הרמיוני גריינג'ר ואבן החכמים

כשיצאתי מהתא הייתה בי גאווה.

ראשית - זיהיתי את הארי פוטר!!! קראתי עליו המון, ולראות אותו במציאות היה כמו להיכנס לתוך הספר!
שנית, תיקנתי את המשקפיים שלו, לבד! עשיתי מול שני הילדים קסם, וזה הצליח!
ובסוף גם הזכרתי להם שעוד מעט מגיעים להוגוורטס, ושכדאי להם ללבוש את הגלימות שלהם, כאילו שאני המכשפה האחראית והמבוגרת.

אכן, אני גאה בעצמי. החיוך שלי גדל כשהלכתי בדרך לתאי ומצאתי את טרבור.

החזקתי אותו חזק והבאתי אותו לתא שחלקתי עם נוויל. 
כעבור כמה דקות הוא הגיע, ומצב רוחו השתפר פלאים כשראה את טרבור בקופסא, ואותי מעיינת בקלפים המוזרים שלו. 

אחרי שהתארגנו, לבשנו את הגלימות וסגרנו את המזוודות, ירדנו בתחנה. כבר היה ערב.

חייכתי בציפייה כשראיתי את המרכבות.
נוויל נראה כאילו הוא עומד להקיא.
החזקנו ידיים כדי לא ללכת לאיבוד בהמון התלמידים שהיה במקום.

פתאום נשמע קול חזק שקרא, "תלמידי שנה ראשונה לכאן!" ואנחנו פילסנו את דרכנו אליו.

כל כך שמחתי לגלות שזהו האגריד! רצתי אליו וחיבקתי אותו.

"מיס גריינג'ר! שמח לראות שהצלחת להגיע לכאן".

חייכתי אליו בחום, והצטרפתי לשאר התלמידים החדשים שהקיפו אותו, והביטו בי בתערובת של הלם וקנאה.

רק אחד מהם נתן בי מבט של גועל. היה זה ילד בלונדיני גבוה, בעל סנטר מחודד והבעה מתנשאת. שנאתי אותו מהרגע הראשון.

כשכולם התאספו סביב האגריד, יצאנו לדרך.

הבטתי בדאגה במרכבות, שנשארו מאחור. למרות ההתרגשות (ואולי בגללה) הרגשתי פתאום פחד. לא קראתי בשום מקום על עוד דרכים להגיע אל הטירה.

היא מוקפת בגבעות מדושאות, היא נמצאת על הר, ומתחתיה נמצא אגם שחור מזפת.

הו לא.

לא, לא, לא!

לא!!

"נוויל! אנחנו הולכים לשחות באגם!!" קראתי בהלם, בקול שנשמע לי צייצני להחריד. 
נוויל החוויר לחלוטין. "אין סיכוי שייתנו לנו" הוא צייץ בחזרה.

"אם נחלה זה יהיה בגללם. האגם בטח קפוא".

הנהנתי. הדברים שאמר היו הגיוניים לגמרי, והם אלו ששכנעו אותי להמשיך ללכת אחרי האגריד וכל שאר ילדי השנה הראשונה.
אבל ככל שהתרחקנו מהכרכרות, ככה הלכה אמונתי וקטנה. איזו עוד דרך יש כדי להגיע אל הטירה?

הכל היה כל כך חשוך, ורק הפנס המהבהב של האגריד הורה לנו את הכיוון. לא ראיתי לאן אנחנו הולכים, פשוט הלכתי.

ואז הרגשתי שהאדמה מתחתיי נהיית רכה יותר, ספוגית יותר.
אנחנו כן ליד האגם. נוויל הידק את אחיזתו בידי.

פתאום עלה בי קו מחשבה חדש.
אולי הלימודים כבר החלו? כלומר, אולי זה שיעור הישרדות או משהו כזה? מה אם חלק לא ישרדו? מה אם יש יצורים באגם, או מכשולים???

זה מין מבחן קבלה להוגוורטס?

"עמדו בטור בבקשה!" קרא האגריד בקולו העמוק.

חשדותיי התבדו כשראיתי את הארי והילד הג'ינג'י (מסתבר ששמו רון) עולים על סירת עץ קטנה, עם עוד שני ילדים.
"נוויל, אנחנו הולכים לשוט באגם" קראתי בהקלה, "כדאי להיות מקדימה, כדי לתפוס סירה טובה!"

ניסיון השכנוע שלי לא עלה בטוב, והוא נשאר מאחור, רועד מפחד ומקור.

אולי הוא קיווה שלא יישארו לנו סירות, ויחזירו אותנו אל הכרכרות החמימות הממתינות לתלמידי השנים הגבוהות יותר.

לצערו הרב, אחרי שכולם עלו על הסירות, נשארנו נוויל ואני על הגדה הבוצית.

האגריד חיכה לנו ליד הסירה האחרונה, שעליה כבר היו שני ילדים נוספים, וניסה לשדל את נוויל החיוור והרועד לעלות על הסירה.

בלית ברירה, נוויל בלע את רוקו, ובצעד אמיץ ומתנדנד עלה על הסירה.

אני מתביישת להגיד שניסיתי להתרחק מנוויל כל זמן השיט, כי הוא נראה ירוק נורא ועמד להקיא.

לזכותי יאמר שהוא הקיא לבסוף, והילד שישב לידו בספסל כמעט התעלף גם כן.
ניסיתי להסיח את דעתי בהסתכלות על ההר. ככל ששטנו יותר עמוק לתוך האגם, צלע ההר הפכה גדולה ומאיימת יותר, וחלקים רבים יותר נגלו ממנה.

ראיתי עצים רבים בחשיכה, ונדמה היה לי שאחד מהם גם מותח את ענפיו אל השמים, כמתמתח.

לבסוף, נגלתה גם הטירה עצמה. נשימתי נעתקה. 

כל מה שקראתי על הוגוורטס לא הכין אותי לזה. המקום כולו קרן ממסתורין ועוצמה קדומה.
קירות האבן היו מסוגננים ועתיקים למראה. הצריחים הענקיים, המגדלים, חלונות הזכוכית הצבעוניים, כולם זהרו בחשיכה במין נוגה יפהפה וקסום.

אפילו נוויל הרים את ראשו באומץ, כדי לחזות במחזה עוצר הנשימה הזה.

הסירות הגיעו אל יעדן, ונעצרנו על גדה בוצית דומה לקודמתה, בתחתית הצוק.

האגריד הורה לנו לצאת מהסירות וללכת אחריו, ולאט לאט כולם ירדו מהסירות והצטופפו סביבו, מנסים לשמור על החום בליל ספטמבר קר. 

הגענו לכניסה צדדית לבניין הכביר, ונכנסנו לחדר קטן. "מכאן" האגריד אמר, והצביע על גרם מדרגות.

עלינו בהן אל אולם הכניסה, ושם חיכו לנו הדלתות הגדולות ביותר שראיתי מימיי.
אישה זקנה עמדה שם, שערה אסוף לקודקודה בקפדרנות תחת מצנפת קוסמים ירוקה כהה.

היא נראתה חמורת סבר.

האישה חיכתה שישתרר שקט באולם המבואה, ואז החלה לדבר.

"ברוכים הבאים, תלמידים חדשים. שמי פרופסור מקגונגל, ראש בית גריפינדור, והמורה לשינויי צורה.

עוד מעט אתם תיכנסו לאולם הגדול ותמוינו לבתים. כפי שחלקכם ודאי יודעים, ישנם ארבעה בתים בהוגוורטס : רייבנקלו, הפאלפאף, גריפינדור וסלית'רין.
ברגע שתשובצו, המקום שאליו נבחרתם יהיה כמו הבית שלכם: אתם תישנו שם, תבלו שם ותהיו עם חבריכם לבית ברוב שעות היממה. אי אפשר לעבור בית.
לכל בית יש קבוצת קווידיץ', ובמשך השנה יהיו טורנירים בין הבתים. הבית המנצח יזכה בגביע הטורניר, שיביא לו נקודות בית.
בכל שנה גם נבחר בית מנצח לתחרות הבתים, שיקבל את גביע הבתים. בגביע הזה זוכה הבית שצבר הכי הרבה נקודות במשך השנה.
הצטיינויות יביאו לכם נקודות. עונשים יורידו".

במילים האחרונות היא נעצה מבט נוקב בכל אחד מאיתנו, והרגשתי כמה ילדים מתכווצים סביבי בחשש.

חיבבתי את האישה הזו.

"בתוך האולם אני אקריא את שמכם לפי הסדר, ואתם תעלו לבימה. המצנפת תמיין אתכם לבתים.
עכשיו חכו כאן, ועוד מעט אקרא לכם להיכנס פנימה."

נוויל נראה עוד יותר לחוץ מקודם.

"אני מקווה להיבחר לגריפינדור" הוא אמר פתאום, "למרות שסבתא אמרה לי שרוב הסיכויים שאני אבחר להפאלפאף. ההורים שלי היו בגריפינדור".

הבטתי בו בפליאה. רציתי לשאול אותו עוד על הוריו, אך בדיוק אז קרה באולם המבואה דבר אחר שמשך את תשומת לבי. הילד הבלונדיני פסע קדימה, והושיט את ידו להארי פוטר.

הארי נראה נדהם, וכשהילד הציג את עצמו, וקרא לו להצטרף אליו ולנטוש את הילד הג'ינג'י החמוד (והעני למדי, מסתבר), הארי סירב.

ידו של הילד היהיר צנחה, והשניים החליפו מבטי שנאה. ידעתי אז שנרקמה כאן יריבות שתימשך כל עוד השניים האלה יימצאו באותו החלל.

זה היה נראה לי אמיץ למדי, להגן על חבר שהוא פגש לפני שעות בודדות בלבד.

לא הספקנו לעכל את כל ההתרחשות הזו, והפרופסור סימנה להאגריד שיכניס אותנו.

הדלתות נפתחו והאולם הגדול נגלה לעיננו.

זה היה לא ייאמן! הכל היה מואר בנרות. לא הייתה מנורת חשמל אחת.

האולם עצמו היה ענקי, והיו בו ארבעה שולחנות ארוכים, ותלמידים רבים מספור מילאו את הכיסאות. כולם הסתכלו עלינו.

מקדימה היה שולחן המורים, ומתחתיו בימה עם שרפרף.

"אתה יודע, התקרה מכושפת, והיא מראה בדיוק את השמיים בחוץ" אמרתי לנוויל בשקט, "קראתי על זה ב-"הוגוורטס – תולדות".

נוויל הביט על התקרה בעניין, אך הוריד את מבטו כשמקגונגל קראה לנו להסתדר בטור.

תשומת הלב של כולם הופנתה לשרפרף, ולמצנפת מרופטת שנחה עליו בנועם. 

לפתע פתחה המצנפת איזשהו קרע (ששימש לה כּפֶּה) והתחילה לשיר.

אני נראית קצת עלובה אך אך תזלזלו בי,
כי כל הכובעים כולם בזאת לא יתחרו בי: 
לי אין נוצה או מצחייה ולא פינות שלוש,
אך בעניין של למיין תמיד אני בראש. 

כי כל אדם אשר יחבוש אותי על הקרקפת
כל מחשבה אצלו בראש מייד אלי נשקפת. 
אם אומץ לב ותושיה אמצא אצלו במוח,
אודיע חיש: את זה האיש לגריפינדור לשלוח. 

אך אם בתוך ראשו אמצא טוב לב ואורח רוח,
אודיע כי להפלפאף הוא מועמד בטוח. 
לרייבנקלו אשלח את זה שבגולגלתו חרוט,
כי תכונותיו המובילות: תבונה ולמדנות. 

אך באשר אמצא עורמה ושאיפה לכוח,
אורה מיד את התלמיד לסלית'רין לשלוח. 
על כן חבשו! אל תחששו! אין חכמה כמותי

ואם חס ושלום אטעה, אני אבלע אותי!

כולם מחאו כפיים בהתלהבות. אכן, זה היה שיר יוצא מן הכלל. תמציתי ומדויק.

עכשיו נשאר רק המיון לבתים.

בכנות, לא ידעתי לאיזה בית אני רוצה להיבחר. קראתי רבות על כולם, על מייסדיהם המקוריים, ועל הקוסמים והמכשפות שיצאו מהם במהלך אלף השנים האחרונות.

כולם נראו טובים, אולי מלבד סלית'רין. מהבית הזה יצאו יותר קוסמים מרושעים מכל בית אחר בהוגוורטס.

הפרופסור קראה בשם של ילדה ("אבוט, חנה!"), ואותה ילדה עלתה על הבימה הקטנה, רועדת, והתיישבה על השרפרף.
אחר, הפרופסור הניחה על ראשה את המצנפת. כולם הביטו במתח בילדה במשך דקה או שתיים, כשהמצנפת צעקה "הפאלפאף!".
הילדים בשולחן לידינו פצחו במחיאות כפיים סוערות ובקריאות שמחה. חלק מהתלמידים הבוגרים תפחו על כתפיה של חנה כשהיא ירדה מהבימה והתיישבה בשולחן הבית שלה.

היה לה חיוך ענק על הפנים.

הפרופסור הקריאה את שמות התלמידים לפי האלפבית, לכן ידעתי שעוד מעט תורי. ממש נלחצתי באותו רגע.
האם המצנפת בוחרת לבד לאן לשייך אותי? האם יש לי זכות בחירה?

במי לבחור, אם כן?
לפי מה שהבנתי, אני חושבת שאני הכי מתאימה לבית רייבנקלו. כי סימן הבית הוא חוכמה. תמיד היה לי קל יותר בלימודים מאחרים, ותמיד אהבתי ללמוד.
זה לא שאני מתיימרת להיות גאונה או משהו, אבל בביה"ס היסודי תמיד שאלו אותי אם אני אלך לבית ספר למחוננים במקום תיכון רגיל.

מצד שני, מה שקראתי על גריפינדור גרם לי לרצות להיות חלק מהבית הזה. בית האמיצים, כך קראו לו.

יצאו משם קוסמים טובים, שלפעמים היו נמהרים מדי בהחלטותיהם, אבל תמיד ידעו איך להתמודד עם בעיות וצרות.

אלו בהחלט תכונות שאשמח לקבל, היות ואני פחדנית לא קטנה...

הקצתי מהרהורי כשנוויל נגע בעדינות בצלעותיי ודחף אותי קדימה.

הסמקתי נורא כשעליתי על הבימה הקטנה. ראיתי מולי את הארי ורון, אבל ניסיתי להסיט מהם את מבטי.

הרי זה לא מנומס לבהות למישהו בצלקת. או בשיער.

השיער של רון היה פשוט יפה.

אז מה יש לנו כאן?

פתאום שמעתי קול בתוך הראש שלי. הבנתי שמקגונגל שמה עליי את המצנפת המדברת.
הממ.. בת מוגלגים! דף חלק ממש. הורייך לא היו באף בית.
נראה ששכל לא חסר לך, זה בטוח. וגם תושייה. את ללא ספק מתאימה לרייבנקלו...

אבל מה אני רואה פה? יש כאן אומץ, סקרנות, גאווה. השאלה היא, היכן תצליחי יותר?
השתררה דממה במוחי לכמה שניות.

לא ידעתי מה אני רוצה יותר. ידעתי רק שזה רגע גורלי, ושאני רוצה להצליח. שאני רוצה להיות חלק מהעולם הזה, העולם הקסום הזה שנגלה אליי משום מקום באמצע חיי,

ושאתן את כל מה שיש בי כדי להיות הכי טובה שאוכל.

שאפתנית מאוד, גברתי הצעירה... אולי את בכלל מתאימה לסלית'רין?

נרתעתי מהמחשבה.
לא סלית'רין? וגם לא רייבנקלו, למרות שזה ממש מפתה... לא, נראה לי שאת תתאימי בהחלט ל-"גריפינדור!!!"

המצנפת צעקה מעל ראשי, ומיד עלו מחיאות כפיים מבית האריות. בית האמיצים, צחקקה המצנפת באוזניי, כשהפרופסור תלשה אותה משיערי המקורזל.
קפצתי מהשרפרף ורצתי מהר, למצוא לעצמי מקום בשולחן של גריפינדור.

ראיתי שנוויל הביט בי בקנאה מעוררת רחמים ושלחתי לעברו חיוך מעודד.
"אתה יכול!" אמרתי לו בלי קול. הוא ניסה לחייך אליי חזרה, אך פניו רק התוועתו עוד יותר.
מסתבר שצדקתי, למרבה הפתעתי. כעבור כמה דקות קמתי גם אני למחוא כפיים לנוויל לונגבוטום, שהצטרף, עם חיוך ענק והמום למראה, לבית גריפינדור.

תלמידים רבים מויינו לבתים שונים. משכו את עיניי כמה תלמידים שהמצנפת בקושי נגעה בראשם לפני ששיבצה אותם לבתיהם.

אחד גבוה בשם אריק, אחד בשם ארני, והילד היהיר ההוא, הבלונדיני, שנשלח ישר לסלית'רין. דראקו מאלפוי.

שם המשפחה שלו היה זכור לי במעומעם, אך לא הצלחתי להיזכר למה. ודאי קראתי על הוריו היכנשהו.

לבסוף, קרה הדבר שנראה שכל האולם חיכה לו.

"פוטר, הארי!" קראה מקגונגל.

נוויל הביט בי בהפתעה. ראיתי חשש בעיניו. מדוע?

"פוטר?" שמעתי אנשים מתלחששים מסביבי, "הארי פוטר? הילד שנשאר בחיים?"

הארי פסע קדימה.

הוא היה אדום כל כך ונראה שרצה שייפער מתחתיו בור.

מבטו עבר בקהל, וכשנח עליי, חייכתי גם אליו בעידוד. כמובן שלא אמרתי לו כלום, כמו לנוויל. זה היה מביך מדיי.

הוא השפיל את מבטו. דממה השתררה באולם, כשהמצנפת הונחה על ראשו. אפילו הפרופסור נראתה מעט חוששת, וראיתי כמה מן המורים נשענים קדימה בכיסאותיהם.

כל בית קיווה שהילד המפורסם ייבחר אליו.

לבסוף, אחרי המתנה מייגעת, נשמעה הקריאה הרמה "גריפינדור!" מפיה של המצנפת, והשולחן שלי כמעט התהפך מכל התשואות שעלו ממנו.

הארי ירד מהבימה, מחייך בבישנות, והלך אל שולחן גריפינדור בכתפיים טיפה יותר זקופות, מחיאות כפיים נלהבות וקריאות שמחה מלוות כל צעד שלו.
הוא התיישב במרחק כמה מושבים ממני, לוחץ ידיים לאנשים שלא הכיר, לחלוטין לא רגיל לכל תשומת הלב.

שמחתי שנבחרנו לאותו בית. אולי זה אומר שיש לנו כמה דברים במשותף, ונוכל להיות חברים.

אחרי הארי, גם רון נבחר לבית גריפינדור, והתקבל במחיאות כפיים סוערות וצחוק לידיהם של קבוצת ג'ינג'ים כמוהו. שיערתי שאלו האחים שלו. הם היו רבים מאוד.

הוא התיישב ליד הארי, שטפח על כתפו בהקלה ברורה. גם רון נראה שהוקל לו. אולי הוא פחד שלמרות שכל אחיו נבחרו לאותו בית, הוא ימויין לבית אחר.

שמחתי בשבילם.

האולם השתתק שוב, כשהאדם השני שחיכיתי לראות באותו ערב קם על רגליו – אלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר.

הפרק הקודם		הפרק הבא