האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

"אתה יודע מה בא לי לעשות?" שאל סיריוס את ג'יימס בארוחת הבוקר.
"תגיד לי, רך כף", הוא אמר בחיוך. "מה בא לך לעשות?"
הוא אהב את הכינוי הזה שרמוס המציא.
"בא לי לרוץ!"
"אה?" ג'יימס נעץ בו מבט.
"זאת אומרת, בא לי להשתנות ולרוץ", הוא הסביר את עצמו.
"אהה" ג'יימס המהם בפה מלא.
"זאת אומרת, כשהשתנתי אתמול בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו אני יכול פשוט לחצות את כל הוגוורטס בשתי שניות", הוא אמר בהתלהבות.
ג'יימס הנהן.
"צריך לנסות את זה, לא?" הוא שאל בשובבות.
"צריך לנסות את מה?" שאל רמוס שצטרף אליהם.
"להלחין אופרה", אמר לו סיריוס בלי להניד עפעף.
ג'יימס הנהן. "החלטתי ללמוד לנגן על צ'לו, ואני רוצה לעשות עם זה משהו, אתה יודע", הוא אמר ברצינות.
רמוס נעץ בהם מבט, והם לא התאפקו וצחקו.
"רצינו לצאת החוצה בתור חיות, אתה יודע", אמר סיריוס.
"לנסות לראות מה אנחנו יכולים לעשות."הוסיף ג'יימס.
"אהה... אני לא חושב שזה-" הוא התחיל להגיד.
"רעיון טוב", סיריוס וג'יימס השלימו אותו ביחד.
"אבל לא אכפת לי", אמר ג'יימס בהפגנתיות.
רמוס נאנח והתחיל להעמיס ירקות על הצלחת שלו.
"היי, חשבתי שאתה זאב", אמר לו סיריוס אחרי שהעיף מבט על הצלחת שלו.
"כן, אז למה אתה אוכל אוכל של ארנבות?" ג'יימס שאל, כאילו הוא באמת מתעניין.
"אולי כדאי גם לכם לנסות את זה", אמר להם רמוס ושם חתיכת מלפפון בפיו.
"קוראים לזה א-ו-כ-ל ב-ר-י-א" הוא אמר להם בהדגשה.
"רמוס!" אמר לו סיריוס והסיט את מבטו. "אתה מעליב אותנו!"
"למה אתה חושב שנקינקיות מלאות שמן זה לא אוכל בריא?"
"תסבירו לי איך סבלתי אותכם חמש שנים?" הוא מלמל, וסיריוס וג'יימס צחקו.
"מה יש לנו עכשיו?" שאל סיריוס.
"תולדות הקסם", אמר מיד רמוס.
"אוף", מלמל ג'יימס. "טוב, באמת לא ישנתי מספיק בלילה, זה זמן מצוין לישון בו, לא?"
"אתה יודע שהבחינות בגרות שלנו השנה, כן?"
"למי אכפת מתולדות הקסם?"שאל ג'יימס בדרכם לכיתה של פרופסור בינס.
"ברצינות, במה בדיוק זה יעזור לי בחיים?"
"זה לא", הודה רמוס, "אבל אם אתה רוצה תעודה טובה, אז כדאי לך שיהיה לך אכפת", אמר רמוס, ולפני שג'יימס הספיק לענות הפרופסור בינס נכנס לכיתה דרך הלוח, כמו תמיד.
"המנהיג של מהפכות הגובלינים..." התחיל הפרופסור בינס בקולו החדגוני בדיוק מאיפה שסיים שיעור שעבר, כאילו לא עברו בינתיים יומיים.
"נו, איך הולך עם אלכס?" לחש לו סיריוס.
"לא יודע", הוא ענה. "האמת שלא דברתי איתה מאז אתמול."
"מה?!" הוא שאל. "למה אתה מחכה?"
ג'יימס משך בכתפיו.
"לא יודע, אני אדבר איתה בארוחת צהריים", הוא אמר.
"כדאי מאוד", אמר לו סיריוס, שנייה לפני שרמוס השתיק אותם.
"אתם יודעים", אמר ג'יימס בסוף השיעור, בדרכם לכיתת שינויי צורה.
"השיעור הזה באמת מלמד הרבה. גיליתי שאני יכול לישון עם העיניים פקוחות."
סיריוס צחק, והם הצתיישבו בסוף הכיתה, כהרגלם.
"היום נתחיל כשפי העלמה", אמרה הפרופסור מקונגל ממקומה בראש הכיתה.
"הכשפים האלה הם יותר פשוטים מכשפי בריאה, אליהם נגיע מאוחר יותר השנה."
"הלחש הוא אוונסקו!", היא אמרה, והניפה את שרביטה בתנועה חדה.
ערימת גליונות קלף שהייתה על שולחנה נעלמה.
כל הכיתה מלמלה בהתרגשות.
"לפני כל אחד מכם מונחת נוצה", היא אמרה, הניפה את שרביטה, ונוצות צבעוניות הופיעו מעל כל שולחן, הסתחררו לרגע באוויר ואז נחתו על השולנות לפני התלמידים בעדינות.
"אתם צריכים כמובן להעלים אותה."
"התחילו בבקשה", היא אמרה, ובכל הכיתה נשמע הלחש.
"אוונסקו!" קרא פיטר והצביע על הנוצה שלו.
הנוצה התרוממה לרגע באוויר, ואז עלתה באש.
"אגואמנטי!" קרא רמוס, ומשרביט שלו יצא סילון של מים שכיבה את הנוצה.
סיריוס הניד בראשו בזילזול ואז קרא "אוונסקו!" הנוצה שלו מיד נעלמה.
"יפה מאוד, בלק", קראה הפרופסור מקונגל.
"עשר נקודות לגריפינדור".
סיריוס נשען אחורה על הכיסא וחייך חיוך מרוצה.
ג'יימס הסתכל בו לרגע ואז אמר בהחלטתיות "אוונסקו!" והצביע על הנוצה, שנעלמה מהשולחן.
"יפה, קרניים", מלמל סיריוס, ושניהם צחקו צחוק חרישי.
"אוונסקו!" מלמל לופין. לרגע היה נדמה שזה הצליח, אבל אז ג'יימס ראה שרק חצי נוצה נעלמה.
הוא הסתכל סביבו.
כל מיני דברים מוזרים קרו לנוצות סביבו.
חלקם התחילו לעשות סלטות באוויר, לרחף בחדר, וליאם, ג'יימס לא ידע אך הוא הגיע לזה, שכפל את הנוצה שלו עוד פעם ועוד פעם, עד שהיה קבור תחת ערימה של נוצות, עד שפרופסור מקונגל הגיע והעלימה את כולן.
"שיעורי בית", היא קראה בסוף השיעור, "להתאמן על הלחש", היא אמרה בחומרה ונעצה מבט בליאם, שהסמיק ומיהר לצאת מהכיתה.
הם הלכו לארוחת הצהריים וג'יימס ראה את אלכס בדרך, מדברת עם חבורת בנות, ובתוכן גם לילי.
מושלם.
הוא ניגש אליהן וקרץ אל סיריוס.
הוא נעמד מאחורי אלכס. "היי", הוא אר בחביבות, והיא הסתובבה בבהלה והתסכלה עליו.
"אהה, זה אתה", היא אמרה וחייכה.
"כן, זה אני", הוא אמר לה בחיוך והתחיל ללכת לכיוון האולם הגדול, מושך אותה אחריו.
"מאוכזבת?" הוא שאל בשובבות.
"לא", היא אמרה וחייכה אליו.
"אפילו שמחה."
"וואו!" הוא אמר והביט בה מופתע. "איזה כבוד!"
היא צחקקה.
הם הגיעו לאולם הגדול, וכל אחד מהם הלך לשבת בשולחן של הבית שלו.
"היי, פוטר!" הוא שמע מישהו קורא לו והסתובב לראות מי זה.
זה היה מייק, תלמיד שנה שישית מגריפינדור.
"מתי המיונים לקווידיץ'?" הוא שאל.
"אהה... התכוונתי לעשות אותם בשבת, אבל יש לי עונש אצל מקונגל..." הוא אמר.
"אני אשאל אותה אם היא יכולה לדחות את זה", הוא אמר באופטימיות.
"אם לא, אני כבר אגיד לך מתי."
מייק הנהן, והלך להמשך השולחן.
"למה הוא נבחן?" סיריוס שאל אותו.
"שומר, אני חושב", הוא אמר לו.
"אני צריך רק שני רודפים ושומר חדש."
למרות שבחיים לא יודה בזה, הוא קצת חשש מהמחויבות הזו שהוטלה עליו.
את שארית היום בילה במחשבה על דרכים שונות לשאול את פרופסור מקונגל אם היא תוכל לדחות לו את העונש, וכשהוא יצא לכיוון המשרד שלה, בעשרה לשמונה הוא ידע בדיוק מה הוא הולך להגיד.
הוא דפק בדלת בעדינות, והיא הכניסה אותו.
"שלום, פרופסור", הוא אמר.
"הו, שלום פוטר, בוא הכנס", היא אמרה והרימה את ראשה מגליון קלף בו היא כתבה בכתב ידה המסודר.
הוא התיישב בכיסא מולה, מצפה לשמוע מה העונש שלו.
היא כחכה בגרונה.
"טוב, פוטר, התכוונתי לתת לך לכתוב שורות, אבל אז החלטתי שכדאי שתעשה משהו יותר, הממ, יעיל..." היא אמרה.
ג'יימס הסתקרן.
"למרות הנטייה הברורה שלך להתעלם מהחוקים", היא אמרה לו בקול חמור.
"אתה אכן תלמיד מצטיין בשינויי צורה", היא אמרה, ונראה היה שממש קשה לה להגיד את המחמאה הזו, שמפיה היה דבר נדיר ביותר.
ג'יימס הזקדקף במקומו בגאווה. זה היה נכון, אבל הוא לא הבין איך זה קשור לעונש שלו.
"לכן החלטתי שתעזור לתלמיד שנה רביעית מבית סלית'רין, שקצת מתקשה בשיעורים שלי", היא אמרה.
"הוא היה צריך להיות פה כבר", היא רטנה והסתכלה על השעון הגדול על הקיר, ובדיוק באותו זמן נשמעו נקישות על הדלת.
מקונגל קראה "כן", והדלת נפתחה.
ג'יימס לא הסתכל על הנכנס עד שמקונגל נבחה. "למה איחרת, בלק?"
בלק?!
הוא הרים את ראשו, וראה את אחיו הצעיר של סיריוס, רגולוס.
"הייתה באימון קווידיץ', פרופסור", הוא אמר ביהירות.
"הוא רק עכשיו נגמר".
"אז, עכשיו כשבלק החליט לכבד אותנו בנוכחותו, אפשר להתחיל."
ג'יימס חשב שיש משהו בדבריה של הפרופסור מקונגל.
רגולוס בלק התנהג כאילו הם ברי מזל שהוא היה איתם באותו חדר.
"בשיעור האחרון הפכנו יונים לעכברים", היא אמרה לג'יימס, אך מבטה הנוזף היה עדיין על רגולוס.
"לעכבר של בלק עדיין היו כנפיים", היא אמרה בהדגשה, "והעכבר המעופף עשה לא מעט בלגן בכיתה."
"תעבוד איתו על הלחש הזה בבקשה, פוטר. אני אתן לכם, אמ... חצי שעה", היא אמרה והעיפה מבט בשעון.
"אתה תעשה את זה עד סוף השבוע, פוטר."
"אהה כן פרופסור רציתי לבקש ממך משהו..." הוא אמר.
"כן?"
"אהה, אני תכננתי לעשות את המיונים לקוידיץ' ביום שבת, כדאי שנוכל להתחיל להתאמן, כי המשחק הראשון הוא עוד חודשיים", הוא אמר.
הוא ידע שמקונגל רוצה לזכות בגביע הבתים לא פחות מכל תלמיד בגריפינדור, והתכוון לשחק על זה.
"אז, רציתי שיהיה לנו מספיק זמן להתאמן, כי זו תהיה קבוצה חדשה לגמרי, את יודעת", הוא אמר בבישנות.
הוא הסתכל על מקונגל, וראה שהיא ממש שוקלת את זה.
"מממ... בסדר, פוטר, ביום שבת אתה לא צריך לבוא לעונש", היא אמרה לו.
"אל תצטרך להשלים את זה ביום ראשון!" היא הוסיפה.
"תודה רבה פרופסור", הוא אמר בהקלה.
היא הנהנה. "קדימה, תתחילו!" היא אמרה.
"אה, כן אתם תצטרכו את זה", היא אמרה, הניפה את שרביטה ועל שולחנה הופיע כלוב עם יונה.
היא הסתכלה על שניהם ואז יצאה מהחדר.
הוא כמעט ולא הכיר את אחיו של סיריוס, מכיוון שאף פעם לא היה אצלו בבית, וסיריוס לא אהב לדבר על המשפחה שלו.
שנה שעברה הוא שיחק מולו קווידיץ', שניהם היו מחפשים, וג'יימס התרשם שהוא בהחלט מצטיין בתעופה.
בחצי השעה הבאה הם עבדו על הלחש הזה.
ג'יימס הפך כמובן את היונה בקלות לעכבר, ואז החזיר אותה ליונה עוד פעם.
כשרגולוס ניסה לעשות את זה ג'יימס הבין מיד מה הבעיה.

אני מפסיקה באמצע כי יש בחדר של המחשב עכביש ענק ואני לא יכולה להיות פה עוד רגע אחד :(
אני אמשיך בבוקר :)

הפרק הקודם		הפרק הבא