לא יכול בלעדיה

אני לא אקשקש יותר מידי, שמתי לב שזה קורה לי הרבה בזמן האחרון, אז אני אשתדל לקצר >< 
דבר ראשון, אני שמחה להודיע שהפיק מתחיל באופן רשמי. כן, עד עכשיו זה היה פרולוג ארוך מאוד, וגם הפרק הזה הוא סוג של הקדמה. ההתחלה של הפרק מאוד מייבשת, ואולי אפילו רובו, אבל אני מקווה שזה הולך ומשתפר לקראת הסוף. תודיעו לי אם אתם חושבים אחרת, אני אשמח לדעת מה דעתכם =] 
דבר שני, למי שלא קרא את התגובה שלי בפרק הקודם, היא ממש חשובה, אז אני אסכם אותה כאן - לרוב הדברים בפיק, בערך לכל דבר, יש סיבה, אז שימו לב לפרטים הקטנים. זה בקיצור.
דבר שלישי, התגובות שלכם כל כך מעודדות להמשיך! תודה רבה לכולם!
דבר רביעי, טוב, אין דבר רביעי. פשוט תקראו.
תהנו. 

פרק 5 - מדהים כמה אהבה וקנאה הולכים ביחד, לא כן?

אנגליה, טירת "חוד הזהב", שנת ההיפוגריף
 

לילי וג'יימס נכנסו לכיתה גדולה ורחבה, מלאה בתלמידים בני השכבה האחרונה שפטפטו בהתרגשות. רוונה סימנה ללילי לבוא להתיישב לידה, הלגה ולואיז מאחור, גודריק וג'יימס מהצד, וסאלזר וג'ון מהצד השני. לילי לא התפלאה שרוונה ישבה באמצע השורה השנייה, המקום המושלם להקשיב למורה ולהיות נוכח בשיעור, בדיוק איפה שהיא תמיד יושבת. לילי וג'יימס הוציאו את ספרים, קלפים ועטי נוצה שקיבלו אתמול ממרלין, והתכוננו לשיעור.
"מה שלומו של הארי?" שאלה רוונה בדאגה.

"יותר טוב. הוא יוכל להשתחרר כבר בצהריים."

לכיתה נכנסה אנבת' מרלין, מלאת יראה, והכיתה השתתקה. "בוקר טוב, תלמידים. בשיעור הזה נלמד על הפיכת יונה לדלעת בעזרת הלחש 'קולומבם קורקוביטוס'.  קחו לכם יונים, ותתחילו. אני אעבור בין התלמידים כדאי לראות אם מישהו צריך עזרה." התלמידים הנהנו בהבנה וכל אחד זימן לו יונה מהכלוב הגדול.

אוקי, זה צריך להיות פשוט. זו לא הפעם הראשונה שאת הופכת חיה לאוכל כלשהו, חשבה לילי. היא ראתה איך היונה של רוונה הופכת לדלעת מושלמת כשאמרה את הלחש. היא הסתכלה עליה בתדהמה. "זה פשוט, תנסי." אמרה רוונה. לילי נשמה עמוקות.

"קולומבם קורקוביטוס." אמרה. היונה של לילי הסתכלה עליה במבט תמים. לילי נשפה בתדהמה. כלום לא קרה. זה יהיה יותר קשה משחשבתי.  

לעומתה, ג'יימס הצליח להפוך את היונה לדלעת כתומה מושלמת כבר מספר פעמים, ועכשיו רק השתעשע ושיפר ליונה את עיצוב הנוצות. פסים? לא, נקודות? אולי יונה כחולה עם נוצות שזורחות בחושך? גריפינדור הסתכל עליו בשעשוע והפך גם הוא את היונה לורודה עם גוונים ירוקים.

לילי הסתכלה מסביבה. היא לא היחידה שלא הצליחה. גם הלגה וסאלזר התקשו, לעומת רוונה וג'יימס. "תנסי שוב." עודדה אותה רוונה.

לילי הנהנה. "קולומבם קורקוביטוס." עכשיו, הייתה ללילי יונה כתומה שהביטה עליה במבט תמים. היא נאנחה בתסכול. אנבת' המשיכה לעבור בין התלמידים ותיקנה טעויות או החזירה לתלמיד את ראשו, כשזה הפך לדלעת. עד סוף השיעור לילי הצליחה להפוך את היונה המסכנה לדלעת, ולשנות אותה בחזרה. היא נשפה בהקלה.
"טוב, תלמידים, השיעור נגמר. שיעורי בית – לכתוב סיכום על הלחש קולומבם קורקוביטוס, באורך שני קלפים. משוחררים." אמרה אנבת'.

רוונה, לילי, ג'יימס, הלגה, לואיז, סאלזר, ג'ון וגריפינדור יצאו מהשיעור. "היא מורה טובה." אמר ג'יימס.

"היא הכי טובה. היא ומרלין." אמרה רוונה.
"איזה שיעור יש עכשיו?" אמרה לילי.

"טיפול בחיות פלא."

"אני אלך לשים את ספר שינוי צורה בחדר המועדון ואני כבר אצטרף." אמרה לילי. החבורה הנהנה והמשיכה ללכת. לילי הלכה לאורך המסדרון ופנתה לכיוון חדר המועדון. הפניה הייתה חדה מידי והיא נתקלה במישהו נוסף. חבטה נשמעה וספריה של לילי התפזרו על הרצפה.

"הו, אני כל כך מצטער. לא ראיתי אותך." לילי הרימה את ראשה. היה זה נער בלונדיני, גבוה ועם עיניים כחולות מחייכות.

היא הסמיקה מעט. "גם אני לא ראיתי אותך." היא אמרה בחיוך מתנצל. הנער התכופף להרים את ספריה של לילי, בדיוק כשהיא עשתה זאת גם, וקצות אצבעותיהם נגעו אחד בשני. הם חייכו אחד לשני חיוכים נבוכים, והנער מיהר לאסוף את ספריה של לילי מהרצפה ולתת לה אותם. "תודה רבה."

הוא חייך. "את לילי אוונס, נכון? הנערה שהצילה את הארי?" לילי הנהנה בקהות חושים. זה רק אני, או שנער חלומי מדבר איתי כרגע?

"זה היה מאוד אמיץ מצידך." אמר. "אני אמט. אמט מאר. נעים מאוד." הוא הושיט את ידו ללחיצה, מחייך חיוך מנומס.

"לילי אוונס, אבל אתה כבר יודע את זה." אמרה. וואו, אני נשמעת כמו טיפשה מוחלטת! חשבה בלחץ.

"יש לך עכשיו 'טיפול בחיות פלא'?" שאל בתקווה. לילי הנהנה. "לא אכפת לך אם אני אלווה אותך, נכון?" שאל. לילי נענע את ראשה לשלילה, מעט מהר מידי ובהתלהבות גדולה מידי מהדרוש. אם אכפת לי? הו, ממש, ממש לא. הם הלכו זה לצד זה, מפטפטים לכיוון החצר – מקום השיעור "טיפול בחיות פלא". ספר שינוי הצורה שרצתה לילי לשים בחדר המועדון, נשכח כלא היה.

――――

כשלילי ואמט הגיעו אל חצר השיעור, ישבו התלמידים וחיכו לפרופסור דקרלמן בצפייה. "אני יכול לשבת איתך?" שאל אמט בנימוס.

"אני אשמח." לילי חייכה. ג'יימס ראה שלילי הגיעה, ועוד עם נער. לואיז יישבה על יד ג'יימס ודיברה בשטף על כמה שהיא אוהבת את הצבע ורוד, כי זה היה הצבע כמובן, הכי יפה שקיים. הוא לא הבין מילה ממה שאמרה, כי היה עסוק בלבחון את החדש שישב ודיבר עם אוונס. לילי צחקה, חייכה או הסמיקה, אחד מהשלושה, בכל רגע שהנער פתח את הפה. ג'יימס הסתכל עליהם בשנאה.

"מי זה שם, שיושב ומדבר עם אוונס?" שאל ג'יימס את גודריק. גודריק הפסיק את השיחה שהייתה לו עם רוונה, שיחה אוהבת למדי,  ופנה להביט אל עבר לילי ואמט.

"קוראים לו אמט מאר. למה, פוטר, אתה מקנא?" הוא שאל בנימה ערמומית. רוונה ולואיז הסתכלו עליו בסקרנות.

"אני? מקנא? בדיחה טובה, גריפינדור. שאלתי סתם לידע כללי." אמר ג'יימס. הוא כרך את ידו סביב לואיז, שנאנחה באהבה. רוונה וגריפינדור רק נענעו את ראשם כלא מאמינים, והמשיכו את השיחה שנקטעה. מקץ כמה דקות, הגיח מאחד השיחים קוסם קטן למראה. הגלימה שלו השתרכה מאחוריו, שערו אפור מדובלל, ועיניו חומות ומוזרות. "ברוכים הבאים לשיעור 'טיפול בחיות פלא'. אני הפרופסור זנגביל דקרלמן, או בקיצור זנגבי, איך שתרצו, והיום נלמד על היצורים הקסומים כל כך, שדונים." בין התלמידים נשמעו לחשי התפלאות. הפרופסור זנגבי המשיך. "שדונים הם יצורים קטנים, ואוהבי מזימות. הם מאוד אוהבים בידור, וזו בעצם הסיבה לחייהם. הם אוהבי מסיבות, מעשי קונדס והם שובבים מטבעם. הם גם מאוד גאים, דבר שעלול לעיתים להתפרש כשחצנות או יהירות, או אפילו כהתעלות מעל אחרים, אבל הם פשוט מלאי חשיבות עצמית עם או בלי קשר לאחרים. בנוסף, הם טובי לב, חכמים וערמומיים, ומאוד אופטימיים. הבאתי לנו שדונים, כדי שנוכל להכיר את היצורים האלו לעומק, ואיך לטפל בהם בצורה הטובה ביותר שיש." 

במהלך השיעור כל זוג קיבל שדון ולמד לטפל בו ולהכיר אותו היטב. השדונים היו יצורים משעשעים למדי. לילי ואמט כמובן, היו זוג, ורק הכירו אחד את השני עוד יותר. ג'יימס, בלית ברירה, היה עם לואיז, כשלאורך כל השיעור מבטו היה נעוץ בלילי ובאמט הצוחקים כשלואיז משדלת אותו להתרכז בה. כשהשיעור נגמר, פנו החבורה לשיעור 'התגוננות מפני כוחות האופל' עם מרלין, ולבסוף לשיעור האחרון באותו יום – שיקויים, עם פרופסור פליקר פושנס.  

כשהסתיים היום כרס ג'יימס על כורסת חדר המועדון. "אני מותש, והיינו רק בארבעה שיעורים היום." אמר.

"אל תדאג, פוטר. מחר יש שישה שיעורים." עודד אותו גריפינדור.

"מעודד, גריפינדור." הוא אמר. ג'יימס שמע צחוק פעמונים עדין מקצה החדר. הוא הסתכל וראה את לילי ואמט יושבים וצוחקים. הוא עיוות את פניו בגועל, אבל אז הזיכרון הכה בו. הם לא פה סתם. עברו כבר יומיים או אולי שלושה, מי סופר, והם עדיין לא התקדמו במשימה שלהם – מציאת החפץ האפל. הוא קם מהכורסה והלך אל עבר לילי ואמט. "אוונס, אנחנו יכולים לדבר?"

לילי הסתכלה עליו בהפתעה. "אמט, אני כבר אפגוש אותך בארוחת הערב?" שאלה בתקווה.

"את יכולה להיות בטוחה." אמר במתיקות מעוררת בחילה. לילי חייכה אליו, ואמט הלך. ג'יימס נחר בזלזול. את יכולה להיות בטוחה, כי אני הפוץ הגדול ביותר בעולם! בלה, בלה, בלה.. חיקה אותו.

"כן, פוטר?" שאלה לילי בחוסר סבלנות.

"תראי, אני לא בטוח אם את זוכרת למה אנחנו כאן, לא, אוונס, לא בשביל לצחקק עם מאר. יש לנו משימה, זוכרת?"

"מקנא, פוטר?" שאלה.

ג'יימס נאנח בזלזול. "משימה, אוונס. חפץ אפל, סכנה על כל עתיד עולם הקוסמים. מצלצל מוכר?"

"טוב, טוב. דבר ראשון, אנחנו יכולים להיות בטוחים שזה קשור לאחד המייסדים לפחות, אחרת לא היינו באים לפה מלכתחילה. אולי לסאלזר סלית'רין, הוא מתנהג מוזר. דבר שני, איך אנחנו מתכוונים לגלות חפץ אפל? אי אפשר פשוט לזמן אותו ב'אציו'."

איך באמת? המייסדים לא יחשפו לנו חפץ אפל שיש ברשותם. אולי.. זה יכול לעבוד.. אבל מה היה הלחש הזה..? "יש לי רעיון." קפץ ג'יימס. "אבל אני אצטרך עזרה."

"מה הרעיון?" שאלה מסוקרנת.

ג'יימס חייך. "יש לך במקרה בין כל הספרים שהבאת ספר לחשים?"

לילי כיווצה את גבותיה בחשיבה. ההבנה השתלטה עליה. "יש לי משהו הרבה, הרבה יותר טוב." הם עלו למעונות הבנות, לחדרן של לילי, רוונה, הלגה ולואיז. המיטה של לואיז הייתה מלאה בסרטים וקישוטים וורודים, שנתנו למיטה מראה ילדותי ומתפנק. המיטה של הלגה הייתה מבולגנת מעט, אבל זה הכול. לעומת זאת, המיטות של לילי ורוונה היו נקיות ומסודרות, ולידן נחו ערמות לא מבוטלות של ספרים. לילי שלפה מהערימה ספר דק וקטן למדי. "ג'יימס פוטר, תכיר בבקשה את 'המדריך' - האינציקלופדיה המקוצרת של הקוסמים." אמרה לילי.

"טוב, זה באמת מקוצר." אמר בשעשוע.

ניצוץ שובב היה בעיניה של לילי אוונס והיא אמרה "אז לא אכפת לך להחזיק אותו לרגע, נכון?" היא הושיטה לו את הספר, שלפה את שרביטה ואמרה "פרופטום." הספר גדל והתנפח, וג'יימס כמעט נפל לאחור מכובד משקלו.

"חשבתי שאמרת שהוא מקוצר! יש פה לפחות אלף עמודים!"

לילי גיחכה. "בהשוואה לאינציקלופדיה המלאה, זה מקוצר."

"בכל אופן, אני צריך לחש התמצאות." אמר.

"בשביל מה?"

"סמכי עלי, אוונס. למרות שאני בטוח שאני אצטרך את הלחש הזה כדי להתמצא בספר, אני צריך אותו למשהו אחר. משהו טוב יותר מכל מפה שאת יכולה לחשוב עליה." אמר בנימה מסתורית. לילי הרימה את גבה בספק, אבל חיפשה במרץ בספר. מקץ כמה דקות, שעברו כשלילי חיפשה בספר וג'יימס הרשה לעצמו לבחון אותה, היא קראה "הנה זה. עמוד 765 – לחש התמצאות."

§ "לחש התמצאות – לחש המשמש בעיקר ליצירת מפות, להכוונה ולמציאת הצפון. הלחש: 'לוקרפוס מוקרטוס'. על מנת לצור מפה של מקום מסוים, יש להגיד את שם הלחש ולאחריו את שם המקום המבוקש. בעזרת לחש נוסף, 'מוטה קרפה', ניתן לראות במפה אנשים חיים בזמן אמת ואת תזוזתם ותנועתם על המפה." §

ג'יימס הנהן. הוא נזכר שאלו הם הלחשים שהשתמשו בהם הקונדסאים בשנתם החמישית. "אני הולך להביא משהו, חכי פה." הוא יצא מחדר המעונות של הבנות ונכנס לזה של הבנים. באופן כללי, החדר שלו, של סאלזר, של ג'ון ושל גודריק, היה מבולגן מאוד ומלוכלך מעט. הוא הלך אל המיטה שלו, והוציא מהתיק שהיה עליה, קלף מגולגל וצהבהב. הוא יצא מהמעונות ונכנס שוב אל חדרה של לילי, שחיכתה לו שם בבלבול.

"פוטר, מה אתה מתכוון לעשות?" שאלה לילי.

"סמכי עלי." הוא החזיק את שרביטו מעל הקלף ואמר "לוקרפוס מוקרטוס, טירת חוד הזהב. מוטה קרפה." לילי הסתכלה עליו במבט מבולבל. בבקשה שזה עבד, חשב. הוא פתח את הקלף והצהיר "הנני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות." לאט, לאט החלו קווים דקים להופיע על הקלף. קו, ועוד קו שיצרו מפה אחת שלמה. מפת הקונדסאים לטירת "חוד הזהב." זה עבד, מפת הקונדסאים של בית הספר "הוגוורטס לכישוף ולקוסמות" הפכה למפת הקונדסאים של טירת חוד הזהב.

לילי הסתכלה בתדהמה על המפה. נקודות קטנות הופיעו על המפה ומעליהן שמות באותיות מסולסלות. "פוטר, אתה רוצה להגיד לי שזו מפה של הטירה, עם האנשים במקום הנוכחי שלהם?" שאלה בתדהמה.

ג'יימס הנהן. "לילי אוונס, תכירי את מפת הקונדסאים. לפני כדקה בדיוק, היא הייתה מפה לבית הספר הוגוורטס, אבל עכשיו היא תשמש אותי ואותך במשימה שלנו בחוד הזהב."

"זה מדהים. דרך אגב, הנני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות, באמת פוטר?" שאלה עם גבה אחת מורמת בספק.

הוא גיחך וענה "מודה באשמה, אני חשבתי על המשפט הזה. אבל את חייבת להודות, אוונס, זה קליט." הוא הסתכל עליה במבט משועשע. היא רק נענעה את ראשה בשעשוע.

"יופי, אז יש לנו מפה של הטירה עם כל האנשים שבה בזמן אמת. מה עושים עכשיו?"

"עכשיו, ספציפית, אנחנו יורדים לארוחת ערב כי אני גווע פה, אבל בכללי, נצטרך לעקוב אחרי האנשים שבמפה ולראות אם הם עושים דברים חשודים."

לילי הנהנה בהבנה וג'יימס סגר את המפה במילים "תם ונשלם הקונדס", והם ירדו למטה אל חדר האוכל לאכול ארוחת ערב.

――――

הארוחה עברה במהירות, כשרוונה וגודריק מפטפטים בהתרגשות וסאלזר מביט בהם בשנאה, או יותר נכון – מביט בגודריק בשנאה וכמעט שלא נוגע בצלחת האוכל שלו, הלגה משוחחת בשטף עם נערה בשם מריה ארקלר, ג'ון אוכל בחזירות, וג'יימס ולילי משוחחים עם לואיז ואמט, נואשים לגרום לשני לקנא, בהצלחה יתרה כמובן. החבורה עלתה אל חדר המועדון, הבנות למעונות הבנות והבנים למעונותיהם שלהם.  

לילי נשכבה בתסכול על מיטתה, כשלואיז נשכבה על מיטתה שלה באנחה מלאת אהבה. היא סירקה את שערה הבלונדיני באצבעותיה ואמרה בקול מתוק "ג'יימי כזה מתוק, וכל כך חתיך." היא נאנחה, שוב. לילי גלגלה את עיניה ורוונה חקרה אותה בסקרנות.  

"אני הולכת לישון." מיהרה לילי להגיד, לפני שלואיז תפתח בנאום שלם על כמה שג'יימס חתיך. היא התכסתה במיכה עד לצוואר, ואטמה את כל אזור המיטה מרעש. במהרה הלכו גם שאר הבנות לישון, הן נרדמו במהרה.

בבוקר, לאחר ארוחת בוקר רעננה, הלכו החבורה לשיעור התגוננות מפני כוחות האופל עם פרופסור אורברוס מרלין. "ברוכים הבאים." בירך אותם. "היום, נעסוק בדו קרב קוסמים פנים אל פנים. מי רוצה להיות הזוג הראשון?"

רוב התלמידים בכיתה הצביעו. "ג'יימס פוטר מול אמט מאר." בחר מרלין. ג'יימס שמח. הוא יוכל סוף, סוף להחטיף למאר הפוץ המרגיז, ולהראות ללילי שהוא לא שווה כלום. מרלין פינה להם מקום והם נעמדו כשגביהם צמודים זה לזה. כל אחד הלך עשרה צעדים קדימה, ספר עד 3 והסתובב.

" – אקספליארמוּס!" אמר ג'יימס.

" - אִימְפֶ‏דְיִמֶ‏נְטָ‏ה!" צעק אמט בשרביט שלוף. ג'יימס נהדף לאחור. הוא קם במהירות, מבט רושף בעיניו. אמט הסתכל עליו משועשע. "זה כל מה שאתה יכול, פוטר?"

"היית מת." סינן ג'יימס. "אינקרצרוס!"

"פרוטגו!" הלחש המגן הגן על אמט מפני הקללה. ג'יימס רתח, בעוד שאמט רק התגרה בו עוד יותר. "עכשיו אני מבין למה לילי כל כך שונאת אותך, אתה כלום. אפס גדול ומאופס." פרצופים רבים פנו להביט בלילי שהייתה בקהל, בעוד היא מצידה, מסמיקה עד שורשיה שערותיה. "פּ‏טריפיקוּס טוטאלוּס!" אמר. ג'יימס לא הספיק להגיב חזרה, והוא הרגיש איך כל גופו ננעל.

"כל הכבוד, אמט. המנצח בדו קרב הוא אמט מאר." מרלין שחרר את ג'יימס שרתח מזעם, בעוד כל הכיתה מוחאת כפיים בהתלהבות לאמט. "משוחררים." אמר מרלין.

ג'יימס יצא במהירות מהכיתה כשגודריק מאחוריו, מנסה להשיג אותו. לואיז גם היא רצה אחרי ג'יימס, לשווא. במשך היום ג'יימס נשאר עצבני בעוד אמט מחייך חיוך מנצח, כשידו כרוכה מסביב לילי. לילי, לעומת זאת, הרגישה מעט לא נעים, למרות שלא כל כך ידעה למה. הרי זה פוטר שאנחנו מדברים עליו, מנה הגונה של השפלה תעזור לו לנחות, אז למה אני מרגישה ממש, ממש רע?

ערב הגיע. החבורה אכלה ארוחת ערב, כשכולם באים ומשבחים את אמט על ניצחונו הגדול, בעוד הוא שולח חיוך מתנשא אל עבר ג'יימס. ג'יימס החזיק את המזלג בכוח, מתאמץ שלא לתקוע את המזלג בפניו של אמט, ולמחוק לו את החיוך המנצח מהפרצוף. אני לא סובל אותו! מה אוונס מוצאת בו?! חשב בכעס. לאחר הארוחה, עלו כולם לישון, כשאמט נישק את לילי לברכת לילה טוב בחדר המועדון, מול קהל צופים גדול, כשג'יימס רוטן ועולה אל מיטתו בזעם. הוא שכב במיטה, התהפך מצד לצד, ולא הצליח להירדם, במשך שעות רבות. לבסוף, בלית ברירה, הוא נרדם, כשבחלומו מופיעה לילי בשמלת כלה, יפה מאי פעם, ובחופה מחכה לה אמט, נרגש.

――――

הקוסם הקומפקטי למראה, ירד ממרכבת הסוסים, ועמד מול שערי טירת "חוד הזהב". הוא היה בעל קרחת נוצצת, מטופחת, שבצבצו ממנה שתיים שלוש שערות, ולא יותר. הוא לבש ברדס בצבע כחול כהה ונראה כבוחן את הטירה במשך דקות ארוכות. הסוסים שבמרכבה החלו לרקוע ברגליים, בעצבנות משהו, כסימן לאיש הזקן שיחליט אם להיכנס לטירה או לא, כי אין להם את כל היום. הוא נאנח. זה יכול להיות מקום טוב לבחון את ההמצאה החדשה שלי, זו שעבדתי עליה כל חיי, חשב. הוא עלה על העגלה והדהיר את הסוסים להיכנס אל תוך הטירה, כשעל העגלה המצאתו הגדולה מכוסה בבד שחור. הקוסם החנה את העגלה בחצר, שומר על המצאתו מכל משמר. הוא נכנס אל פנים הטירה, כשגמד העונה לשם גרבר הורה לו להיכנס, והוביל אותו אל המשרד של אורברוס סניליוס מרלין.  

הפרק הקודם		הפרק הבא