היד השחורה.

תודה לנגה ("לונגה") שוב, על הביטוא המעולה והמקיף שלה, על הערותיה הבונות ועל האמונה בפאנפיק! 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

טדי ורון יצאו מן המעלית שבקומת המרתפים של משרד הקסמים. מולם נפתח מסדרון דומם, אפלולי, עם מספר דלתות משני צדדיו. זה היה המקום בו כלאו ההילאים את אסיריהם לפני שנשלחו לאזקבאן. אבל הלילה לא היה שם אף אסיר מלבד אדם אחד; אחד מאנשי 'היד השחורה' שנתן יד בפריצה לאזקבאן ובשחרורו הלא - חוקי של לוקאס לה רייסטריה, איש נוסף אשר פעל בשם 'היד השחורה'. 
טדי ורון עמדו מול דלת תאו של האסיר.

"אתה בטוח שזה המעשה הנכון לעשות?" שאל רון בהיסוס. 
"הארי לא יעשה את זה, אז אנחנו חייבים. אנחנו מוכרחים להוציא מהאסיר עוד מידע על 'היד השחורה'." אמר טדי.

רון הנהן והם פתחו את דלת התא. מולם ישב האסיר, שערו ארוך ופרוע, עיניו קטנות וחומות, אפו מעוקל במקצת וגופו מוצק וגבוה. הוא פלט נחרה כשראה את השניים סוגרים את הדלת מאחוריהם. 
"בוא נתחיל במשהו פשוט," אמר טדי והתקרב אל האסיר. "איך קוראים לך?" 
"וורף," ענה האסיר בצרידות. 
"מה אתה יכול להגיד לנו על 'היד השחורה'?" שאל טדי. הוא לקח את הכסא שעמד ליד הדלת והתיישב מול וורף. 
"אני לא יודע מה זה 'היד השחורה'." וורף חייך אליהם.
"אתה מצחיק." גם טדי חייך. רון עמד מאחוריו, אוחז בשרביטו בחוזקה. "אולי נפסיק להיות מצחיקים, רק לרגע? אנחנו יודעים שאתה עובד בשביל 'היד השחורה', אז אל תשקר."
"אני לא משקר," אמר וורף. טדי סטר לו בחוזקה על לחיו הימנית. וורף תפס בלחיו בכאב, אך המשיך לחייך.
"ראול התנהג כמוך," רון החל לומר. הוא יצא מהצללים והתקרב גם הוא אל וורף. "הוא צחק ולעג לנו. אתה יודע איך נגמר המפגש שלנו?" וורף הנהן לשלילה. "הוא קיבל את נשיקת הסוהרסן." פניו של וורף החווירו. "אז נשאל שוב- מה אתה יודע על היד השחורה?" 
"כלום!" הוא צעק. טדי סטר לו פעמיים נוספת, פעם על כל לחי. אך וורף חזר לחייך, למרות הכאב שחש.
"כל אחד מהאנשים שמנהלים את משרד הקסמים- ממנהלי מחלקות ועד לשר הקסמים עצמו- כולם איבדו משהו בגלל וולדמורט. אני איבדתי את ההורים שלי. רון את אח שלו. אנחנו לא הולכים לנהוג אתכם בעדינות. היה לנו מספיק מוולדמורט גם לעשרות תקופות חיים," אמר טדי. הוא שלף את שרביטו וכיוון אותו לעבר וורף. 
"לא," לחש רון, תופס בידו של טדי. 
טדי הזיז הסיר בכוח את ידו של רון מעליו. "אין דרך אחרת."

רון חזר אל הצללים והתקרב אל הדלת.

"קרושיו!"

צרחתו של וורף הדהדה ברחבי התא. הוא תפס בחוזקה בדופנות הכיסא, אישוניו התרחבו וצעקות כאב בקעו ללא הפסקה מגרונו; עד שטדי הזיז שרביטו והכאב נפסק. "אני אמשיך לעשות את זה עד שתמות. תמות בכאבים ובייסורים. אתה רוצה לספר לי מה אתה יודע על 'היד השחורה'?"

וורף לא ענה. הוא הביט בעיניו של טדי ישירות. שתי דקות עברו ועדיין לא הייתה תשובה. "קרושיו!" אמר טדי שוב, ו-וורף צרח בכאב בשנית. אחרי מספר שניות של צרחות, הסיט טדי את שרביטו. הצרחות הפסיקו. 
"לפני כמעט עשרים ושלוש שנים," החל וורף לומר, אך הוא הפסיק. הוא התנשם והתנשף בכאב ורק אז המשיך. "מאדאם לה ריסטרייה ועוד בכיר שאת שמו אני לא יודע, מצאו את איש-הצל. הם הקימו, לפי הדרכתו, את 'היד השחורה'. הם אספו סביבם עוד חמישה אנשים וביחד הם נהפכו לשבעת הבכירים. הם החלו לגייס קוסמים ומכשפות מכל המדינה - כאלו שעדיין האמינו בתורתו של וולדמורט. וזהו, מעבר לזה אני לא יודע כלום."

אך זה לא סיפק את טדי. "מי זה איש-הצל?" הוא שאל. 
"אני לא יודע. אף אחד לא יודע חוץ מ-"
"חוץ ממאדאם לה ריסטרייה ואחיה, לוקאס," השלים רון. "הם שני הבכירים שהקימו את 'היד השחורה'."

וורף לא ידע זאת, אך הנהן. 
"מה עוד?" טדי תפס בחוזקה בכתפיו של וורף. "איך גייסו אותך? לאיפה לקחו אותך?" עיניו של טדי הן שהפחידו את וורף. המבט היה אחוז טירוף. אובססיבי. 
"בגיל חמש - עשרה ברחתי מהוגוורטס. נמאס היה לי מכל הדיבורים על כמה הארי פוטר גיבור. אז ברחתי. חייתי בפונדקים וביערות, שילמתי במכירה של ספרי הלימוד שלי. אחרי שנתיים בערך, פגשתי בלייגל וביחד ניסינו לפעול לפי תורתו של וולדמורט," סיפר וורף. 
"מה עשיתם? איזה פשעים?" שאל רון בקול נוקשה. "בכל מקרה אתה הולך לאזקבאן. אבל אם תשתף פעולה, אפילו אם שיתוף הפעולה כולל הודאה במעשי פשע אחרים, אנחנו נקל על העונש."
נראה כי וורף השתכנע, אך עדיין לקח לו זמן עד שדיבר שוב. "הרגנו כמה מוגלגים וגרמו לזה להיראות כמו תאונת דרכים. עינינו סקיבית למוות. ואז, כשהיינו בני עשרים, בערך לפני שלוש שנים, גייסו אותנו 'ליד השחורה'. הם לקחו אותנו לאחוזה גדולה ומפוארת, שם נשבענו אמונים לבכירים ולאיש-הצל, והתחלנו לעבוד בשבילם."
"איפה האחוזה?" שאל טדי, לוגם את המידע בשקיקה. 
"כל יום במקום אחר. אנו קוראים לאחוזה הבית המהלך. אי-אפשר לדעת לאין היא תעלם ואיפה היא תופיע," ענה וורף. 
"זה לא הגיוני." טדי עיוות את פניו בבלבול. 
"אבל זה קורה," אמר וורף. 
"מה עשיתם בשם 'היד השחורה'?" שאל רון, עדיין אוחז בשרביטו. 
"התעסקנו בגופות. שמנו אותם במקומות שהבכירים ביקשו. החבאנו חלק," ענה וורף.
"מי היו האנשים שאיתם היית היום באזקבאן?" שאל רון, מתעניין ברוצחיו של לורנס ובחוטפיו של ג'יימס. 
"לייגל וג'ררד," שיקר וורף. אך טדי ורון לא ידעו זאת. 
"מה ג'ררד עושה בשביל 'היד השחורה'?" שאל טדי. 
"הוא מה שאנחנו מכנים סגן. הוא מבצע את כל הרציחות החשובות, מפקד בשם הבכירים על שאר אנשי 'היד השחורה' המפוזרים ברחבי הארץ. הוא כמעט היחיד שיש לו קשר ישיר אל הבכירים," ענה וורף בהכנעה. "ויותר חשוב, הוא נמצא במרדף תמידי אחר עוקץ."
"אחרי מי?" שאלו טדי ורון ביחד ובבלבול. 
"לפי מה שמספרים, עוקץ היה האדם הראשון שהבכירים גייסו אל 'היד השחורה'. במשך שנים רבות הוא פעל בשם 'היד השחורה', הפיץ את השמועה עליהם בפני באוזניהם של האנשים שצריכים לדעת, הציב קוסמים במקומות אסטרטגיים - אפשר להגיד שבלעדיו הארגון היה נופל כבר מזמן. אך לפני בערך שש שנים הוא נעלם. הוא רצח את אחד הבכירים, הרס את רוב הבית המהלך וברח. ובגלל המידע החשוב שיש לו, הבכירים רוצים אותו מת. אבל האדם היחידי שיודע איפה עוקץ נמצא הוא האדם המוגן ביותר בעולם הקוסמים," סיפר וורף. 
"מי הוא?" שאל רון בהיסוס. 
"הארי פוטר."  

***

מסביב לשולחן ארוך, שנמצא עמוק בתוך הבית המהלך, ישבו שבעת הבכירים. בקצה השולחן ישבו ג'רום וראקסל, שני הסגנים, שבפעם הראשונה ראו את פני הבכירים ללא הצל המחסה אותם. הפנים האלו היו נוקשות ומתוחות.

לוקאס החל לדבר. "פעלתם יפה בזמן שלא הייתי. הפעולות שלכם הביאו לי גאווה, כמו גם הכוח שצברתם. אבל זה לא מספיק. זה הזמן לצאת מן הצללים ולהתכונן להתקפה האחרונה. הצבא שלנו פועל בסתר במשרד הקסמים, בהוגוורטס, בסמטת דיאגון, ברחובות, בכל מקום, ומשרד הקסמים לא יודע את זה."

איש כבן ארבעים בערך הנהן וחייך. גופו היה שרירי ונראה צעיר, בכושר. שערו היה בהיר ומסורק ועיניו גדולות וצבעם ירקרק-חום. ג'ונה. הוא היה החפרפרת המשמעותית ביותר של 'היד השחורה'; הוא היה הילאי במשרד הקסמים.

"זה הזמן שלנו להחזיר את גדולתו של וולדמורט, בהנהגתו של אוכל המוות האחרון, איש-הצל."
"מה תרצה שנעשה, לוקאס?" שאל מאלקן, איש נמוך ועגלגל בעל שיער מאפיר ועיניים אכזריות. 
"אנחנו נתקוף את סמטת דיאגון ונסגור אותה. אנשים לא יוכל להגיע אליה. ובזמן הזה, כשכל תשומת הלב תהיה מופנית לסמטת דיאגון, אנחנו נתקוף את ביתו של רון וויזלי. נהרוג את כל מי שימצא בבית. ורק אז, כשהם יהיו חלושים ואבלים, נחשוף את הפיתיון שלנו- ג'יימס. ראקסל, אתה תתחזה אל ג'יימס בעזרת שיקוי פולמיצי ורק כשתהיה לבד עם הארי פוטר, תעלף אותו ותביא אותו לכאן."

עברו מספר דקות עד שהתכנית המסובכת ומלאת הפרטים של לוקאס חלחלה אל כל יושבי השולחן. לוקאס הביט בראקסל, שהנהן. 
"התפקיד החשוב ביותר יהיה בידי ג'רום. אתה תצטרך להנהיג את המתקפה בסמטת דיאגון ולמקם שם את אנשינו ואז ללכת אל ביתו של רון וויזלי בקיימפל ולתקוף שם. אבל הגמול שינתן לך ולראקסל על המשימה שתבצעו יהיה גדול."
"גם אם הגמול יהיה קטן וחסר חשיבות, אני אעשה את זה," אמר ג'רום. על פניו של לוקאס עלה חיוך. 
"מה נעשה עם ג'יימס בינתיים?" שאל ז'ורה, בכיר נוסף בן חמישים בערך, בעל כתפיים שמוטות ופניים עייפות וחסרות הבעה כמעט. 
"נשמור אותו במרתף, בשקט." לואיס דיברה בפעם הראשונה מאז התיישבו הבכירים והסגנים סביב השולחן. 
"עוד יומיים נתחיל," אמר לוקאס וקם מכיסאו. "התכוננו. הקרב לא יהיה קל."

הפרק הקודם