאוג, אני לא עומדת לספר לדום על... מה שקרה, אוקיי?"

אני דוחפת אותו כדי לחלוף על פניו, אבל הוא תופס את ידי וגורר אותי אל קרון ריק.

"מה נראה לך שאתה עושה?" אני לוחשת בכעס. דום עלולה להופיע כאן בכל רגע והוא רוצה שנבלה ביחד בתוך קרון ריק?

"פשוט תקשיבי, אוקיי?" הוא אומר וסוגר את דלת הקרון מאחוריו.

"תראה, אם אתה... עומד לנסות משהו... אני אצרח!" אני אומרת בטימטום. הוא מרים גבה ומחייך אליי בשובבות.

"אני לא עומד לתקוף אותך, וויזלי. תירגעי," הוא אומר בקלילות, נשען על דלת הקרון ומשלב את ידיו.

"מה אתה רוצה?" אני משיבה בארסיות.

"אולי תירגעי כבר? את במחזור או משהו?"


הממ, נסה בהיריון עם הבן שלך!!!

"סתום, מאלפוי. אין לי כוח אליך היום," אני אומרת.

"היה לך כוח אליי בערב השנה החדשה," הוא עונה בשקט, וחיוך ממש מעצבן נמרח על הפרצוף המושלם (והלגמרי-מרגיז) שלו.

"אתה נישקת אותי!" אני לוחשת בזעם. "וזו הייתה טעות גמורה! איך יכולת לעשות את זה לדום?"

נכון, אני מנסה להפיל את כל האשמה עליו, אבל ממש לא אכפת לי כרגע.

"איך את יכולת לעשות לה את זה? היא בת-דודה שלך! היא החברה-הכי-טובה שלך! היא ואני בקושי ביחד," סקורפיו אומר.

"טוב זה ממש לא נראה ככה," אני עונה. אני מקווה שלא שומעים את הקנאה בקולי, כי אין כזו. (טוב, אולי רק קצת, אבל הוא לא צריך לדעת את זה).

"את בלתי-נסבלת, את יודעת את זה, וויזלי?" הוא אומר.

"אם אני כל-כך מעצבנת, למה שלא תעזוב אותי כבר?" אני צועקת.

"כי אני לא יכול," הוא עונה בכעס. "אני רוצה אותך, תאמיני לי."

אין לי מושג על מה הוא מדבר. הוא מביט בי כאילו הוא מחכה לאיזשהי תשובה, אבל אין לי אחת.

"אני חייבת למצוא את אל' וג'יימס," אני משיבה. "זוז מהדרך שלי."

"בדיוק, פשוט תברחי, זה יפתור הכל!" הוא צועק עליי בעצבנות.

"אל תדבר איתי בכלל על בריחה! אתה זה שברח הביתה אחרי מסיבת ערב השנה החדשה. אתה זה שהתעלם ממני מאז המסיבה של ג'יימס באוקטובר. אז פשוט תשתוק ותסתכל על עצמך לפני שאתה אומר דברים כאלה עליי!"

אני דוחפת אותו ורצה אל מחוץ לקרון, עדיין רותחת מהוויכוח שניצת. אני מוצאת את ג'יימס ואל' יושבים בקרון עם דום, לואיס, הוגו, לילי, פרד ורוקסן. דום קופצת עליי ומחבקת אותי כשאני נכנסת. הוגו מביט עליי בגבות מורמות. אני מנסה להתעלם ממנו.

"רוז! מה שלומך? את מרגישה יותר טוב עכשיו?" היא שואלת.

"כן," אני עונה. "הרבה יותר טוב, תודה."

"ראית במקרה את סקורפיו איפשהו?" היא שואלת.

“Eh-”
"אה-"

"מה קורה, חבר'ה?" אני שומעת את קולו של מאלפוי מאחוריי. (כן, הוא "מאלפוי" מעכשיו. סקורפיו זה גם ככה שם מגוחך. ואם הוא מתעקש לקרוא לי "וויזלי", אז למה שאני לא אשיב לו באותו המטבע?)

דום קופצת על החבר שלה ומדביקה לו נשיקה ארוכה, עמוקה שהופכת את הבטן שלי. לכל יושבי הקרון נמרחות הבעות גועל על הפנים, אבל אני חושבת ששלי היחידה האמיתית - השאר סתם מתבדחים. ג'יימס משתעל ומשמיע קול שנשמע כמו משהו בסגנון של "תשיגו חדר". דום ומאלפוי מתיישבים, ואיכשהו בסוף יוצא שמאלפוי יושב לידי. ברצינות, מישהו שם למעלה ממש שונא אותי.

"אז... גריפינדור מוכנים למשחק בשבוע הבא?" אל' שואל בטון מתנשא.

"אנחנו עומדים לקרוע את הצורה הסלית'רינית והסמרטוטית שלכם, אחי," ג'יימס עונה כבדרך אגב. מאלפוי נוחר.

"תמשיך לחלום, ג'יימסי," אומר מאלפוי.

"אנחנו תמיד מכסחים אתכם בקווידיץ'" אני עונה בארסיות, אולי יותר מדי בארסיות. כולם מסתכלים עליי בצורה מוזרה אז אני מחליטה לשתוק.

"זה היה לפני שמוניתי לקפטיין," אל' אומר. "דברים הולכים להשתנות השנה."

בטח שהם עומדים להשתנות. נבחרת גריפינדור עומדת לאבד את השומרת שלהם (כי בואו נודה בזה, אני לא אהיה מסוגלת לשחק בעוד מספר חודשים) וסלית'רין עומדים לאבד את המחפש שלהם כשאנשים יתחילו לגלות שאני בהיריון - כמו שאמרתי קודם, חייו של מאלפוי יהיו על הכוונת.

" כן, אבל אתה שוכח שלנו יש את הקפטיין הכי מוצלח בכל תולדות בית-הספר," ג'יימס אומר בשביעות רצון. "אני!"

"בוא נראה אותך, אפס," עונה אל'. הפעם הוא האחד שכולם בוהים בו בצורה מוזרה. "מצטער."

דיבורי הקווידיץ' ממשיכים בעוד הרכבת ממהרת צפונה. אני יושבת בין פרד למאלפוי, ומרגישה מאוד לא בנוח. אני ממש חייבת להשתין, אבל אני עומדת להתאפק עד שנגיע לטירה, כי ממש לא בא לי לעמוד ולמשוך את כל תשומת-הלב אליי. מהר מאוד נושא הקווידיץ' מפנה את מקומו לשיחות על אהבה, ואני כבר מתגעגעת לדיבורים על המשחק. לילי מעיפה מבטים רצחניים בדום ומאלפוי שיושבים מחובקים על הספסל. אני לא מרחמת עליה בכלל - לפחות היא לא חייבת לשבת לידם.

"מי שהכי שווה זאת לורה פלפס," פרד אומר וכל הבנים מהנהים בהסכמה. לורה פלפס היא דוגמה מושלמת לפנדורה (כמו הבחורה הזאת מסיפור 'תיבת פנדורה'). היא יפהפייה אבל לגמרי-סתומה וממש רעה. דום ואני חולקות איתה חדר במעונות בהוגוורטס. היא מתעוררת כל בוקר בסביבות חמש וחצי כדי לעשות כפיפות-בטן (כדי שחס וחלילה לא תיהרס הבטן השטוחה והיפה שלה) ואז היא מבלה את שאר הזמן בהתכוננות לשיעור - במילים אחרות, מברישה את השיער החום והמושלם שלה ומורחת איפור. היא כל-כך טיפשה, שזה אפילו מדאיג. כלומר, בשנה השנייה למדנו איך להילחם בדו-קרב והיא החזיקה בטעות את השרביט שלה הפוך, מה שגרם לה להיכנס לאישפוז של שבועיים בקדוש מנגו. באמת, טיפשה זו מחמאה בשבילה. והיא לא סובלת אותי. האמת שאני בכלל לא מבינה למה, כי אם לומר את האמת, אני כל-כך חביבה ומקסימה.

"מה איתך, ג'ינג'?" ג'יימס שואל אותי. "על מי את שמת עין?"

אוי לא. כולם מביטים בי. אולי כדאי שאלך להשתין עכשיו. אבל אז מאלפוי יחשוב שאני מתחמקת מהשאלה. לעזאזל, הוא מסתכל עליי.

"אממ... אף אחד," אני אומרת, למרות שמבחינה טכנית, שמתי עין על שני בנים - שניהם מחוץ לגבול ויוצאים עם בנות משפחת וויזלי-דלאקור. למה לעזאזל דוד ביל היה חייב להוליד ילדים?

כשהרכבת עוצרת בתחנת הוגסמיד, אני כבר מתה מחום, השלפוחית שלי עומדת להתפוצץ ויש לי בחילה מהנסיעה הארוכה. אני לא ממתינה לשאר ופשוט יורדת במהירות מהרכבת ועולה על הכרכרה הראשונה שאני רואה אשר תיקח אותי אל הטירה. תאומי סקמנדר יושבים בכרכרה יחד איתי, ודנים באיזה דבר מוזר ולא-קיים שמעולם לא שמעתי עליו לפני כן. לורקן וליסאנדר סקמנדר בני השנה הרביעית בבית סלית'רין. אימא שלהם, לונה סקמנדר, היא חברה מאוד קרובה של ההורים שלי, כך שאני מכירה את התאומים די טוב. בכל זאת אין לי ממש מושג ירוק על מה הם מדברים ברוב הזמן.

"הו, שלום רוז," אומר לורקן. "היה לך חג-מולד נחמד?"

"יוצא דופן," אני עונה בציניות, אבל כמובן שהתאומים לא קולטים את זה. "איך היה לכם?"

"היה טוב," אומר ליסאנדר. "אימא קנתה לי ספר עם כל המידע הקיים על שנורקקים-פחוסי-קרן."

אני לא טורחת לשאול מה זה בכלל כי אם לומר את האמת, לא ממש אכפת לי.

"זה נחמד," אני אומר בקול מרוחק.

"שמעת על שר הקסמים החדש, רוג'ר דייוויס?" שואל לורקן. "מסתבר שסבא רבא שלו היה חצי-ספינקס. תמיד ידעתי שיש בו משהו חשוד."

למה הכרכרה המזורגגת לא יכולה לנסוע יותר מהר? התאומים מברברים על בלרגולים ונרגולים ועוד כמה מילים שאני בטוחה שהם המציאו הרגע. הכרכרות סוף-סוף נעצרות מול שערי הטירה ואני מנופפת לשלום ללורקן וליסאנדר. ברצינות, הבנים האלה הם הצמד הכי מוזר שפגשתי בחיים שלי, ואני כבר הספקתי לפגוש כמה טיפוסים מוזרים.

אני הראשונה שנכנסת לטירה. נשמע שארוחת הערב ערוכה כבר באולם הגדול, אבל אני מזדרזת לכיוון מגדל גריפינדור. אני רצה די במהירות (באמת, אם אני לא אגיע לחדר שירותים בקרוב, אני אאלץ להרטיב את המסדרון) כשאני נתקלת בשומר-קרקעות לא קונבנציונלי - האגריד. אל תבינו אותי לא נכון, אני מתה על האגריד, אבל אני ממש חייבת להשתין ברגע זה, אז זה לא ממש הזמן המתאים.

"הכל הוא בסדר, רוז? איך היה חג-המולד שלך?"

"היה מצוין," אני משקרת. "אמ, האגריד, אכפת לך ש-"

"איך הם אימא ואבא שלך? אני לא ראיתי אותם שנים," הוא מחייך בחיבה במחשבה עליהם.

במקום לענות בצורה צינית ולומר "הם בדרך לגירושים מכוערים, אבל חוץ מזה הכל מצוין," אני פשוט אומרת, "הם בסדר, אבל אם לא אכפת לך אני-"

"נראה שרק אתמול הם היו בגיל שלך, רבים ומתווכחים כל הזמן."

"אם כך, לא הרבה השתנה מאז," אני אומרת בקודרות, אבל האגריד צוחק כי הוא חושב שאני מתבדחת. כעת אני כבר קופצת מצד לצד בניסיון להימנע מלחשוב על השלפוחית המלאה שלי. האגריד בטח בטוח שאני על סמים - בדיוק כמו שאימא ואבא חשבו. אני באמת נראית ככה?

"זה מצחיק איך הזמן הוא עף, לא ככה?" אומר האריד. "אני לא מאמין שאת כמעט בת שבע-עשרה, רוזי. אני זוכר כשרון והרמיוני הם אמרו לי שהם מתחתנים! ברור שכולנו אנחנו ידענו שזה יקרה, שני אלה הם נועדו אחד לשני, לא ככה?"

אילו רק ידעת, האגריד ידידי.

אמ, האריד, אכפת לך אם-"

"האגריד!"

ג'יימס, אל' ולילי רצים במעלה המדרגות כדי לברך לשלום את האגריד.

"איך הוא הסנדק האהוב עליי?" האגריד מחייך אל אל'. אני מנצלת את ההזדמנות כדי להזדרז לכיוון מגדל גריפינדור. אני זורקת את המזוודות שלי בחדר המועדות ורצה במעלה המדרגות אל מעונות הבנות וחדר השירותים. אבל הדלת המורגגת הזו סגורה! אני דופקת עליה במרץ עד שלבסוף היא נפתחת וממנה יוצאת לורה פלפס עצבנית במיוחד.

"מה הלחיצות?" היא שואלת בקרירות.

אומרים 'מה הלחץ', לא 'מה הלחיצות'," אני אומרת, מתפלאת מחדש מהטימטום שלה. אני רצה אל חדר האמבטיה וטורקת את הדלת מאחוריי.

אחרי שרוקנתי את עצמי לגמרי, אני יוצאת מתוך השירותים. לורה יושבת על המיטה שלה, קוראת ספר (ספר תמונות, ללא ספק) אבל היא מרימה את מבטה כשהיא שומעת את דלת האמבטיה נפתחת.

"אז חזרת אם ככה," היא אומרת.

"איזו הבחנה דקה יש לך!" אני משיבה בליגלוג.

היא מגלגלת את העיניים ועל פניה מרוח אותו המבט שמראה לי שהיא מנסה לחשוב על דרך לקטול אותי בחזרה. אז, אחרי בערך חמש דקות שלמות...

"חסר לך אם את מפסידה במשחק נגד סלית'רין בשבת," היא אומרת.

"לורה, לא הפסדנו באף משחק לסלית'רין מאז שהצטרפתי לקבוצה," אני משיבה.

"מה שתגידי," היא אומרת סוגרת את הספר שלה בהפגנתיות (אני רואה שקוראים לו "אופנת מכשפות עכשווית") ויוצאת מחדר המועדון.

אני יודעת שלכל אדם יש את הזכות להיוולד מטומטם, אבל הילדה הזו פשוט עושה בזכות הזאת ניצול לרעה.

הפרק הקודם		הפרק הבא