בורות הערפדים

"או קיי או קיי הבנו" אמרתי, "אתם חושבים שאתם טובים בדיוק כמונו אני צודקת?" שאלתי, "לא את טועה, אנחנו יודעים שאנחנו טובים יותר מכן!" אמר דין, "הס.." אמרתי, "אז בואו תוכיחו, כרגע, אנחנו הבנות והבנים אתם הבנם עשים תחרות, המפסידים,"- "או מפסידות!" קטע אותי דין שוב, "או המפסידות," חייבים לשרת את המנצחות במשך שבוע!" "אי אפשר להתחרות!" אמרה אמה, "יש לנו מלחמה על הראש, העולם סומך עלינו!" היא אמרה, "באמת? בגלל זה את לא רוצה או שאת פשוט מפחדת? הוא שאל, היא הסתכלה עליו חשבה לרגע ואמרה, "אני בפנים." "הבעיה היא שאין לנו מקום..." אמרתי, "יש לי מקום, היא תפשה בצ'ארלי ודין ואז נעלמה, שניה אחרי זה היא חזרה, תפשה בצ'ארלי ובי ונעלמנו, "וואו!" אמרתי היינו במבוך ענק כנראה מתחת לאדמה, היא נעלמה שוב וחזרה בערך שניה אחר כך עם יונתן, "זה המקום שבו אמא ואבא שלי נעו ממקום למקום בלי להיתפש.. חוץ ממני ומהם אף אחד לא הכיר את המקום הזה... עד עכשיו..." היא אמרה, "צריך לבחור קפטן..." אמרה אמה, "טוב" אמרו הבנים, "או.קי, יוליה את תהיי הקפטן כי את מכירה את המקום הזה הכי טוב, אני אהיה הסגן כי אני הכי בוגרת ותולי, את תהיי הרצה כי את רצה הכי מהר כשלא משתמשים בכוחות ערפדים, שדרך אגב אסור להשתמש בשום כוח על! מי יהיו התפקדים אצלכם?" היא שאלה, "או.קי, אני אהיה הקפטן כי אני הכי חכם, צ'ארלי, אתה תהיה הסגן כי אתה הכי גדול ואתה.. אהה.. יוננם," "יונתן!" "כן זה, אתה תהיה הרץ כי זה הדבר היחיד שנשאר," אמר דין, "איזה סנוב," לחש לי יונתן, "או.קי מתחילים עכ...שיו!" אמרה אמה, הבנים רצו מיד אבל אנחנו המצאנו אסתרטגיה, "או.קי, כל פעם שיש מקומות שקשה לאן לבחור ללכת ויוליה לא יודעת, תולי, את רצה לבדוק, ואם את לא חוזרת תוך 10 דקות אנחנו קוראות לבנים נכנסות ומצילות אותך ברור?" "כן" עניתי, אוקי בואו נרוץ!" רצנו בערך 5 דקות וכבר ראינו משהו מוזר, שביל קטן עם המון מראות מוזרות, "איך רואים אותך במראה?" קינאו אמה ויוליה, "היא ג'ינג'ית שכחת?" "מה אלה המראות האלה?" שאלתי, "המראות האלה מסמנות את הסכנה שבנשמה, אם בני אדם נכנסים פנימהכל הזיכרונות הכי נוראים מהעבר שלהם עולים להם, אבל אנחנו ערפדות בואו ניכנס..." אמרה יוליה, נכנסנו, כעבור שניה בערך שמעתי צרחות אבל... הן בקעו... ממני? "וואהה..." בכי של תינוק בקע מפי, ראיתי איש גדול עם זיפים ושיער לבן וגוונים אדמוניים כמו השיער שלי מכה אותי, שוב ושוב, עשרות פעמים וצורח עלי, "שקט!", "שקט, ילדה טיפשה! שקט תולי, תולי חתולי, את נראת כמו חתול פרסי מכוער וטיפש!!!" מאחוריו יש  לוח שנה עם התאריך- 01\21\7 הזיכרון נעלם, לילה, אני עוד תינוקת, אישה זקנה מגיעה ומעירה אותי, אני לא בוכה, היא נותנת לי צמיד, לפתע יוצאים לה ניבים, היא נושכת אותי, בשלב זה אני כבר בוכה, היא משקיטה אותי, "אני יודעת שזה כואב אבל זה לטובה..." היא אמרה, "אני את... מהעתיד, או.. מהעבר או.. בעצם זה לא כל כך חשוב... העיניין הוא שאני את כשאת כבר גדולה, את תזכרי ברגע זה בעוד 10 שנים בדיוק, היא אמרה, הורידה צמיד מרגלה ושמה על רגלי, "בעצם אני גם את וגם הסבתא שלך... אני יודעת שזה נשמע מסובך את תיזכרי בזה כשאת תגדלי בתוך מין מנהרה בתוך תחרות... אל תעצרי את התחרות בגלל זה, לערפדים אין באמת ילדים... הם נושכים תינוק לפני שצומחות לו השיערות בשביל ילדים... סימני הנשיכה נעלמים מהר אך מתגלים כעבור המון המון שנים כשהם מזדקנים," היא אמרה והראתה לי את צווארה בעל שתי הנשיכות, נגעתי בצווארי, היא תפשה בידי, נעלמנו שתינו, הופענו שוב בדלת בית של זרים, היא דפקה בדלת, איש יפה תואר פתח לה, הוא ראה את התינוקת, (אני) בידה והכניס אותי ו...אותי. היא הניחה אותי על ספה היא אמרה לו הרבה דברים... לא שמעתי מה היא אמרה, לפתע היא הרימה אותי על ידיה, אז שמעתי, אתם תוותרו על חייכם בשבילי... זאת אומרת בשבילה, כשהיא בערך תהיה בת שנה, בחיים אל תורידו לה את הצמיד הזה-" היא אמרה והצביעה על הצמיד שהיא שמה עליי, "ותטפלו בי- זאת אומרת בה... יפה." הזיכרון נעלם, זיכרון חדש, האבא הכנראה מזויף שלי נלחם באיש עם צמיד מוזהב כשלי- "אני יודע שיש לכם העתק של הצמיד! תנו לי אותו!" הוא אמר, האמא הבריחה אותי מהחלון ביחד איתה, האבא הצליח להמם את הבחור, שניהם טסו לעתיד, כנראה אמרתי להם לעשות זאת, והניחו אותי על פתח בית מטופח מאוד, צלצלו בדלת וחזרו, בכיתי... האמא ואבא שטיפלו בי כל חיי יצאו לבדוק מי זה, כשהם יצאו ברח החוצה חתול שחור לבן, "תולי!" צעקה האמא אלה לא היו האמא ואבא הראשונים שלי (האבא היה בלונדיני והאמה בעלת שיער חום,) או השניים- (ההורים הערפדיים) הם היו חדשים, ובמקרה לחתול קראו איך שאבי לעג לי, תולי, החתול, וכנראה על שמו קיבלתי את שמי... תולי... "תולי! תולי!" התעוררתי, מעליי, עמדה יוליה יונתן שכב לידי, עיניו היו פקוחות, הוא בכה, סביבו היו הבנים, סביבי הבנות, "כנראה בגלל שאתכם אפשר לראות במראה, הכוחות של המקום משפיעים עליכים כמו על בני אדם..." אמר צ'ארלי, "עליכם?" שאלתי, "כן!" אמר צ'ארלי, "עליך ועל יונתן..." הסתכלנו אחד על השני, חשבתי לעצמי... מה הוא ראה שכל כך הבהיל אותו?

הפרק הקודם		הפרק הבא