טרגדיה

הגעתי למסקנה שהוא משוגע.

"אתה לא נורמלי!" קראתי בבהלה. "אני לא קוף! וגם לא צפרדע!"

הוא צחק. "קדימה, את בכושר הרבה יותר טוב ממני. לא יקרה לך כלום. וחוץ מזה, עשיתי את זה הרבה מאוד פעמים. באמת שאין לך ממה לדאוג."

נאנחתי. "אני לא עומדת לקפוץ על גג של אוטובוס!"

"אז תלכי ברגל." הוא אמר בשלווה והתיישב על גג תחנת האוטובוס. למזלו, או למזלנו, המקום היה ריק, כך שאף אחד לא יתהה למראה של שני ילדים שנראים כמו הומלסים על גג של תחנת אוטובוס. "או שתעלי לכאן ותקפצי ביחד איתי על הגג של האוטובוס. יש לך שתי דקות להחליט, כי אני עולה עליו ויהי מה."

"אני לא אצליח לעלות." שיקרתי.

הוא גיחך והביט בי. "הייתי בטוח שאת יותר אמיצה... ברחת מפנימייה והכל. צריכה עזרה בעלייה?"

"לא." נאנחתי וחרקתי את שיניי. 'קדימה, אמילי, את ממש לא יכולה לנפץ את התדמית שלך. לכי על זה.'

לקחתי נשימה עמוקה ופשוט עליתי איכשהו. נעזרתי בעץ שנראה שנשתל לא מזמן על יד התחנה. זה היה די כיף, למען האמת, למרות שכל השרירים עדיין כאבו לי.

האוטובוס הגיע לאחר דקה. כשהוא עצר בתחנה סאם הביט בי והנהנן, "קדימה. את מסוגלת."

'בטח שאני מסוגלת. אין מצב שאני מאכזבת את שנינו.' קפצתי עוד לפניו.

כשהוא קפץ הוא מעד לרגע, ואני ייצבתי אותו. כמה אירוני.

למרות ששכבנו על גג האוטובוס המאובק והמסריח כדי שעוברי אורח לא יראו אותנו, העדפתי את זה על עוד כמה זמן של הליכה.

סאם לא הפסיק לחייך. הוא התנהג כאילו מצא את אהבת חייו. אפשר לחשוב, בסך הכל מצא עוד פרטנרית שתשתתף איתו בשגעונות שלו. לא שבאמת רציתי, אבל הרגשתי מחוייבת אחרי שהוא נתן לי מקום לגור בו.

"קדימה. למקלחת מיד." הוא צחק וניקה את פניו מאבק, קופץ מגג התחנה ומושיט לי יד.

קפצתי בעצמי, רציתי להיות עצמאית לגמרי. אני לא יכולה להיות תלויה בו. "מה עם כל האוכל והבגדים של הבוקר?" רק בדיעבד שמתי לב שכל השקיות כבר לא נמצאות אצלו.

הוא גיחך. "ניקח אותם מחר, השארתי אותם בסמטה שאף אחד לא נכנס אליה בדיוק כשהתחלנו לרוץ. אין לנו כוח עכשיו ללכת עוד קצת. אני צודק?"

"לגמרי." הסכמתי, מחייכת מעט. "אני ראשונה במקלחת."

--------------------------------------------------------

אני התעוררתי ראשונה די מוקדם בבוקר. לא מפתיע בהתחשב בכך שהלכנו לישון בשעת אחר צהריים מאוחרת עקב התשישות שלנו. רציתי להכין לשנינו ארוחת בוקר, אך נזכרתי שהדברים נמצאים בסמטה ההיא שסאם דיבר עליה אתמול. אז פשוט התיישבתי על השיש במטבח כשקלטתי שאין לנו ממש מקום לשבת עליו חוץ משם ומהמיטה, שלא באה בחשבון כי סאם ישן.

"בוקר." הופיע סאם בפתח המטבח אחרי בערך חצי שעה. "אני מורעב. יש אוכל?"

הנדתי בראשי לשלילה. "הכל בסמטה. או מה שזה לא יהיה. בכל מקרה, אני לא מוכנה לחזור לשם. לא היום. הם בטח ממשיכים לחפש אחרי."

"אין בעיה." הוא אמר בשקט ושפשף את עיניו. "יש לי הזמנה לציור קיר עוד בערך שעתיים. אני אקפוץ לסמטה. השאלה היא אם לא נמות מרעב עד אז."

גיחכתי. "למות מרעב? התרגלתי כבר לא לאכול כמה ימים ברצף. זה לא מה שיהרוג אותי. אתה יכול לקחת את כל האוכל לפני שתצייר ולאכול משהו לפני."

הוא הנהן. "בסדר. את נשארת פה?"

"אני לא יוצאת מפה."

"כרצונך."

---------------------------------------------------------

כססתי ציפורניים במשך שלוש שעות. כל דקה נמשכה והתארכה. החוסר מעש שלי לא עזר.

חיכיתי לו, ופחדתי שהוא ייתקל במישהו שיעשה לו בעיות. עם כמה שלא רציתי להודות בזה, פחדתי להישאר לבד. נורא שמחתי בחברתו של סאם.

נדרכתי כששמעתי צעדים מתקרבים לבית חששתי לקרוא בשמו של סאם כדי שלא להתגלות במקרה וזה לא הוא. כשהרעש התקרב פניתי במהירות אל חדר השינה. אם זה לא סאם אני אמות.

"אמילי?" שמעתי את קולו ונאנחתי בהקלה. "הבאתי לך הפתעה!"

"הפתעה?" שאלתי בבלבול וחזרתי אל המטבח. "מה זה?"

"אמנם המורים המטופשים שלך קטעו את השיחה שלנו אתמול, אבל הספקתי להבין שאת אוהבת חיות. למרות שאין לנו הרבה כסף לבזבז, הנחתי שלא תהיה לך בעיה לאמץ כלב הומלס."

צחקקתי. "כלב? באמת? תראה לי!"

הוא הראה לי את אחת מהשקיות הגדולות שבהן לקחנו קצת בגדים לעצמנו. בתוכה ישן כלב קטן בשלווה. הפרווה שלו הייתה נורא מלוכלכת, אבל הצלחתי להבין שהיא בצבע לבן ולא אפור.

"וואו.." לחשתי בחיוך. "הוא יפהפה. איך קוראים לו?"

סאם משך בכתפיו. "כבר ציינתי שהוא הומלס. תתפרעי עם איזה שם שבא לך."

"בלאנקו!" קראתי. כמובן, בלאנקו זה לבן בספרדית. "תודה, סאם!" חיבקתי אותו בחוזקה. "תודה, תודה, תודה!"

הכלב פקח עין אחת והריח אותי בשעה שסאם צחק. "את מוזמנת לקלח אותו. לא תזיק לו מקלחת. אז מה אם המים קרים."

הנהנתי והרמתי בעדינות את הכלב, שנראה שהוא בוטח בי כי הוא הפסיק לרחרח אותי והתיישב בחיקי ברצון. לקחתי אותו אל הברז והוא ממש לא התנגד לשכב מתחתיו ולתת לי לשטוף אותו.

פעולת הניקוי ארכה כמה שעות, אני מניחה. הייתי צריכה גם לוודא שהוא נקי מקרציות וממה שזה לא יהיה. קיוויתי שאין לו חיידקים או משהו שיגרום לי ולסאם לחלות. "נצטרך לקחת אותו לוטרינר."

"עליי. אני אקח אותו מחר." סאם אמר והגיש לי את ארוחת הבוקר. "כבר צהריים, אבל לא משנה. בתיאבון."

"תודה." חייכתי והנחתי את בלאנקו על הרצפה, שוטפת את ידיי ומתיישבת לאכול.

בלאנקו הצטנף בין רגליי ואכל את השאריות שזרקתי לו.

אשמח לתגובות (:

הפרק הקודם