לילי וג'יימס שנה שישית

וויתור זכיות וכל זה

תקופה:הקונדסאים

נקודת מבט:לילי

נשבר לי מהמרפאה

"בפעם האלף! מאיפה לי לדעת מה קרה לה?!"שמעתי את ריצ'ל צועקת.

"העלמה אבוט, אנא ממך הירגעי." שמעתי גם את הקול הלחוץ של מגונגל.

וואו, זה יום מוזר בטירוף!

"מאדם פומפרי, היא תהיה בסדר? מתי היא אמורה להתעורר?" זה היה קול שלחוץ כמוהו לא משעתי מאז שאמא ניסתה להסביר לסבא וסבתא איפה אני כל השנה.

"מר פוטר! בבקשה ממך! אני הסברתי לך כבר כמה פעמים, היא תהיה בסדר! היא רק תשושה." הפעם זה היה הקול של מאדם פומפרי.

וואו הסתחרר לי הראש לגמרי. ניסיתי להתרומם אבל הראש שלי היה כבד כל כך, זה ממש סיוט.

"מתי היא משתחרר מהמרפאה?" "מר פוטר, כפי שאמרתי לך, גם אני לא יודעת! עשיו שב ואני הולכת לרקוח שקוי נגד הלם לשניכם!" התשובות של מאדם פומפרי כל כך צפויות.

סוף סוף הצלחתי להתרומם! די הרבה מבטים הופנו אליי.

אני חושבת שאני עומדת ליפול! ונפלתי.

המיטה כל כך רכה. ואני כל כך עייפה.

הדבר היחידי שהצלחתי לראות לפני שנרדמתי זה את רייצ'ל, אליס, ג'יין, שרלוט וג'יימס יושבים ונראו די מופתאים שקמתי.

הצלחתי לשמוע את ג'יימס אומר "אני רץ למאדם פומפרי!" ונרדמתי. אני כל כך אוהבת לישון.

התעוררתי אחרי די הרבה שעות לפי מה שהבנתי, היה בערך צוהוריים. עדיין כואב לי הראש אבל הרבה פחות.

הפעם הצלחתי להתרומם די בקלות ומיד מדאם פומפרי, רייצ'ל, אליס וג'יימס רצו אליי.

לא הבנתי איפה ג'יין ושרלוט, רוב הסיכויים הם שהן בסיפריה לומדות בזמן שג'יין חופרת לשרלוט על אהבתה הנצחית לדרק מהאפלפף.

מאדם פומפרי ביקשה מכולם לזוז אחורה כדי לערוך כמה בדיקות.

היא שלפה את השרביט מהגלימה שלה.

אמל'ה! שתרחיק את השרביט מהראש שלי! זה כאב!!! "היא תצטרך להישאר כאן עוד לילה לפחות להשגחה." אמרה מאדם פומפרי.

כל הזמן רייצ'ל וג'יימס היו איתי.

אין להם חיים?! אבל זה נחמד מצדם. מודה.

כל כך משעמם במרפאה, התביישתי לדבר עם רייצ'ל אל דברים רגילים ליד ג'יימס ולא רציתי שרייצ'ל תתחיל גם היא לתחקר אותי על ג'יימס.

"אתם יכולים ללכת, אני בסדר!" ניסיתי שוב, כרגיל זה לא הלך.

בסוף רייצ'ל קמה והלכה. אני וג'יימס נשארנו לבד.

לא דיברנו מיום שבת. היום כבר יום שלישי.

"איך את מרגישה?" טוב, אני באמת מניחה שאפשר כבר לוותר על שיחות החולין. "יותר טוב, אני בסדר. אתה יכול ללכת לסיריוס, לפני שהוא יתחיל לפתח חרדות." ג'יימס רק צחק והביט בי.

יש לו עיינים יפות. עיני שקד חומות כהות. עיניים מבינות, זה מוזר אבל אם תסתכלו בהן תבינו!

"את בטוחה שאת בסדר?" "כן! אמרתי לך כבר! אתה יכול ללכת!" הוא דואג די הרבה או מה? נשארתי לבד.

מדאם פומפרי באה אלי ואמרה שמחר אני אוכל ללכת. סוף כל סוף!

לבלות חצי שבוע במרפאה זה לא משהו כזה כיפי.

נרדמתי שוב. מה הקטע שלי הזמן האחרון?! למה אני ישנה כל כך הרבה?

סוף סוף יום רביעי.

היום אני סוף סוף משתחררת!

נכנסתי לאולם הגדול לארוחת הערב והתיישבתי בין ג'יימס לג'יין.

הארוחה היתה שקטה. הפעם לא היו אפונים מעופפים.

כשאני חושבת על זה, בכלל לא ראיתי את פוצית לאחרונה. מיום ראשון. אני קצת דואגת בנוגע לזה.

פשוט קמתי ורצתי. עברתי כבר כמעט בכל הכיתות ולא מצאתי אותה.

אני ממש מפחדת! מה אם היא ברחה מהוגוורטס וקרה לה משהו? מה אם כל זה יהיה אשמתי?! זיעה קרה מתחילה לכסות את כל הגוף שלי.

איך לכל הרוחות הגעתי למדשאות?

ראיתי בין כמה סלעים את השיער הבלונדי שלה. נרגעתי.

פשוט התיישבתי לידה. "מה את רוצה אוונס? ברצינות, תפסיקי להיות קרציה." היא אמרה בקול נוטף ארס.

התחלתי להרגיש רע. אולי באמת יש לה ארס בקול.

"סתם באתי למדשאות. חוץ מזה אני בכלל לא חייבת לך הסברים. רציתי לעזור לך. אם את לא רוצה לא צריך!" אמרתי בקרירות וקמתי.

"מה זאת אומרת לעזור?" היא שאלה בחשדנות.

"לעזור לך למצוא מישהו אחר, אני ממש לא רוצה את כל ההתבכיוניות שלך על המצפון שלי!" אמרתי בקול חנוק.

"אני לא צריכה אותך! אני לא בת 5! בניגוד אלייך לי גם היו כמה חברים. אז עופי או שתעזבי אותי כבר!"

חוצפנית. ועוד רציתי לעזור לה! אני מחליאה את עצמי.

אני כאזת מגעילה. פשוט הלכתי, שוב. נמאס לי מכל זה. אני הולכת לישון.

הזהרתי שזה יהיה פרק יותר משעמם!!!

(מי שלא מאמין שיסתכל בתגובות על הפרק הקודם)

וממש בבקשה תגיבו על שני הפאנפיקים האחרים שלי!

הפרק הקודם		הפרק הבא