לאהוב זה לא לבקש סליחה - לעולם

פרק 5 – אני עפה מצויין

הוא הסתכל על השעון שהיה מעל השולחן. האם הילדה הזאת לא ידעה שהיא צריכה להיות בשיעור? אבל אם לשפוט לפי הבעת פניה הזעופה וההחלטית, דראקו וכל מי שהיה מסתכל על הפנים שלה, היה אומר שלא. היא הייתה שם יותר מחמש עשרה דקות, ואחרי שהתישה אותו בשאלות אודות רמוס, ולאחר שדראקו הבטיח לה שהוא במצב מצויין ושהילדים נענשו, שרה המשיכה לעמוד שם והתחילה בנושא אחר ששיגע אותו בדיוק כמו קודמו.

"אני עפה מצוין, פרופסור," עמדה שרה על דעתה. "רק תראה איך אני עפה ואז תוכל להגיד בעצמך."

"אני לא אשים תלמידת שנה ראשונה בקבוצה של סלית'רין, העלמה גריינג'ר. גם אם הייתי רוצה, חוקי בית הספר אוסרים זאת."

"חוק טיפשי," התמרמרה שרה.

"טיפשי או לא, זה עדין חוק."

"אבל..."

"בלי תלונות העלמה גריינג'ר. בבקשה חזרי לכיתתך, נדבר מאוחר יותר."

"בסדר, אבל כשסלית'רין תפסיד מול גריפינדור, אני מקווה שאדוני יזכור שהצעתי לו את עזרתי, פרופסור מאלפוי."

דראקו הרים את מבטו מהחיבור אודות "השימושים בדם דרקון" עליו עבר, כדי לראות את הילדה עוזבת את הכיתה בכעס, מדגישה את העובדה בטריקת דלת רמה.

עקשנית כמו אמא שלה...למה היא הייתה צריכה לרשת דווקא את העקשנות של הרמיוני? הוא חייך מבלי ששם לב לכך. אחרי הכל, אחד הדברים שמשך אותו בהרמיוני היה העקשנות שלה.

(פלאשבאק)

הם הביטו זה בזה מעל הספרים; עיניה החומות בוהקות ומתריסות, העיניים האפורות שלו קוראות עליה תיגר, אף אחד מהם לא היה מוכן להפסיד. שניהם רצו מאוד לנצח.

"אנחנו לא נעשה את העבודה הטיפשית הזאת על פיות," הוא אמר בטון מזלזל ברגע שהזכיר את היצורים המכונפים.

הרמיוני גלגלה את עיניה. דראקו כבר הפסיק לספור את הפעמים שעשתה זאת כשספר שבע פעמים בעשר הדקות האחרונות.

"אז אני לא חושבת לעשות עבודה על דרקונים,"  החזירה הרמיוני.

"ידעתי שזה לא יהיה רעיון טוב שנעשה את העבודה הזאת ביחד," דראקו עיסה את רקותיו וסגר את עיניו. "...לא הייתי צריך להשתכנע...איך שכנעת אותי?"

"אני יכולה להיות מאוד משכנעת אם אני רוצה," ענתה הנערה משועשעת. "כואב לך הראש?" היא שאלה בטון מודאג בעוד היא קמה מכיסאה והלכה מסביב לשולחן שעמד בחדר בו למדו. דראקו הנהן קלושות.

הוא עמד להוסיף שזה לא היה נורא כל כך, רק תופעות לוואי שנגרמות מהפסקת שתיית השיקוי הארור שאבא שלו נתן לו במשך שנים כדי להשתלט עליו, כשהוא הרגיש לפתע את ידיה העדינות מורידות את שלו ומתחילות לעסות את רקותיו. הוא נאנח קלות, הוא אהב את ידיה של הרמיוני...תמיד יודעות איפה לגעת כדי שירגיש טוב...בכל המובנים.

"יותר טוב?" היא שאלה בלחישה.

"כן..." אבל הוא לא פקח את עיניו.

"לא רציתי לגרום לך כאב ראש, דראקו...אני מצטערת..." היא התנצלה , בלי להפסיק לעסות.

דראקו חייך מעט.

"אל תדאגי, פשוט השיקוי שסוורוס נתן לי עדין לא משפיע עלי ולפעמים יש לי ויכוחים ביני לבין עצמי..." היא נשכה את שפתה כדי שלא לפרוץ בקללות ועלבונות כלפי לוציוס מאלפוי. "ובכלל," הוא חייך. "אני אוהב להתווכח איתך...בעיקר בגלל הפיוס שבא אחרי..."

ובתנועה מהירה הוא הסתובב, אוחז בהרמיוני במותניה והושיב אותה בחיקו כדי לנשק אותה עמוקות, נשיקה מלאה רגש ומתיקות, גורם לה לגרגר. היא תמיד עשתה את זה, למרות שהרמיוני הכחישה זאת במצח נחושה, תמיד היא גרגרה בהנאה כשהוא היה מנשק אותה כך, ודראקו לא יכל לחיות בלי שישמע את אותו קול חתולי, והוא היה מודע לכך מאוד.

"עקשנית..." הוא לחש במרחק סנטימטרים ספורים מפיה.

"מה?" שאלה הנערה בעודה מצמצמת את עיניה, עדין בהלם מהנשיקה שהם חלקו, תחושה שתמיד הייתה לה כשהייתה חולקת יותר ממילה או שניים עם נסיך סלית'רין.

"אין לך יכולת שכנוע, את פשוט עקשנית," ענה דראקו בקול משועשע.

"לא נכון!" היא אמרה בקול.

"הרמיוני, את שלחת לי עשרה ינשופים בפחות מחצי שעה כדי לתת לי חמישים סיבות למה אנחנו צריכים לעשות את העבודה בשיקויים ביחד. אם זו לא עקשנות..."

"אני יכולה להיות משכנעת!" היא הצהירה בעודה מביטה בו, דראקו רק חייך. "אני יכולה, באמת!" היא חזרה כשראתה שחיוכו מתרחב.

הרמיוני קמה ממקומה על ברכיו של דראקו. לפני שהנער הספיק למחות היא התיישבה עליו שוב בפישוק רגליים, ידיה נחות מסביב לצווארו ובכך הכריחה גם אותו לאחוז בה במותניה לשם תמיכה, למרות שזה לא היה הכרחי מאחר והשולחן היה מאחוריה ותמך בגבה ללא בעיה.

"אתה יודע, אני יכולה להמשיך לשבת כך..." היא החלה לומר בקול חושני, יודעת שדראקו אוהב את זה. בקול נמוך, לוחש, כמעט מלחשש. "...כל הלילה..." היא חייכה אליו בחושניות "...כדי להזכיר לך..." היא התקרבה אל פניו בעוד ידיה שיחקו על ערפו, מרגישה את הרעד שעבר בבלונדיני, כל כך רגיש היה אותו אזור בגופו "...את כל הסיבות בגללן זה רעיון כל כך טוב..." היא התקרבה קצת יותר עד ששפתיה היו במרחק מילימטרים ספורים ממנו, מחניקה צחוק כשראתה את האופן בו הוא הביט בה; עיניו מעורפלות בתשוקה על היותה קרובה כל כך. "...שנעשה..." קצת יותר קרוב "...את העבודה הזאת..." נשימותיה התמזגו עם נשימותיו של דראקו, שנשם בנחת למרות שהרמיוני יכלה להרגיש מתחת לחולצתו איך ליבו פעם במהירות. "...ביחד..." היא סיימה בלחש.

"אין צורך..." הבטיח דראקו, אוחז בה ומקרב אותה אליו, לפני שהרכין את ראשו כדי לנשק אותה, נהנה מהקרבה שלה. הפעם הוא דיבר קרוב לפיה, מבלי לפסיק להתבונן בעיניה החומות והיפות שגרמו לו להתאהב בה. "...אין צורך בכך..."

והוא נישק אותה. הוא נישק אותה כפי שרק הוא יכל לנשק. בגסות ובאותו זמן ברכות, מלטף את שפתיה בריקוד יפה, מבקש רשות בעודו מלטף את שפתיה בלשונו כדי להיכנס אל פיה, בקשה שנענתה באישור. מחפש בתוך פיה את לשונה שלה, טועם כל פינה מבלי לפספס דבר...וכשהוא הרגיש שהיא מתחילה להישאר בלי אוויר הוא חייך בתוך הנשיקה והפך אותה לרכה יותר ופחות נמרצת, מסיים אותה ברוך, בדיוק בצורה שהתחילה...ואז הוא התקרב אליה, מחבק אותה ונאנח בתוכו כשהיא הניחה את ראשה ברווח שעל כתפו,  כשהוא חש בתוכו הקלה על כך שזה לא חלום, הקלה על העובדה שהיא באמת הייתה שם איתו, מרגיש צורך להרגיש את נוכחותה, הרצון לשמוע את נשימתה המהירה אחרי שנישק אותה.

"סחטנית..." לחש דראקו אל תוך שערה, בידיעה שזה יוביל לתגובה חדשה מצד הגריפינדורית.

הרמיוני הביטה בו.

"מה?"

"זה לא נקרא כושר שכנוע...זה נקרא סחיטה..."

"אבל הצלחתי לשכנע אותך?" היא שאלה אותו בעיניים בורקות.

דראקו צחק בצרידות בעוד הוא מרחיק מעיניו קווצות שיער סוררות, מבחין איך עפעפיה נסגרו למחצה באיטיות, מבטה יורד לכיוון צווארו וחזהו, נראית חסרת אונים, דבר שהוא ידע שזה לא נכון.

"בסדר...הצלחת לשכנע אותי..." הוא נישק אותה בקצה אפה. "...איך הצלחת לשכנע אותי לעשות את העבודה הזאת ביחד...?" הוא הוסיף, הפעם מנשק אותה על מצחה.

היא הביטה בו בשעשוע, חיוך ערמומי על שפתיה והפעמוני אזהרה נדלקו בראשו של דראקו. הרמיוני מתכננת משהו...

"טוב, עכשיו שהבהרתי את הנקודה שלי..."היא לחשה בחושניות בעוד היא מסדרת את צווארון החולצה הלבנה של דראקו בעדינות.

"כן...?" הוא אמר כמוה בלחש כשהוא מלטף את מותניה הדקות בשלווה.

"נחזור שוב לנושא העבודה," היא התרוממה בהחלטיות מברכיו של דראקו כשחיוך ערמומי על פניה, חיוך שהודגש יותר כשראתה את הנער מרכין את ראשו קדימה עד שמצחו נגעה בשולחן העץ. "כשנגמור אותה...נוכל לגמור...דברים אחרים..." היא רמזה בפלרטוט, מתיישבת ומשלבת את רגליה בטבעיות.

דראקו הרים את ראשו, עיניו בורקות. אכן, הבחורה בהחלט הייתה ידעה לשכנע...אבל גם עקשנית.

(סוף פלאשבאק)

oOoOoOoOoOo

הדפיקה המתונה בדלת  גרמה לדראקו לנהום "היכנס" בידיעה שזה הארי. במשך השנים הוא למד לזהות אותו דרך האופן שבו דפק.

"שמעתי מה שקרה להורקרקס," אמר הבחור כהה העור. "הוא בסדר?"

"זה לא משהו שלא יעבור תוך שבוע במרפאה." הוא משך בכתפיו. "הוא לא היה צריך להיכנס לאגם כשהדיונון בסביבה." הוא הוסיף בטון ביקורתי שהראה שהוא לא הבין איך תלמיד מהבית שלו יכל לעשות שטות שכזו. "הבעיה היא שבעוד יומיים יש משחק נגד גריפינדור, ולשחקני הבית שלי אין מחליף להורקרקס..." הוא הוסיף, מעסה את מצחו.

"אתה בסדר?" דראקו הנהן.

"זה יעבור...תביא לי את הבקבוקון הכתום שם מאחור, בבקשה." הוא ביקש מהארי, מסמן לעבר הכלי. הארי בחן את הבקבוק לפני שהגיש לו אותו. "התחלתי להתמכר לשיקוי הארור הזה."

"כמה שנים אתה כבר שותה אותו?" הוא שאל בעוד ראה איך דראקו שתה את התכולה בלגימה אחת וללא היסוס.

"מאז שנה שישית," הוא משך בכתפיו. "ואצטרך לשתות אותו עד שאבא שלי ימות." הוא הוסיף בקול עגום.

"אל תפגע, אבל אני מקווה שזה יהיה בקרוב," אמר הארי. "זה לא טוב לאף אחד להיות תלוי בשיקוי זמן כה רב כדי להיות חופשי."

"אני יודע, אבל זו האפשרות הזו או להשתגע שוב," הוא אמר בחצי חיוך. "חוץ מזה, זה לא כזה נורא. רק כאבי ראש, רק זה..."

"כרגע אני לא יכול לעזור לך בזה, אבל אני עובד בעניין האות האפל," אמר הארי, שולח מבט חטוף אל עבר הזרוע המכוסה של הבחור הבלונדיני. "ואני חושב שאני יכול לעזור לך גם בקשר להורקרקס."

"אני שומע..."

הארי חייך.

"שרה גריינג'ר."

"גם אתה?" שאל דראקו בקול מתוסכל.

"למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'גם אתה'?" שאל הארי, מתעלם אחר כך מהשאלה של הבלונדיני ומתיישב בסתמיות על שולחן העבודה של דראקו. הבחור מיהר להזיז כמה גיליונות קלף לפני שהארי יוכל לשבת עליהם.

"גריינג'ר באה לומר לי שהיא יכולה למלא את מקומו של הורקרקס," הוא אמר להארי. "והיא נראתה מאוד בטוחה בעצמה."

"זה כי היא באמת בטוחה בעצמה. היא טובה, דראקו." הבטיח הארי.

"היא משנה א', הארי," ענה הבחור בעוד הוא מעביר בראשו את שמותיהם של התלמידים והתלמידות מהבית שלו ומנסה למצוא מישהו שיכל להתאים לתפקיד המחפש.

"גם אני הייתי משנה א', וזה לא מנע ממני להביא לגריפינדור את גביע הקווידיץ' בכל השנים שהייתי בקבוצה, נכון?" ציין הארי בשעשוע.

דראקו נהם בתשובה.

"ניצחתי אותך בשנה שלישית."

הארי גלגל את עיניו.

"נפלתי מהמטאטא כי היה סוהרסן בקרבת מקום," ענה לו הארי, בידיעה שהוא ייצא המנצח בויכוח הזה. "קדימה דראקו, היא טובה, מה אתה כבר יכול להפסיד?"

מסיבה מאוד מוזרה שלא היה לה קשר לכך שהיא הייתה הבת של הרמיוני גריינג'ר, דראקו חש רצון משונה שהילדה תהיה בסדר, וספק אם המילה "בסדר" התאימה לרכיבה מסוכנת על מטאטא; מי כמוהו יודע את הסכנות במשחק הקווידיץ', והוא לא הולך להעמיד אותה בסיבון רק כי הארי אומר שהיא טובה.

"רק ניסיון אחד," אמר לו דראקו. " ניסיון אחד, הארי. אם היא לא תשכנע אותי או את חברי הקבוצה, לא רק שהיא לא תהיה המחפשת, אלא שהיא לא תוכל להציע את מועמדותה בשבע השנים הבאות. ברור?"

הוא חשב שהארי יתנגד להצעה שכזו. אחרי הכל, הוא לא רצה ששרה תיכנס לקבוצה...והוא היה בטוח שהארי לעולם לא יסכים להצעה כ...

"אני מסכים," אמר הארי, מושיט את ידו כדי לסגור את העסקה.

דראקו, עדיין מוכה הלם מהתשובה של המורה להתגוננות, לחץ את ידו באופן כמעט בלתי רצוני ובלתי מודע, מבחין באיחור שההסכם כבר נעשה.

oOoOoOoOoOo

"על מה לעזאזל חשבת?" שאלה אותה הארי בפנים זועפות.

שרה הרימה את כתפיה. היא ידעה מניסיון אישי שהארי פוטר עצבני לא היה משהו נחמד במיוחד, ועוד יותר מכך – להתנגד, לטעון או לענות להארי פוטר כשהוא כבר כועס מאוד.

"את תענשי בשמך שבועיים על מה שעשית," הוא אמר לה בתקיפות. "איך עלה בדעתך..." הוא לא מצא את המילים להגיד עד כמה הוא נבהל כשראה אותה עפה בגובה של למעלה מחמישה עשר מטרים. " אם את לא יודעת לשלוט על מצה הרוח שלך כשאת כועסת, אצטרך לעשות זאת במקומך, שרה."

,אבל זה לא פייר," העיזה לטעון כנגדו הילדה. עיניו הירוקות של הארי ברקו כאשר הביטו בה, מתגרות בה שתמשיך את המשפט אם היא רוצה להיענש לכל החיים. לרוע המזל, שרה עדיין לא למדה שהגן של משפחת מאלפוי אותו היא נושאת בדמה תמיד יחפש עימות עם הארי בצורה זו או אחרת. זה היה הרגע המתאים להתחיל ללמוד זאת... "רק כי לא שמתי לב שהמטאטא התרומם קצת למעלה מהגובה המותר..."

"שלושה עשר מטר מעל הגובה המותר!" צעק המורה בתסכול. "את יודעת שיכולת להיהרג אם היית נופלת?"

"לא שמתי לב שעפתי כל כך גבוה..." הצדיקה את עצמה שרה בעקשנות. כועסת על שלא שמה לב לכך. הארי הביט בה.

אם היה משהו ששרה למדה ממנו, היה זה להתרכז כשהיא רכובה על המטאטא. הפעם הראשונה שהיא עפה, הייתה כשהיא הייתה בת חמש. הרמיוני נבהלה מאוד כשהיא נכנסה למטבח בחיפוש אחריה, ומצאה אותה על המדף הגבוה ביותר בחדר. שרה עצמה הייתה מבוהלת ואמרה שהיא לא יודעת איך הגיעה לשם. אמה האמינה לה ללא ספק, כיוון שבאותו זמן שרה החלה להראות סימני קסם בלתי רצוניים.

המכשפה והמדריכה הראשית היו לוקחות את השרביט וגורמות לבתה לרחף עד הרצפה מבלי לאבד את העשתונות, אבל האם תפסה פיקוד ותחושת הגוננות כלפי הבת שלה גרמה להרמיוני להתנהג כמו כל אמא נורמאלית ומוגלגית. היא עזבה את הכלי עם הרוטב אותו אחזה בידיה, שופכת את תכולתו על הרצפה, שולחת את ידיה אל ראשה בעודה קוראת בשמו של המבוגר הנוסף שהיה איתה בבית באותו יום. הארי.

(פלאשבאק)

"אל תצחק ותעשה משהו!" צעקה הרמיוני.

הארי ניסה למחות את חיוכו, אבל כאשר ראה את חברתו מזועזעת ומבוהלת הוא לא יכל שלא להמשיך לצחוק, למרות שהיא הסתכלה עליו באופן מאיים.

"נו באמת, הרמיוני, אני לא רוצה לצחוק אבל..." הוא חייך. "את ממש היסטרית לא יכולת לקחת שרביט כדי להוריד את הבת שלך משם במקום לעמוד ולהסתכל, לצעוק את שמי ולעשות בלאגן שכזה?" הוא שאל בלגלוג ניכר, מצביע על הרצפה המכוסה ברוטב וחתיכות כלי חרס.

"האמת היא שהשארתי את השרביט שלי אצל אוליבנדר כדי שיתקן אותו," היא אמרה במבוכה, כי היא ידעה שגם אם היה לה שרביט היא לא הייתה חושבת להשתמש בו. "תעשה כבר משהו!"

"דוד הארי!" קראה שרה.

"שרה, יפה שלי, את חושבת שתוכלי לקפוץ משם למעלה? אני אתפוס אותך," הבטיח לה הבחור, מסתכל על הילדה.

שרה נענעה בראשה בעוד היא אוחזת בחוזקה במדף. הרמיוני ניסתה לשכנע.

"קדימה, בובה, הארי לא ייתן שתיפלי, אני מבטיחה לך."

"לא!" צעקה הילדה. "אני מפחדת!"

הארי נאנח.

נשאר רק דבר אחד לעשות, אני אעלה לקחת אותה." הוא אמר בעוד הוא מתרחק לעבר אחד הארונות במטבח, שם ידע שהרמיוני שומרת את המטאטא החדש שלה. "הוא יציב?"

"הכי טוב בשוק," היא ענתה לו בביטחון. "למרות שאני לא אוהבת לעוף, כשאני כן עפה אני רוצה את מירב הבטיחות."

הארי בעט ברצפה והתרומם לקראת שרה, שהביטה בו בעיניים פעורות.

"שלום קטנה," הוא לחש והתקרב לעברה כדי שלא תיבהל. "אני אוריד אותך מכאן, בסדר? אם כי...תוכלי לומר לי איך הגעת לכאן בדיוק?"

"אני לא יודעת, אני רק יודעת שרציתי עוגייה אחת כזאת," היא הצביעה לעבר צנצנת מלאה בעוגיות שוקולד בצורות שונות. "ואז פתאום הגעתי לכאן, ואז אמא הגיעה והתחילה לצעוק ונבהלתי."

הארי נענע בראשו.

"כן, לאמא שלך יש הכישרון לגרום לאחרים להרגיש שהם עושים משהו רע., הוא אמר לה, כאילו שילה לה סוד כמוס. "אני עומד לקחת אותך ולהרכיב אותך על המטאטא איתי, בסדר קטנה? אל תדאגי," הוא הוסיף כשראה את ההבעה שהילדה שלחה לכיוון המטאטא. " את לא תיפלי, אני מבטיח לך..."

ואכן כך, היא לא נפלה. אבל היא הרגישה את המטאטא קרוב כל כך אליה, את תחושת החופש ביכולת לעוף מעל הרהיטים, ולמרות שהיד של הארי אחזה בה בחזקה, היא הרגישה לגמרי משוחררת.

"שרה!" ברגע שהילדה ירדה מהמטאטא, הרמיוני אספה את בתה אל זרועותיה והתבוננה בה ממושכות. "את בסדר?"

"מגניב!" היא הסתובבה אל הארי. "מתי תלמד אותי לעוף, דוד הארי?"

הרמיוני נאנחה בהקלה והארי צחק. למרבה המזל, הילדה לא ירשה את הכישרון של אמה על המטאטאים.

(סוף פלאשבאק)

אחרי אותו מקרה, הארי השקיע את זמנו ללמד אותה לרכב על מטאטא עד שעשתה זאת באופן מושלם, אך היא מעולם לא שכחה את הכלל הראשון שהוא לימד אותה: "כשאת עולה על מטאטא, תתרכזי או שתפלי."

"אפשר לדעת על מה בדיוק חשבת שלא התרכזת במטאטא שלך?"

"על כל מיני דברים..." ענתה שרה, כדי לא לומר שהיא חשבה על כמה טיפש הוא פרופסור מאלפוי שלא רצה לתת לה לעוף רק כי היא תלמידת שנה א'.

הארי עמד לצעוק שהיא לא יכולה לחשוב על "כל מיני דברים" כשהיא עפה על מטאטא, כשדראקו הופיע במשרדו וגרם לו לשתוק.

"בסדר, אני אדבר עם הקפטן של הקבוצה, אבל אני בטוח שברגע שהוא יראה אותך עפה, את תוכלי להצטרף לקבוצה," קטע דראקו את השיחה ואת מלחמת המבטים בין הארי לשרה.

"יופי," אמרה הילדה בקול ציני. "אבל אני לא יכולה לשחק כי הסנדק שלי העניש אותי לא לגעת במטאטא במשך שבועיים," היא אמרה, מביטה בהארי בחשדנות וחוסר אמון.

"שרה...אל תמשיכי בכיוון הזה, אני לא אוהב שאת מסתכלת עלי כך," אמר לה הארי.

"בעונש רק כי עפת קצת גבוה? שטויות." הארי הביט בו, אך דראקו הסתכל על שרה, וכך הפסיד את השיחה אותה ניסה הארי להעביר אליו במבטו. "את לא בעונש."

"לא?"

"ברור שכן," אמר הארי.

"לא, היא לא," אמר דראקו ברצינות, מסתכל על הארי מעל שרה. "אני יכול לדבר איתך לרגע?"

הארי הנהן.

"חכי בחוץ, שרה, ואל תזוזי עד שלא אדבר איתך," הילדה רטנה אך המשיכה ללכת. "שרה..." הוא קרא לה שוב, מושיט את ידו.

שרה סבה על עקבותיה בזעם, הניחה את המטאטא בידו של הארי והפעם יצאה מהמשרד.

"לעולם אל תשלול את סמכותי מול תלמיד, מאלפוי," דראקו ידע שהארי כועס, כי הארי קרא לו בשם המשפחה; הוא לא שמע אותו כך מאז המריבות שהיו להם בבית הספר. "שרה בעונש."

"אתה לא יכול העניש אותה רק כי אתה מודאג בגללה, הארי," אמר דראקו בשעשוע ושילב את זרועותיו על חזהו. "היא לא בעונש."

"היא יכלה להיהרג!" צעק כהה העור.

דראקו הרים גבה.

"באמת? חשבתי שאתה סומך עליה. אם אני לא טועה, אמרת שהיא עפה מצויין."

"אבל..."

"אתה יודע? אני זוכר ילד משנה א' שגדל אצל משפחה מוגלגית ומעולם לא נגע במטאטא, ושבמהלך השיעור הראשון שלו בתעופה התמודד מול ילד אחר, יפה תואר – אם יורשה לי לומר, שהיה מוכשר מאוד בתעופה עוד מגיל צעיר," הארי הסמיק. "ואם זכרוני אינו מטעיני, במקום להעניש אותו הפכו אותו למחפש הקבוצה למרות שהיה תלמיד משנה א'."

"זה לא אותו דבר, אתה הצקת לנוויל," אמר הארי במצח חרוש קמטים.

"הא, בסדר...אבקש מתלמיד שנה חמישית ליציק לעלמה דוגל, כך העלמה גריינג'ר תוכל לומר שהיא הגנה ועזרה למישהו., אמר דראקו בטון סתמי. הארי נאנח בתבוסה, והבלונדיני החליט לדבר בטון מתלוצץ כדי להפיג את המתח ששרר באותו חדר. "אחרי הכל, אני מניח שאינך רוצה שהגריפינדורים שלך יתרברבו על שהם ניצחו רק כי סלית'רין לא הצליחו למצוא מחפש טוב. אני טועה?"

"בסדר,בסדר...אתה צודק, טעיתי. מרוצה?"

"אין לך מושג עד כמה," התלוצץ דראקו, מחייך בהתנשאות. הארי גם חייך. "אתה צריך לזכור שאתה מורה, לא רק סנדק, הארי. אם לא..."

"אני יודע, אני יודע...הבנתי..." הוא ענה. "אבל זה נהיה קשה יותר ויותר. ראיתי  אותה גדלה יום יום, אני דואג לה."

דראקו חייך מעט.

"וזה מה שהופך אותך לסנדק טוב," אמר לו הבלונדיני, טופח על שכמו. "אני אדבר עם גריינג'ר, אגיד לה שהיא יכולה לשחק יחד עם הקבוצה."

"אבל..."

"כן, כן..." אמר דראקו, מרים יד אחת בעודו הולך לאחור לכיוון הדלת. "אגיד לה כמה קשה היה לשכנע אותך ובלה בלה בלה...יותר לא אשלול את סמכותך מול התלמידים וגם לא מול בת הסנדקות שלך...אם כי אני מקווה שכאשר סלית'רין תנצח, לפחות תגיד לה 'מזל טוב'." אמר הפרופסור לשיקויים.

הארי חייך. הוא ממש מת מפחד כשראה אותה עפה בגובה רב, אך אם מביאים בחשבון את הגנים שירשה מאביה...זה היה יותר מברור שבסופו של דבר היא תעשה שטויות על המטאטא.

הדוויג יללה, והמורה להתגוננות נאנח.

"נדמה לי שתצטרכי שוב למסור להרמיוני מכתב לא נעים במיוחד, קטנה..." הוא אמר לתנשמת. "אני רק מקווה שהיא לא תיקח את זה קשה...אשמיט את הקטע בו היא כמעט הרגה אותי עם המטאטא, מה את אומרת?" הוא שאל בלגלוב את הדוויג, יודע שזו תבין אותו, אחרי שנים שהם ביחד.

oOoOoOoOoOo

היא נכנסה לביתה מתנשמת, בחוץ התחיל להתקרר, והמעיל בו התעטפה בקושי נתן לה את החום לו הייתה זקוקה. היא השאירה את השקיות עם הקניות במטבח והורידה את המעיל אותו תלתה בכניסה ליד הצעיף והתיק בצבע בורדו, היא הורידה את מגפיי העקב בצבע שחור ליד הדלת, ובעזרת שרביטה היא מלמלה לחש מחמם על הבית, מחייכת כשחשה בטמפרטורה הנעימה.

"הרבה יותר טוב..." היא הצהירה בעוד היא מתמקמת על הספה עם ערימת הניירות על ברכיה והעט האדום בידה הימנית. "עכשיו נראה את העבודות האלה..."

תשב רוח חזק הזכיר לה שהיא לא סגרה את אחד החלונות, וזה נפתח לרווחה בעוד הוא מטיח את התריסים, הוילונות התעופפו והרוח שרקה בעוז. הרמיוני קמה מיד וסגרה אותו, נלחמת עם הרוח ונושמת לרווחה משהצליחה לסגור אותו. היא סדרה את הוילון והשקיפה החוצה, מרגישה את חום ביתה עוטף אותה.

לפתע היא חייכה...אז באותו יום גם היה קר. באותו יום היא הצליחה לראות את דראקו, לא את מאלפוי...דראקו...למה היא ממשיכה לאהוב אותו, לכל הרוחות?

(פלאשבאק)

"אתה משקר לי," אמר הנער אל המורה לשיקויים. "את אשמה בכל!" הוא צעק, מסתכל על הרמיוני. "אני הייתי בסדר! אבל את והספרים שלך תמיד מחפשים הסברים להכל, את אשמה!" משב רוח מקפיא הציף את החדר.

"מספיק דראקו!" צעק אליו סנייפ, מבחין שהרמיוני לא ידעה איך להגיב אל מול הזעם של הנער. "תשקיט את הקסם שלך, או שאני אשקיט אותו ואתה יודע בדיוק איך." איים עליו.

הרמיוני מעולם לא ידעה למה פרופסור סנייפ התכוון, כי בדיוק בפתאומיות שהרוח הופיעה – כך היא נעלמה.

"גריינג'ר לא משקרת, ולפני שתגיד משהו שתתחרט עליו אחר כך – אני ביקשתי ממנה לחקור."

עיניו האפורות של דראקו התבוננו בסנייפ בשילוב של כעס, חוסר אונים וחוסר אמון.

"למה?"

"כי אני מכיר את לוציוס, והוא היה עושה כל דבר כדי להשיג את מה שהוא רוצה, כולל אותך," ענה לו הפרופסור בטון קר כתמיד. "כי השגחתי עליך, והגישה שלך דומה לזו שצמיד הייתה לו. כי אחזתי אותך בזרועותיי כשהיית ילד, ועכשיו לא נשאר זכר לאותו הילד...." אמר לו האיש. "כי חשדתי שמשהו כזה יקרה..."

"ומה זה בדיוק?"

"זה 'וולנטיס פריווטה'" הסביר המורה. "כשנותנים את השיקוי בכמויות קטנות קשה מאוד לזהות אותו.  זה מכריח את מי ששותה אותו ללכת אחרי הרצונות של מי שמשקה אותו, בין אם זה רצונות גופניים או פסיכולוגיים. אתה מבין למה אני חותר?"

"שאם אבא שלי יגיד לי לאזרוק את עצמי מהגשר, אעשה את זה בלי לחשוב פעמיים, לא?"

"זה יותר מזה, מאלפוי," התערבה הרמיוני. "מה שאתה חושב זה מה שהוא רוצה שתחשוב, מה שאתה אומר זה מה שהוא רוצה שתאמר..."

"כמו בובה על חוטים..." לחש דראקו.

"תחשוב, דראקו. יש משהו שאבא שלך יכול להשתמש בו כדי שתשתה את השיקוי הזה?"

דראקו חייך כמעט בשעשוע.

"השיקוי המשקם שנתת לי כשהייתי קטן," הוא אמר. "אני שותה אותו כל יום, כי לפי דברי לוציוס-" את הרמיוני זה לא הפתיע שהוא קרא לאביו בשמו. "-זה הכרחי כדי להיות מאלפוי טוב..."

"אני אבחן את השיקוי," אמר לו סנייפ ודראקו הנהן והתיישב בקצה הכיסא.

"אני לא מאמין שאבא שלי עשה לי את זה..." לחש הנער. "יש פתרון?" שאל דראקו, ראשו קבור בין שתי ידיו.

"קיים שיקוי שידחה את הרצון שלוציוס ישדר לך," הסביר המורה והסתכל על הבלונדיני בעיניים מבינות. "קשה להכין אותו, אבל אצליח. השאלה היא האם תרצה לשתות אותו או לא."

"אדוני לא ירשה ש..." התחילה לומר הרמיוני.

"שקט, גריינג'ר. לדראקו יש הזכות לדעת שברגע שיתחיל לשתות את השיקוי, הוא יצטרך לשתות אותו עד שלוציוס ימות, ושהשפעותיו של השיקוי אותו הוא נתן לך עד היום יעלמו," אמר המורה לשיקויים. "הבחירה שלך, דראקו."

"אתה מודע למה שאתה מבקש ממני, סוורוס?" שאל הנער מבלי שהיה אכפת לו לקרוא לסנדק שלו בשמו מול הרמיוני. "אתה שם לב?" הוא שאל שוב, והפעם בקול רם יותר.

"אני יודע, דראקו, לכן אני רוצה שתחשוב על זה." הוא הסתובב אל הרמיוני. "הישארי איתו, העלמה גריינג'ר, ברגע שהוא יגיע להחלטה, הודיעי לי."

לפני שהצליחה למחות, הפרופסור יצא מהחדר, גלימתו מתנופפת מאחוריו. הרמיוני רצתה לצרוח, לבעוט, למחות ולהעליב מישהו, אבל לא עשתה זאת. כל מה שעשתה היה להביט בדראקו ואז היא ראתה אותו...זאת אומרת, היא לא רק הסתכלה עליו, אלא היא ראתה...ראתה את כל מה שמעולם לא ראתה כל אותן שנים...

היא מעולם לא ראתה את דראקו בצורה כזאת. יושב כשגופו מורכן קדימה, ברכיו מופרדות, מרפקיו נשענים על ברכיו וראשו טמון ביניהם, שערו הבלונדיני נופל לפניו ומסתיר את פניו. כתפיו רועדות מעט, סימן לכך שהוא בוכה.

היא מעולם לא הייתה חושבת שמאלפוי יכל להראות במצב הזה. היא אף פעם לא עצרה להסתכל. הוא תמיד היה גאה, תמיד מתנשא, תמיד ביקורתי ומעליב, היה להם קל יותר לשנוא מאשור ללמוד להבין, ולו רק לנסות.

"אתה יכול לבכות בקול..." היא אמרה לו. "אם תבכה בשקט יכאב לך הראש אחר כך."

"גריינג'ר...מה...?"

"אל תדאג, מאלפוי. אף אחד לא צריך לדעת שבכית כשהייתי אני בחדר," היא אמרה לו ברכות. "לפעמים זה טוב לבכות, במיוחד כאשר כל מה שהאמנת נופל מול עיניך..."

"וכשאתה לא יודע מי אתה?" הוא שאל. "מה את עושה כשאת לא יודעת מי את? כשכל מה שאמרת, עשית, האמנת וחשבת הופך להיות שקר גמור. מה את עושה אז?"

הרמיוני חייכה למרות שהוא לא ראה אותה.

"אז אתה מחליט מי אתה רוצה להיות מרגע זה והילך, ומנסה לתקן את הרע של העבר," היא לוחשת לו ברכות. "אתה לא חייב להחליט זאת עכשיו...אני לא הולכת לשום מקום..."

"למה?" הוא שאל.

הרמיוני שתקה לכמה רגעים, מנסה לסדר את התשובה בראשה.

"למה את נשארת איתי?" הוא שאל. "למה את לא רצה אל פוטר ומספרת לו, או למה את לא צוחקת עליי? אני הייתי עושה זאת..."

הרמיוני חייכה שוב וגלגלה את עיניה.

"כי אם לא שמת לב, אני לא אתה, מאלפוי; אני לא צוחקת על אחרים גם אם אני יכולה, ואני לא עוזבת את אלו שצריכים אותו למרות שה רוצים שאתרחק..." היא הוסיפה בשקט.

"תודה..."

הרמיוני לא ענתה. דראקו הודה לה בקול מאוד נמוך, אבל מספיק בקול כדי שהיא תשמע. אך אם היא תענה, זו תהיה הוכחה לכך שהוא הודה לה, והרמיוני ידעה שדראקו לא היה מוכן עדיין להודות לאף אחד.

לכן היא נשארה שם, יושבת מולו, גבה שעון על הקיר ועיניה מתבוננות בבלונדיני, חושבת על כך שהיא טעתה כששפטה אותו לפני כן, חושבת על כך שהוא כם היה בן אדם בסופו של דבר, רק שהוא נולד במשפחה הלא נכונה...

(סוף פלאשבאק)

למה היא לא הפסיקה לחשוב עליו? למה אפילו אם תעשה מה שתעשה, תסתכל לאן שתסתכל – תמיד יהיה משהו שיזכיר לה אותו? היא אהבה אותו בכל נשמתה, אהבה אותו בכל ליבה...בגלל זה? בגלל זה היא לא יכלה לשכוח אותו?

הדוויג עפה לעברה, נכנסת מבעד לחלון ומושיטה את רגלה, ובכל קוטעת את חוט מחשבותיה.

"שלום יפה...זה מהארי?" התנשמה הנהנה, מאשרת את דבריה.

תוך כדי שהיא קראה את המכתב וליטפה את הדוויג מבלי משים, הרמיוני חשבה מה תהיה תגובתו של דראקו כשיודע לו ששרה היא בתו...מה הוא יעשה? וכמו תמיד כשלא ידעה את התשובה למשהו, נכנס בה פחד מסוים...מה הוא יעשה?

היא פלטה צעקה מיואשת לפני שזרקה את עצמה על הספה, וביסתה את פניה עם אחד הכרים הלבנים, , מחניקה צעקה חזקה אף יותר. היא שנאה את הכוח שהיה לדראקו עליה, גם מבלי שהוא יהיה שם. היא שנאה לזכור אותו, היא שנאה את תחושת חוסר האונים, שנאה להיות כזאת פחדנית וילדותית באופן כה נלעג. ומעל הכל – היא שנאה שהיא לא יכלה לשנוא אותו כמו שרצתה.

קול קטן במוחה המשיך לומר לה להפסיק להתלונן ושתעשה מה שהיא רוצה. אם היא רצתה לצעוק עליו – שתצעק, אם היא רצתה להכות אותו – שתכה, אם היא רצתה לשכו אותו – שתשכח...אבל היא צריכה לעשות משהו לפני שהיא תצא מדעתה כי היא לא עשתה כלום. אך קול אחר אמר לה שהיא לא יכלה לעשות דבר...שהיא הפסידה את הזכות הזאת כשהיא זרקה אותו מחייה, מבלי ששמעה ולו הסבר אחד מפיו...

אבל, איזה הסבר דראקו כבר יכל לומר לה? בשם כל הקוסמים והמכשפות...הוא נעל לחודשיים וכשחזר הוא היה נשוי לאישה אחרת, צרפתייה, שבוודאי הייתה מהחברה הגבוהה בקרב עולם הקוסמים...אישה שבוודאי הייתה מעודנת, אלגנטית, צייתנית וממושמעת...כל מה שהיא לא הייתה ולעולם לא תהיה.

הטלפון צלצל והוציא אותה ממחשבותיה. היא מצמצה כמה פעמים לפני שהרימה את השפופרת ולקחה אותה לאוזנה.

"כן?" היא שאלה. "שלום אלכס..."

"..."

"לא, רק שהייתי באמצע לראות סרט מעט עצוב ו...טוב..." היא צחקקה כדי שהוא יבין שהיא לא רצתה לדבר על זה.

"---בשבת?" היא קמטה את מצחה. "אלכס, אתה מבקש ממני לצאת איתך לדייט?"

"...."

היא כרכה את חוט הטלפון בין אצבעותיה בעודה חושבת. אלכס היה המורה לכימיה בתיכון בו לימדה. אדם מלומד, מעודן, נחמד והוא גם סגד לה. היא נאנחה, וכשבמוחה חוזר שוב ושוב הרעיון שדבר אחד פותר דבר אחר, היא הגיעה להחלטה.

"בסדר, ממילא אין לי מה לעשות."

 "...."

"בשבע? מעולה. נתראה מחר. לילה טוב..."

היא נשכבה על הספה, מרגישה טיפשה בגלל רגשות האשם שעלו בה על שהסכימה לצאת עם אלכס, כשהיא בעצם מאוהבת בדראקו. ואז היא הזעיפה את פניה.

"זה היה הוא שהתחתן עם מישהי אחרת. אני רק הולכת לראות סרט ולאכול פיצה!" היא צעקה, כועסת על עצמה.

ולמרות שזה עזר להשקיט את המצפון שלה למשך חצי שעה, באותו לילה הרמיונ גריינג'ר לא ישנה הרבה.

oOoOoOoOoOo

*מתחבאת בפינה חשוכה*

אמא'לה, אני מקווה שאתם לא כועסים עליי יותר מידי...אבל הפעם הבאתי לכם את שני הפרקים בבת אחת...טוב, כמעט.

אני אתחיל מעכשיו לערוך את שני הפרקים הבאים כדי שאוכל להגיש אותך בזמן,

כי חלק מאיתנו צריכים לנקות את הבית לפסח...נכון?

אגב, בפרק הזה הייתה לי באמת בעיה גדולה, שכן רוב הפרק נמחק לי והייתי צריכה להביא אותו מאיזה חור, ואז הוא היה כתוב הג'יבריש...אל תשאלו. סיוט.

טוב, העיקר שהפרקים כאן...

תודה על התגובות! אני אוהבת אותם יותר מכל!

שלכם עד העיכוב...סליחה, הפרק הבא,

P:

ליס

הפרק הקודם		הפרק הבא