ריילי

קודם כל, אני רוצה להודות לכל הקוראים המדהימים שלי (עברנו 600 צפיות!!) ולכל אלו שנרשמו לעדכוני הפאנפיק (ומי שעוד לא נרשם- זה הזמן). אני אוהבת אתכם מאוד.
קריאה מהנה! 

~~~

החמישייה התקדמה בשקט, נעה כצל ושקטה כזמן. בראש החבורה עמד המפקד הג'ינג'י, אחריו עמדו שני הבנים הנותרים ובמאסף היו שתי הבנות, האחת גבוהה פי שתיים מרעותה.

הם צעדו בשקט מופתי, רגליהם מכושפות כך שצעדיהם לא נשמעו. הרחוב כולו היה שומם; בכל הבתים כבה האור, פנסי הרחוב זרחו על רקע החושך והאירו מעט את החרוב השומם והעצים הגאים נראו כה אפלים בחושך. החמישייה הייתה קשובה לכל תנועה שאינה כשורה. כלב משוטט קטן וחמוד חלף לנגד עיניהם, מביט בכם כמו יודע שהם אינם רגילים. החמישייה צעדה בדממה מופתית עד אשר הגיעו לקצה הרחוב, שם הייתה התפצלות לשתיים: ימין ושמאל. המפקד עצר, ואחריו שאר החבורה.

"כאן עלינו להתפצל." הוא לחש את מה שתוכנן כבר שבועות. היו לו ספקות רבות לגבי הפיצול; השר טען שעליו ללכת עם איימוס, המסוכן שבהם, בעוד ארתור חשב שמוטב שילך עם הרמיוני, הקטנה והחלשה שבחבורה. ארתור היה משוכנע שאיימוס לא יעז לתקוף שניים ביחד, כך שלא חשש להשאירו עם מינרווה ופרסי. לאחר ששטח את טענתו בפני השר, קינגסלי השתכנע קלות ונתן לו לחלק כישר בעיניו.

"הרמיוני ואני נפנה ימינה, השאר- שמאלה." הוא פזל לעבר איימוס, כחושש על החלטתו.

"ומניין לך שהרוצח יעבור פה בעוד שעה קלה?" הקשתה מקגונגל. ארתור נזכר בדברי השר, לפיהם קיבל מידע מסווג ממרגל שמתוכנן רצח נוסף, בקרבת אחד משני המקומות שצויינו.

"מידע פנימי מסווג, מינרווה." ענה ארתור בקוצר-רוח. "יש לכם הכול?" הוא פנה לשני הבנים, שהנהנו כל אחד בתורו.

"מצויין! אם כך, נתפצל כעת." הרמיוני התקרבה למר וויזלי. "שימרו על עצמכם!" ביקש לפני שפנו בפיתול העקלקל ונעלמו מן העין.

כעת הם היו שניים: ארתור, המפקד והחזק שבחבורה והרמיוני, החלשה שבחבורה.

הם הלכו שעה קלה עד שארתור עצר והחל להוציא דברים שלמרבה הפלא התחבאו כולם בכיסו הקטן. הרמיוני הביטה בו בזמן שהוציא מצלמה זעירה, עשרות חבלים ושתי גלימות היעלמות.

"קדימה, נתחיל בעבודה!" אמר ארתור והסביר מעט: "עלינו לשתול את המצלמה ולכשף אותה בצורה שבכל פעם שקוסם יעבור כאן המצלמה תקלוט אותו ותפקוד על האדמה לכבול אותו אליה ואני אקבל התראה על כך." הוא הצביע על עיניו, והרמיוני הבחינה בעדשה קטנה ומלאכותית בעינו הימנית. היא הנהנה.

"דבר ראשון, עלינו לשתול את החבלים באדמה. עלינו להקפיד במיוחד באיזור הידיים, לוודא שהשרביט יישמט מידו כדי שלא יוכל להיחלץ." הרמיוני הקשיבה בחצי אוזן. היא חשבה על האחרים; למי מהם יש גם את ההתראה? לפתע היא נזכרה שהיה דבר-מה מוזר בפניו של פרסי... כמובן, הרי הוא בנו... איך היא לא חשבה עליו קודם?

הם החלו לעמול בשקט. מר וויזלי פער בור בעזרת שרביטו, הטביע את אצבעו כאמצעי זיהוי לאדמה ושניהם החלו להוסיף חבלים בצורה מסודרת, לפי דבריו של ארתור.

"את החבל הזה תגלגלי במקום של העורף- כן, בדיוק כך-" אמר ארתור בעודו מתקן תיקונים אחרונים "-גמרנו!" הוא אמר לבסוף, קורן מרוב אושר. הרמיוני גם היא הייתה מרוצה והביטה במעשי ידיהם בגאווה.

"עכשיו צריך לכשף את המצלמה ולהניח אותה." הסביר ארתור ומיד שלף את שרביטו ומלמל דבר-מה. לפתע הנורה הבהבה קלושות ואז נכבתה, מסביבה ריצדה הילה זהובה. ארתור הרים את מבטו והביט בחוט החשמל הקרוב ביותר.

"הרמיוני, את מומחית לענייניי חשמל יותר ממני... איך זה עובד?" הוא קימט את מצחו בניסיון להבין.

"אסור לגעת בזה, זה מחשמל!" היא הזהירה מיד. ארתור הנהן.

"תראי מה נעשה; אני אכשף אותך בכישוף הרחף ואת תעופי באוויר עד לחוט, את תכשפי את החשמל שיעצור לרגע, תשימי את המצלמה הזעירה ואז אוריד אותך." הוא נפנף בשרביטו והנורה נדלקה ושינתה את צורתה לציפור שחורה, שרק עיניה העידו על-כך שהיא אינה ציפור רגילה.

"כחי." הוא העביר את הציפור להרמיוני וזו אחזה בה בחשש. "מוכנה?" היא הנהנה ומיד ריחפה באוויר. ארתור הביט בה בעת שהניחה את הציפור בעדינות ויצבה אותה. היא הביטה בו לאות שגמרה והוא הוריד אותה.

"למה הנורה לא מצפצפת עכשיו? היא לא קולטת אותנו?" הרמיוני שאלה בהיגיון.

"אני צריך להדליק את העדשה קודם. אעשה זאת כשנתרחק מספיק." הוא אמר, ואכן כך עשה.

"אתה חושב שהשאר הצליחו?" היא שאלה בפקפוק.

"אין לי ספק, אלא אם כן..." אלא אם כן איימוס יהרוס הכול, המשיך ארתור בראשו והצטער על-כך שלא לקח איתו את איימוס.

"מה?" שאלה הרמיוני ומבט חשדני הופיע על פניה.

"אולי משהו ישתבש..." ארתור התחמק מתשובה. הרמיוני ידעה שהוא מתחמק, אך הייתה חכמה מספיק בכדי לא ללחוץ עליו. "כעת, לבשי את הגלימה; מוטב שלא יראו אותנו כאן." הרמיוני לא שאלה שאלות, הרימה את הגלימה הקצרה יותר ולבשה אותה בזמן שארתור לבש את שלו.

הם חזרו בשקט למקום שממנו באו והמשיכו לבדם גם לאחר שעברו את מקום הפיצול.

ארתור לא עצר לשנייה. הוא המשיך עד אשר הגיעו למשרד הקסמים, שם חיכו להם רון וג'יני וויזלי.

"הכול עבר בשלום?" שאלה ג'יני ובחנה את השניים בזהירות.

"לנו כן, נקווה שגם לחלק השני של המשלחת..." ענה ארתור והביט בצעיר בניו המתחבק עם הרמיוני.

"דאגתי לך." רון לחש להרמיוני ומיד הוסיף: "וגם לך, אבא!" כשהבחין במבטו הנוקב של אביו. ארתור חייך, השאיר את השלושה לבדם והתקדם ללשכת השר, שם המתין לו השר לבדו.

"איך היה?" שאל אותו השר, מנסה לשמור על איפוק.

"התוכנית התקדמה כמתוכנן. עלינו לקוות שגם לאחרים הלך טוב." ענה ארתור.

"פרסי הודיע לי שהם הגיעו בשלום שתי דקות לפני שהגעת- ואם כבר מדברים על הקבוצה השנייה, איך נדע שאיימוס לא חיבל בדבר?" שאל השר בדאגה.

"אומר לך שוב, כבוד השר – אינני מאמין שאיימוס בוגד. כמו שאמרת, הוא איבד בן בגלל הצד האפל."

"ואולי הוא רוצה להציל את עורו ולכן משתף פעולה עם האוייבים!"

"דבר כזה ניתן לומר על כל אחד!" ארתור נשמע כועס.

"לא על חזקי אופי." אמר השר והניח את ידו על כתפו של ארתור, מנסה להרגיע את נפשו הסוערת.

"איימוס ניחן באופי חזק." התעקש מר וויזלי. השר לא ענה לו. שתיקה קרה נחה בין השניים, ואז ארתור החל לספר לשר את הפרטים לדקדוקם.

"ואצל החבורה השנייה הכול פעל כך?" הקשה השר.

"אמור להיות כך, אלו ההוראות שנתתי לבני."

"ומתי, לפי השערתך, הרוצח יעבור באחד מן המקומות שצוינו?"

"ממש עכשיו." אמר ארתור ורגליו נעו באי-נוחות. במשך כמה דקות הם ישבו והביטו זה בזה כאילמים, ואז-

בחור צעיר התפרץ לחדר. מראהו היה מרושל ופניו מבוהלות ביותר.

"אדוני!" הוא קרה לשר בבהלה, "מישהו ריסק את הגשר הקרוב! עשרות מוגלגים פצועים, חלקם מתים...כולם מבוהלים, והגיעו עשרות ינשופים..." דיווח. השר קם מיד וכמעט באותה שנייה גם ארתור.

"מה זה אמור להביע?" שאל השר בעצבנות את ארתור.

"לא יודע – אברר מיד עם בני. אלך כעת לחפש אותו-" דבריו של מר וויזלי נקטעו כשהדלת נפתחה בחבטה ושישה אנשים נכנסו לחדר: איימוס, פרסי, מינרווה, הרמיוני, רון וג'יני.

"שמעתם?!" התפרצה מינרווה. השר השתיק אותה בהנהון כבד.

"כדי להגיע לגשר המדובר הוא היה צריך לעבור את המוקש שלכם." לחש ארתור בשקט, מתעלם מצעיר בניו וביתו שלא היו אמורים להיות בחדר, ונעץ את מבטו בבנו. "הנורה שלך לא צפצפה?"

"לא, אבא." פרסי השפיל את עיניו. "הנורה השנייה לא הייתה דלוקה."

"כנראה שכחנו להפעיל אותה..." שיער איימוס בעצב והשפיל אף הוא את מבטו.

"כן, כנראה..." אמר ארתור, פניו לא מסגירים דבר מהמתחולל כעת בליבו.

מינרווה מקגונגל התקרבה לארתור ולחשה דבר-מה לתוך אוזנו. ארתור הנהן ונעץ את מבטו בשני הגברים המושפלים שלא העזו להשיב לו מבט.

"נכשלתם." הוא אמר בקול מר, מסרב להאמין שנכשלו במשימה...

הרביעייה יצאה מהחדר. ארתור ווידא שהדלת נעולה היטב לפני שפתח את פיו ואמר: "מינרווה אמרה לי שהיא בעצמה הדליקה את הנורה." השר הנהן כאילו אין בדבריו כל הפתעה. "אתה יודע מה זה אומר...?" הוא הוסיף כאשר השר המשיך לשתוק.

"זה מצדיק את חששותיי." אמר השר, מבטו קר ומרוחק.

"אכן, צדקת עליי, כבוד השר. עלינו להוציא מיד את איימוס מהחבורה!"

"כך תעשה, ארתור." אמר השר ונאנח עמוקות.

"כך אעשה." חתם ארתור את השיחה בכובד-ראש, תוהה את מי יצרף אליהם השר.

הפרק הקודם		הפרק הבא