הארי פוטר - בדרך שלי

הארי נשאר בחדרה של ג'יני עד שהיא נרדמה. לאחר שהיה בטוח כי ישנה חזק הוא נמלט מאחיזתה ויצא מהחדר בשקט על מנת לא להעיר אותה. הוא לא ידע מה השעה אך שיער שאחרי חצות, בכל מקרה לו היה בכוונתו לחזור לחדר. הוא עבר דרך חדר המועדון ושעט לכיוון התמונה של האישה השמנה כשלפתע שמע קול מוכר קורא בשמו "הארי, לאן אתה הולך?" הוא הסתובב במהירות וראה שעומדת מולו בפיג'מה קטנטנה ביותר, שאנל. הארי לרגע שכח לאן הוא התכוון ללכת, הוא הביט בה בהתפאלות החל מרגליה הכל כך יפות עד לשערה הפזור, שהיה אסוף בדרך כלל. "הארי?" שאלה שוב והעירה אותו מתדהמתו. "אהה, לטייל, לחשוב קצת" אמר בזריזות, מנסה להתחמק, הוא לא התכוון לספר לה על דיוקנו של דמבלדור ולמה הוא הולך לשוחח איתו. "אפשר להצטרף?" שאלה, מחייכת חיוך שובב "לא" אמר, מהר מידי, הוא כמעט היה בטוח שהעליב אותה. שאנל הביטה בו בהתפעה, לא מודעת עד כמה שבאמת היה רוצה לצאת איתה לטיול ליילי בטירה. "טוב, לא צריך! מה קרה? אתה מפחד שה-החברה שלך תגלה? אל תדאג אין בכוונותיי לנסות לפתות אותך, אבל איך שתרצה" זעמה לעברו. הארי ראה איך גופה רועד מכעס ועלבון. היא הביטה בו כמה שניות ואז הסתובבה והלכה לכיוון המעונות. הארי הביט בדמותה המתרחקת ורצה לצעוק את שמה, שתחזור, הוא כמעט התחרט וקרא לה שתבוא איתו אך שפיות דעתו חזרה אליו והוא הסתובב אל התמונה ויצא.

בדרכו למשרדה של פרופסור מקונגל הארי שמע לחשים וצעדים כמעט מכל מסדרון שהתאפשר לו לעבור לידו. הוא הצטער על כך שלא חשב לקחת איתו את גלימת ההיעלמות אך לא היה לו יותר מה לעשות חוץ מללכת בשקט רב ולהחבא מאחורי פסל או עציץ כל פעם ששמע שמישהו מתקרב. לאחר מספר דקות הוא יכל היה לראות מטרים ספורים ממנו את משרדה של מקונגל. ליבו החל לדפוק במהירות כשחשב על מה שהולך לקרות עכשיו. הוא נעמד ליד הדלת ונגע בידית מזיז אותה לאט לאט. "הייתה לי הרגשה שתבוא" קולו של דמבלדור הקפיץ אותו וגרם לו אף לפלוט צעקה קטנה. היה חושך מוחלט במשרד ולכן הארי לא הצליח לראות דבר. הוא הוציא את שרביטו ולחש "לומוס" הדבר הראשון שראה זה את דיוקנו של  דמבלדור מופנה אליו לגמרי ואומר לו "ככה הרבה יותר טוב" . הארי הביט בו משותק, הוא אפילו לא שם לב שפיו נמתח לחיוך ככל שהסתכל בעיניו של דמבלדור, הארי היה בטוח שאם היה יכול הוא היה מחבק את הזקן שבתמונה. "בוא שם הארי, ספר לי, מה שלומך, הרי לא סתם באת לפה הלילה, אני מניח נכון?" חייך אליו דמבלדור את חיוכו השובב. 'כמעט כאילו הוא אמיתי' פקדה מחשבה זאת את ראשו של הארי. "היי פרופסור" סוף סוף הצליח הארי להוציא משהו מפיו. הוא התקרב אל השולחן, ספק מפחד ספק מתמוגג, הזיז את הכסא על מנת שיוכל להתיישב עליו ולהתמקד יותר טוב בזקן שבתמונה שמולו. הוא כל כך התגעגע לעיניו הנוצצות. הוא רצה להגיד עוד משהו ולא מצא את המילים, הוא רצה להגיד שקשה לו, שהוא מתגעגע. בלי לשים לב, דמעה קטנה זלגה במורד לחיו וכל מה שהיה בתוכו התפרץ. הוא סיפר לו כל מה שקרה לאחר מותו. הוא סיפר לו איך מת אלאסר מודי כאשר ניסה לנקום את מותו, הוא סיפר לו על טונקס שנעלמה לארבעה ימים ולאחר מכן נמצאה בחתיכות. הוא סיפר לו על הקרבות הבילתי פוסקים בקיץ עם אוכלי המוות שמספרם רק גדל וגדל. הוא סיפר לו על מקונגל שאמרה לו שהוא וחבריו שכעט חברי המסדר צריכים להיות תקועים בהוגוורטס על מנת לקבל עוד כוח להילחם. הוא סיפר לו על התוכנית שלו ושל רון ועל כך שעכשיו גם להוגסמיד אסור להם לצאת "אתה מבין, אני לא יודע אם פרופסור מקונגל כבר סיפרה לך או לא אבל-" משהו בו נחנק בסופו של דבר והוא לא הצליח להגות את זה. "כן אני שמעתי מה קרה היום לעלמה לאבגוד" הארי הסתכל בתמונה מנסה שלא להישבר עוד יותר. הוא חיכה שדמבלדור יגיד משהו אבל זה שתק. "אתה מבין פרופסור, מאז שאתה.. זאת אומרת מאז ש.." הוא לא יכל להשלים את המשפט "הבנתי הארי, המשך בבקשה" אמר בטון תומך והביט בו בשקיקה מחכה למה שיש להארי להגיד "מאז ש.. קרה מה שקרה כולם - כולם פשוט נהיו אחרים פתאום, מפחדים מהצל של עצמם, חושדים בקרובים ביותר אליהם. אפילו אני, למדתי לקבל את המוות כמובן מאליו. עכשיו אתה מבין פרופסור? אתה מבין למה אני רוצה ללכת מפה? אני לא צריך להיות פה, אני היחיד שיכול לעצור את זה. למדתי מספיק, התאמנתי מספיק! ככל שאנחנו מושכים יותר זמן, ככה גם יותר אנשים מתים. פרופסור, אני רוצה ללכת להילחם, לגמור את המלחמה הזאת, להחזיר לאנשים את החיים שלהם." הוא עצר מלדבר מסתכל על דמבלדור, כמעט מתחנן שיבין אותו. דמבלדור כל חייו רק רצה להגן את הארי, הוא עשה הכל בשביל להחזיק את הארי בריא ושלם עד שזה עלה לו בחייו. גם במכתב שהוא השאיר לפרופסור מקונגל לאחר מותו, הוא רשם 'אל תשחררי אותו עד שיהיה מוכן' מה זה מוכן? איך היא יודעת מתי הוא מוכן? הוא הרגיש מוכן בעצמו. "המלחמה מוציאה מאנשים את כל הדברים הכי אפלים, כשאנחנו מתחילים לפחד מקרובינו אנחנו לא יותר גרועים מאוכלי המוות" הארי הביט בו, שונא את זה שהוא מתחמק מהנושא העיקרי. הוא השפיל את רואשו, יודע שדמבלדור מביט בו באותו מבט מסוקרן "אני חושב שאתה מוכן" אמר לפתע גורם להארי להרים את עינו, זורח. "באמת? יופי! אז בוא נקרא לפרופסור מקונגל שתגיד לי איך אני יכול לצא-"
"אני חושש שזה בלתי אפשרי" חסם את דבריו, מחייך חיוך יותר שובב ממקודם. "מינרווה מקונגל לא תרשה לך לצאת גם אם יטילו עליה קללת אמפריוס" הארי הסתכל עליו מבולבל, האם דמבלדור אומר לו את מה שהוא חושב שהוא אומר לו? "בחדר הנחיצות, כפי שאני סבור שידוע לך עליו, יש מפתח מעבר,הוא מונח שם עוד מלפני שממתי" הוא אמר את זה כל כך רגוע כאילו סיפר להארי הרגע שהלך לעשות קניות. "אני הנחתי אותו שם במיוחד לרגע כזה. כשאתה וחברייך תהיו מוכנים לצאת, אתם תיגעו במפתח המעבר ותגיעו אל בית קטן בתוך כפר קוסמים עתיק. יהיה לכם שם מעט צפוף אבל אתם תסתדרו, אני מניח שאני צריך לאחל לך בהצלחה?" הארי הביט בו מתפעל. 'תמיד חושב על הכל' חשב לעצמו "בבית הקטן ההוא מתגורר ידידי קרלוס מנסון, כשתפגוש אותו הוא יספר לך על משימתך." הארי הביט בו משתוקק להגיד לו עד כמה התגעגע אליו ועד כמה הוא מודה לו. "דמבלדור, אני.." הוא השתתק, הוא פחד לפרוץ בבכי אם יגיד זאת "גם אני הארי" שבר את הדממה דמבלדור "גם אני".

הפרק הקודם