מה מכשפות רוצות

פרק ארוך מאוד הפעם (עשרה עמודי וורד!), מקווה שיצא טוב, אבל גם אם כן וגם אם לא - ספרו לי על זה =]

שיעור מס' 5 - על אהבה וצרות צרורות אחרות

דמיינו את המצב הבא – אתם והמכשפה שלכם הולכים מחובקים בין סמטאות הוגסמיד, מאושרים. אתם קונים כמה סוכריות מתוקות ודביקות מהדובשנרייה, יושבים בשלושת המטאטאים  עם בירצפת מוקצפת למדי, ולאחר מכן משחקים מלחמת שלג ספונטנית. עכשיו דמיינו את אותו המצב רק בשינוי קל, כמעט בלתי מורגש. החליפו אתכם בקוסם אחר. התוצאה – לא המחזה הכי נעים. ובכן, אני לא מאחל לאויבים הגדולים ביותר שלי לחוות את זה. במיוחד כשאתה מאוהב באותה אחת עד מעל הראש, גם אם אתה לא יודע את זה עדיין. אבל דבר אחד אני יכול להגיד לכם בברור – במידה ויוצא לכם לראות את אותו מחזה ארור ואתם מרגישים שהבטן שלכם נאכלת מבפנים – ברכותיי, אתם מקנאים. הקנאה, כך מתברר, היא השלב הראשון בדרך להודות בכך שאתם מאוהבים.

אני יודע שזה נשמע מופרך, כמעט לא הגיוני וסביר מאוד להניח שתכחישו זאת בכל תוקף, אבל זה בסדר – גם אני הייתי בשלב הזה. זה עובר לאחר כמה שבועות בין או רוצים ובין אם לא. אם כך קבלו את המדריך השלם לאותה חיה שמשגעת את כולנו, במיוחד את בנות המין השני ורק מרלין יודע למה.

שיעור מס' 5 – האהבה בקצרה:

אל תנסו להתכחש לזה. לא משנה כמה תלחמו בזה, זה יגיע בסוף. החיה הארורה הזו אומנם תוקפת אותך ברגעים להם אתה מצפה לה הכי פחות והיא לא צפויה בעליל, אבל מרגע שהיא התחילה היא לעולם לא תעזוב.

הן מתות על זה. פשוט מתות על זה. הן, ללא יוצא מהכלל, פשוט מחכות לזה מאז שהיו מכשפות קטנות ופחות מזיקות. פעם לא הבנתי למה לעזאזל הן משתגעות בגלל זה ומה כל כך מיוחד ברגש מטופש שכזה. אבל טוב, אני חייב להודות, אני כבר לא חושב ככה. זה בהחלט משגע אותך לגמרי וגורם לך לעשות דברים שמעולם לא חלמת שתעשה. מה אני יכול לומר להגנתי? אהבה זה עסק מסובך.

בוודאי כבר שמעתם את זה פעם או פעמיים לפני כן, אבל אני אציין זאת בכל זאת – באהבה עושים הכול. לא בגלל שבאהבה מותר לעשות הכול, אלא בגלל שזה פשוט קורה. במיוחד לאחר שאתה משתגע מקנאה. עצה שלי – אל תאבדו את זה לגמרי. תתפלאו כמה אסונות יכולים להיגרם כתוצאה מקנאה.

הגבול בין אהבה לשנאה הוא קו דק במיוחד או כך לפחות מספרים. תשתדלו לשמור מרחק מהגבול הזה, לא הייתם רוצים שהמכשפה תגיע לצד השני – השנאה – מניסיון כואב.  

עד הפעם הבאה – ס. מאלפוי

_________

לילי פוטר התאפקה לא לנזוף בחברתה בשש וחצי בבוקר, למרות שרצתה נואשות לעשות כך, מהסיבה הפשוטה שג'ניפר העירה אותה בשעה כל כך מוקדמת בתירוץ שלילי צריכה להתארגן ליציאה להוגסמיד באותו בוקר אומלל. היה זה חסר סיכוי וטעם לנסות לשכנע את חברתה ששעתיים וחצי הן זמן מספיק והותר להתארגנות מטופשת. היה זה חסר סיכוי וטעם אפילו גדול יותר לנסות ולהסביר לאותה ג'ניפר שלילי לונה פוטר פשוט לא הייתה הטיפוס הזה. היא ידעה שרוב המכשפות בגילה בהחלט כאלו, אבל הדבר האחרון שעניין את לילי היה בגדים ואיך היא נראית. להגנת המכשפה הצעירה, היא גם לא רצתה חבר ובכך שללה לגמרי את האפשרות שהיא בדיוק כמו שאר בנות מינה. לצערה זה לא היה בשליטתה, אבל תהיו בטוחים שאם זה היה, היא כלל לא הייתה הולכת לאותה יציאה להוגסמיד עם חסר המוח העונה לשם ג'ק היידן. "לילי.. לילי.. לילי! תפסיקי לזוז!" רטנה ג'ניפר המילטון. לילי גלגלה את עיניה בשעמום וחשקה את שיניה בזעם. רק מרלין יודע כמה התאפקה כדי לא לפרק בכעס את התסרוקת שג'ניפר עבדה עליה בחצי השעה האחרונה. בכך הגיעה למסקנה ברורה – להיות מכשפה בגיל העשרה מצריך הרבה כוח סבל ואיפוק. "סיימתי!" קראה ג'ניפר בשמחה לאחר מספר דקות מייסרות. לילי נאנחה בהקלה ומיהרה להשתחרר מידיה התובעניות של חברתה, שאיימו להתעסק בשערה במה שנראה כעוד נצח שלם.

"תודה למרלין," מלמלה. היא קמה מהכיסא הקטן שג'ניפר הציבה כחצי שעה מוקדם יותר ובחנה את עצמה במראה שבשירותים.

"אה! ילדתי, את נראית יפה מאי פעם," אמרה המראה בחביבות מרגיזה. לילי חייכה חיוך מאולץ. "אז מי הקוסם?" הוסיפה המראה בחטטנות וחייכה חיוך שובב.

לילי אומנם הופתעה מהשאלה המאוד ישירה של לא אחרת מאשר מראת שירותים קסומה וחטטנית מאוד, אבל גמגמה ללא קשר לדרך בה נשאלה אותה שאלה, כי אם לשאלה עצמה. "אני.. אני.. לא.. מאיפה.. מה.."

המראה צחקה צחוק מתגלגל וצורם ואמרה, "רואים עליך, מותק. אני נמצאת כאן אלף שנה לפחות, אז את יכולה לסמוך עלי שאני אוכל לזהות מתי מכשפה מתרגשת מקוסם."

"אני לא מתרגשת מאף קוסם!" מחתה לילי במהירות.                        

המראה הסתכלה עליה בספק. "ילדתי, אני מכירה אותך כבר שבע שנים ארוכות ומעולם לא ראיתי אותך מתגנדרת כך," ביטלה המראה את דבריה, פגועה במקצת.

"זו לא אני, זו ג'ניפר שהכריחה אותי!" רטנה לילי.

פניה של המראה השתנו לרכות מעט, מבינות אפילו. "הוא נאה הקוסם הזה ששווה את כל הטרחה?"

"הוא סביר," מלמלה לילי בעצבנות, יודעת שהוא הרבה פחות מכך. היא לא הבינה למה היא ממשיכה לדבר עם המראה שבשירותים, תהיה אשר תהיה הסיבה, אבל היא בהחלט המשיכה לעשות כן.

"אם כך אני באמת לא מבינה, ילדתי," פסקה בבלבול.

לילי נאנחה והסתכלה על השתקפותה שנגלתה אליה מהמראה. היא הייתה חייבת להודות – היא לא נראתה רע כל כך כששערה הג'ינג'י הורם כלפי מעלה והשתפל בגלים ארוכים לאורך גבה, אך לילי הייתה משוכנעת שזה היה ללא ספק מוגזם מאוד בהתחשב בעובדה שהייתה זו רק יציאה מטופשת עם ג'ק היידן. "לא רציתי לצאת איתו," הסבירה לילי במרירות. "ואני עדיין לא רוצה," הוסיפה במהירות. המראה הסתכלה עליה בשאלה, רואה איך פניה של לילי הופכות פתאום לנבוכות משהו.

המראה קלטה מייד וחייכה חיוך ערמומי. "יש קוסם אחר."

"אם את קוראת לו 'קוסם' ולא השטן בכבודו ובעצמו אז אני מניחה שאת צודקת," מלמלה. "אבל אני לא מחבבת אותו!" מיהרה להגיד. "אני פשוט צריכה שהוא יבין שאני לא שלו כדי שיפסיק לשחק בי ולחשוב שכל אחת תיפול לרגליו," הסבירה את עצמה.

חיוך מבין נפרש על פניה של המראה בעוד לילי תוהה איך לעזאזל זה בדיוק אפשרי, אבל היא לא התעמקה בשאלה יותר מידי, כיוון שבדיוק אז קראה לה ג'ניפר בטענה שמצאה ערמת בגדים 'סבירה מספיק' ליציאה להוגסמיד. "תודה בכל מקרה," מלמלה לילי אל המראה. 

זו קרצה לה וקראה מאחוריה, "בהצלחה, מותק!" בעוד לילי סוגרת את דלת חדר השירותים. ואז, במשך מה שנדמה כשעה וחצי מייסרת, מדדה לילי כל בגד אפשרי שהיה לה או לג'ניפר בארון. בעוד לילי נאנקת ורוטנת בכעס עם כל בגד שמדדה, ג'ניפר המילטון הסתכלה מהצד ובחנה אותה במדויק, מחפשת אחר הבגד המושלם. לבסוף התרצתה ג'ניפר במכנסיים ארוכים וכחולים, סריג לבן מצמר ומגפיים חומות. ובעוד ג'ניפר ממשיכה להתפעל כמה יפה לילי שלה נראית, זו הודתה בליבה שהיא לא לבושה כעת בשמלה קצרה וחשופה, כזו שללא ספק הייתה מתקררת עמה. בזמן שנותר, הרצתה ג'ניפר ללילי בדיוק מה עושים או לא עושים בדייט ראשון, והתעלמה לחלוטין מקריאות המחאה של חברתה על כך שזה לגמרי לא דייט. לבסוף מצאה את עצמה לילי מהנהנת באופן אוטומטי, כלל לא מקשיבה לחברתה שהתלהבה מאוד "שהילדה הקטנה שלה גדלה" ויוצאת סוף, סוף לדייט ראשון.

"ותזכרי לצחוק מבדיחות שלו, אבל לא להיראות מושפלת. תזכרי להיות חביבה, אבל לא מאולצת ודביקה. תזכרי לא להיות – "

"בסדר, ג'ניפר, קלטתי את זה!" קראה לילי בלחץ.

"מצטערת," אמרה בהתנצלות. "אני פשוט רוצה שיהיה לך טוב," הסבירה את עצמה.

"אני יודעת, ואני באמת מודה לך על זה," אמרה עכשיו לילי, מעט יותר ברוך.

ג'ניפר חייכה ועטפה את לילי בחיבוק מוחץ. "הילדה הקטנה שלי גדלה!" התייפחה בבכי מזויף וצחקקה.

חברתה הנמחצת ומחפשת נואשות אחר אוויר התאפקה שלא לגלגל את עיניה וחייכה חיוך קטן. ג'ניפר התנתקה ממנה ובעוד לילי יוצאת ממעונות הבנות וקוראת, "להתראות, אימא," נענעה ג'ניפר את ראשה בשעשוע. אולי סוף, סוף לחברתה יהיה חבר והיא לא תישאר רווקה זקנה ומוקפת בחתולים לנצח. במחשבה מעודדת הלכה ג'ניפר להתארגן בעצמה, יודעת שתצטרך להזדרז אם היא רוצה לתפוס מקום ראשון בתור לחנות השמלות של המכשפה המצועצעת מהעיירה הוגסמיד. 

 _________

סקורפיו מאלפוי יישר את סיכת "המדריך הראשי" שלו על דש הגלימה. הוא ידע שליציאה הזו להוגסמיד אין לו תוכניות כאלו או אחרות, ועל כן העדיף למלא אחר חובתו כמדריך ראשי – לעזור לבני שנה שלישית ביציאה הראשונה שלהם. אילולא היותו מדריך ראשי הוא כלל לא היה יוצא, כיוון שלא רצה לראות את היידן המנופח והמטופש מחייך בטמטום אל עבר לילי בעוד הם הולכים ביחד יד ביד. הוא לא ידע למה, אבל המחשבה על כך העבירה בו גל זעם טהור שהשתחל בכל גופו, וההרגשה הייתה כמעט כאילו בטנו נאכלת או נשרפת מבפנים. ההסבר ההגיוני שמצא לכך היה שהוא כנראה לא היה צריך לאכול את פשטידת הפטריות בארוחת הערב בליל אמש. הוא נאנח ויצא ממעונות הבנים, הולך אל עבר דלתות היציאה או הכניסה – תלוי באיזה צד אתם – של טירת הוגוורטס. עוד מרחוק יכל לראות את המון התלמידים שהתקהלו על יד דלתות העץ הגדולות והכבדות בעוד בפתח עומד פליץ' – חמוץ וממורמר כהרגלו – ובודק היטב שאף תלמיד לא מתכוון לקחת משהו שהוא לא אמור לקחת אל הוגסמיד, ובאותה המידה מוודא שכל התלמידים יבינו שעם אותם הדברים הם גם לא חוזרים. סקורפיו תיאודור מאלפוי פילס את דרכו בין ההמון, נדחק בקושי בין מכשפות מלאות יותר או פחות. פעם רק המחשבה על כך העלתה חיוך מרוצה ומסופק על פניו, אבל היום לא היה לו מצב רוח לזה. הוא עבר ביניהן בחוסר סבלנות, בעוד הן מחייכות אליו בהערצה ומסתכלות עליו במבטים מפתים. כשהגיע אל הפתח, גם אם היה זה בקושי, קרא, "תלמידי שנה שלישית שצריכים עזרה לבוא אלי."

בעוד צוציקים קטנים שעונים לקטגוריה "בני שנה שלישית שצריכים עזרה" הולכים לעברו, הבחין סקורפיו במקרה, בטעות מוחלטת, בלילי. לרגע לא זיהה אותה והיה בטוח שהתבלבל בינה לבין מכשפת שנה שישית, אלא שאז התבונן בה במדויק יותר וגילה לתדהמתו הרבה שזו בהחלט היא. היא לא נראתה כמו עצמה, או לפחות לא כמו "העצמה" שהוא הכיר עד עכשיו. "לא מזהים אותה, מה?" שמע מאחוריו. הוא הסתובב וראה את כריס, שחייך אליו חיוך שובב.

"לרגע הייתי בטוח שהתבלבלתי בינה לבין רג'ינה קולט משנה שישית," הודה סקורפיו בחיוך קטן.

"כן, פוטר ללא ספק יפה היום."

"אני מניח שהיא סבירה," אמר סקורפיו בעצבנות מסוימת. הוא תופף על ברכיו בעצבנות וחיכה שכל אותם בני שנה שלישית יגיעו אליו.

הוא שמע מאחוריו את כריס נוחר בזלזול וממלמל, "היא יותר מסבירה." סקורפיו התעלם במופגן וכשסוף נפתחו דלתות הוגוורטס להליכה להוגסמיד הוביל אותם אל היציאה. "נתראה כבר, חבר," קרא כריס. סקורפיו הנהן בראשו וספר את התלמידים שחלקם הסתכלו עליו בשעמום, חלקם בבלבול, וחלקם או יותר נכון חלקן הסתכלו עליו בהערצה. הוא חייך את החיוך הכי נחמד שיכל לגייס באותם רגעים והחל להרצות כל מה שזכר בקול שקול וסמכותי  על היסטוריית הוגסמיד מהשיעורים של פרופסור בינס בהם לא נרדם. 

_________

"אז לאן את רוצה ללכת?" שאל ג'ק את לילי בעוד הם הולכים בין סמטאות העיירה המושלגת. הוא היה יותר ממאושר כשלילי פוטר הסכימה לצאת איתו. הוא אומנם לא כל כך הכיר אותה, אבל ידע שזה בהחלט יהיה שווה.

לילי משכה בכתפיה. "לא אכפת לי," אמרה.

"אז אני אוביל," אמר. לילי הנהנה בקהות חושים ובשעמום בולטים, נחושה לסיים את הסיוט המתמשך הזה שנקרא "יציאה להוגסמיד עם ג'ק היידן." להפתעתה הרבה הוא הוביל אותה אל פונדק שלושת המטאטאים ובעוד הוא ניגש אל הבר כדי לקנות להם שתי כוסות בירצפת, התיישבה לילי באחד מהשולחנות המוסתרים מחטטנים כאלו או אחרים. היא השעינה את כפות ידיה על השולחן וקברה את ראשה ביניהן. למה היא הכניסה את עצמה? למה היא נותנת לסקורפיו מאלפוי להשפיע עליה עד כדי כך שתצא עם היידן בשביל להוכיח לו משהו? מי הוא בכלל שישפיע עליה ברמה כזו? ולמה דווקא הגולם הזה, ג'ק? היא נאנחה והמשיכה לתת למחשבות הטורדניות לכרסם בראשה. "הי, הכול טוב?" שמעה לפתע. היא מיהרה להתנער מאותן מחשבות והרימה את ראשה. ג'ק הסתכל עליה מלמעלה, מבט בוחן נראה על פניו בעוד הוא מחזיק בידיו שני ספלי בירצפת גדולים ומלאים.

"כן, אני בסדר," אמרה, אך קולה היה תשוש, כזה שהבהיר לג'ק שהיא בהחלט לא בסדר. הוא התיישב על ידה בשולחן והגיש לה במחווה כמעט בלתי מורגשת את אחד הספלים שבידו. "תודה," מלמלה. הוא הנהן ולגם לגימה קטנה מכוסו שלו.

"ספרי לי מה קרה," ביקש.

"אני בסדר," התעקשה לילי. הוא הסתכל עליה בספק בעוד היא נאנחת. "בסדר, אני לא," הודתה לבסוף. חיוך מרוצה נראה על פניו, קטן, כמעט בלתי מורגש. הוא לגם לגימה נוספת וחיכה שתתחיל, לא לוחץ עליה. היא לא ידעה מאיפה להתחיל כשהיא במיוחד במיוחד לא רוצה להגיע לחלק בו היא לא רוצה לצאת איתו, כיוון שלא רצתה לפגוע בו. "ג'ק.. אני מצטערת, אבל אני לא באמת.."

"רוצה לצאת איתי, אני יודע," השלים אותה. לילי הזדקפה במקומה בהפתעה וזקרה את גבותיה בפליאה. הוא צחק. "אני יודע את זה," אמר בפשטות.

"איך אתה.." שאלה בבלבול.

"כשהזמנתי אותך לצאת איתי בהתחלה ראיתי שאת לא מעוניינת, אבל אני חייב להודות – קיוויתי שתשני את דעתך, למרות שלא באמת האמנתי שזה יקרה. כשקראת לי ואמרת לי שאת מסכימה, הייתי שמח מאוד אומנם, אבל הבנתי שזה לא באמת בגלל שאת רוצה," הסביר את עצמו. הוא אמר את זה בפשטות, כנות אפילו וגרם ללילי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמה. "הדבר היחיד שמעניין אותי הוא למה הסכמת," הוסיף בסקרנות.

היא ידעה שהיא חייבת לו לפחות את זה, הוא היה הרבה יותר מהוגן ומתחשב כלפיה. היא נאנחה עמוקות, מבינה שזה הולך להיות הכול חוץ מקל ופשוט. הוא וודאי יכעס עליה ולא ירצה לדבר איתה יותר לעולם. "בזמן האחרון סקורפיו מאלפוי מציק לי. אתה יודע איך הוא, בטוח שכולן רוצות אותו. אני מצטערת, ג'ק, אבל הסכמתי כדי להוכיח לו.. להוכיח לו.." קולה נשבר. גל של בושה ומבוכה שטף אותה על כך ששיחקה בג'ק היידן. הוא באמת ובתמים רצה לצאת איתה כי חיבב אותה, כבר נקודה אחת לזכותו, והיא ניצלה אותו. היא בלעה את רוקה בבושה והרגישה איך מעט הבירצפת ששתתה מאיימת לפרוץ בחזרה החוצה מתוך בטנה.

"זה בסדר, אני מבין," אמר. הוא לא נראה כועס או עצבני, אלא מבין ומתחשב כמו שהיה עד עכשיו.

"אני כל כך מצטערת. זה לא מגיע לך," אמרה בהתנצלות עמוקה. "אני פשוט בן אדם נוראי," מלמלה לעצמה, מחניקה את הדמעות שאיימו פתאום לפרוץ. ג'ק היידן התגלה כבן אדם מתחשב ומבין, תומך, חביב. היא והעקשנות המטופשת שלה שהוא גולם חסר מוח הרסו הכול. היא הרגישה קטנה, רעה, מגעילה, בזויה, טיפשה. היא לא הבינה איך העזה לחשוב שהוא גולם חסר מוח. בינתיים הוא היה הכול מלבד זה.

ג'ק נשען קדימה, מזניח בצד את הכוס הריקה למחצה מהשתייה. "את לא בן אדם נוראי. זה אני, הייתי צריך לוותר כשראיתי שאת לא מעוניינת," אמר ברוך.

היא לא הצליחה למנוע מדמעה קטנה לזלוג במורד לחיה. "אתה עוד מאשים את עצמך?" היא בקושי האמינה לזה. הוא התגלה כטוב יותר ויותר מרגע לרגע, והיא רק הרסה את זה עם העקשנות חסרת המעצורים או הפשרות שלה. היא מחתה במהירות את דמעותיה. פתאום המחשבה לנסות ולהכיר אותו לא נראתה לה כל כך מאיימת ונוראית כמו בהתחלה. היא לא ידעה מאיפה לעזאזל היא צצה, כיוון שעד לפני מספר דקות עדיין חשבה שהוא נוראי, אבל ההבנה הנוראית במעשה שעשתה וההבנה הכנה שבקולו גרמו לה להתחרט עמוקות ולשקול מחדש היכרות אמיתית איתו. היא רק תנסה, אם הוא עדיין ירצה אותה כמובן לאחר מה שעשתה.

"לילי פוטר, אני לא רוצה להחזיק אותך בכוח. את באמת יכולה ללכת אם את רוצה. זה בסדר, אני אבין," אמר לה.

לילי מצאה את עצמה מנענעת באיטיות את ראשה, עדיין לא בטוחה לגמרי מה היא עושה, אבל ידעה שזה כנראה מה שהיא רוצה לעשות – גם אם לא הייתה בטוחה בכך במאת האחוזים. "לא.. כלומר, אם זה בסדר מבחינתך אני באמת אשמח להכיר אותך," אמרה בקול חלוש, עדיין חנוק מעט מהדמעות ומהבלבול שבמעשיה.

"אני באמת מבין וסולח, לילי פוטר, את לא חייבת להישאר פה."

"לא, אני.. אני באמת רוצה.. שננסה לפתוח דף חדש אם אתה מסכים," אמרה שוב, מעט בטוחה יותר שזה כנראה מה שהיא באמת רוצה. חיוך קטן התפרש על פניה וג'ק מצא אותה יפה יותר מאי פעם.

הוא חייך חיוך קטן, שמח לראות את השינוי שבקולה. היא נראתה באמת ובתמים מתכוונת למה שאמרה, מבינה את חומרת מעשיה. הוא שמח שניתנה לו הזדמנות שנייה ושהיא רוצה להכיר אותו. לא היה דבר שרצה יותר. "נעים מאוד, ג'ק היידן," אמר והושיט את ידו קדימה ללחיצה.

לילי מחתה במהירות את שארית הדמעות מפניה. הוא לא כזה נורא, חשבה לעצמה. לא נורא בכלל, תיקנה את עצמה במהירות. היא הרחיבה מעט את חיוכה, שמחה שלא העיף אותה לכל הרוחות והגובלינים מהפונדק. למעשה היא התפלאה שהוא מדבר איתה, אבל לא התעמקה בכך יותר מידי. היא הושיטה את ידה ולחצה את ידו בחום. "נעים מאוד, לילי פוטר."

_________

"ואז כשהוא פתח את הדלת כולו התמלא בנוצות של היפוגריף ודבק חם! היית צריכה להיות שם, לילי פוטר, זה היה כל כך מצחיק," אמר ג'ק בעוד הוא צוחק את צחוקו המתגלגל. לילי מצאה את זה קשה מאוד שלא לצחוק איתו גם, ולא רק בגלל מה שסיפר שהיה ללא ספק מצחיק מאוד, אלא גם בגלל צחוקו המדבק. היא הצטרפה אליו, צוחקת בהנאה. כך בילו ג'ק ולילי את השעתיים האחרונות – בצחוק ובהנאה, עדיין יושבים בפונדק שלושת המטאטאים. ככל שעבר הזמן התגלה ג'ק כקוסם שונה בתכלית ממה שחשבה שהוא וממה שהכירה עד עכשיו. הוא היה חכם, מבין, מתחשב, מצחיק ומתוק, ברמה כזו שלילי החלה לתהות אם הוא אמיתי. הבושה והמבוכה עדיין צרבו את גרונה מידי פעם, אך אלו שכחו במהירות כששב להצחיק אותה. הם אומנם חזרו שוב כששררה ביניהם שתיקה נעימה בה לגם ג'ק לגימה נוספת מכוסו בעוד לילי מסתכלת עליו בחיוך, אך אז נעלמו ברגע שפתח את פיו והשכיח ממנה אותם פעם נוספת. "פעם אחת גם גנבנו ממנו את הלבנים. אני אספר לך סוד, אבל אסור לך לספר אותו לאף אחד," אמר ברצינות.

היא הסתכלה עליו, משועשעת. "אני נשבעת," אמרה בנימה רצינית.

"פרופסור פליקר מחביא את הלבנים שלו במגירה הימנית, מעל מגירת הגרביים," אמר ואז פרץ שוב בצחוק, מתקשה להחזיק את עצמו. לילי צחקה איתו גם, נהנית. במקריות מוחלטת העיפה את מבטה אל החלון בזמן שצחקה וראתה שם דבר מה שגרם לה להפסיק את צחוקה באחת. לא אחר מאשר סקורפיו מאלפוי עמד שם, גבו פונה אליה, כשחבורה של קוסמים ומכשפות צעירים שלילי התקשתה לזהות את גילם במדויק מסביבו.

פניה הרצינו והתקשחו מייד, אגרופיה מכווצים כשהיא ממלמלת, "מה הוא זומם עכשיו? למה הוא תמיד חייב להרוס?!"

"מה יש, לילי פוטר?" שאל אותה ג'ק כשנרגע, מבולבל.

"כלום. אני.. אני מגיעה עוד רגע, אני רק צריכה לבדוק משהו קטן," אמרה לו בהתנצלות והסתכלה מבעד לחלון, מהורהרת. הוא הנהן בהבנה בעוד היא קמה ממושבה ויוצאת מהפונדק. היא פסעה בשלג לכיוונו של סקורפיו כשחבורת הילדים שמסביבו החלה לאט, לאט להתפזר. "מה נראה לך שאתה עושה?!" אמרה לו, ידיה משולבות על מותניה בכעס מעושה.

הוא הסתובב, מבט אדיש ומלגלג על פניו. "את התפקיד שלי. מסביר לבני שנה שלישית על הוגסמיד."

"הו," פלטה.

"כי גברת מדריכה ראשית החליטה  לצאת ליום כיף עם הגולם מספר אחת בהוגוורטס, אז מישהו צריך לעשות את זה, לא?" הקניט אותה.

פניה של לילי נהפכו לכעוסות. "שלא תעז לקרוא לו גולם! אתה בכלל לא מכיר אותו!"

היא יכלה לראות את ההלם שהתפשט על פניו. "אבל חשבתי – "

"חשבת לא נכון!" קטעה אותו בכעס. "הוא מתחשב ומבין, חכם, מצחיק ובאמת אכפת לו ממני! מה שאתה בחיים לא תבין," אמרה לו.

הוא נחר בזלזול. "לא אכפת לו ממך, אכפת לו מצבע התחתונים שלך," פלט בכעס. הוא לא הבין מאיפה הכעס והזעם האלו כלפיה ובמיוחד כלפי אותו ג'ק היידן.

לילי התנשפה בתדהמה, זעזוע אפילו. "איך אתה מעז?! חתיכת – "

"אבל זה נכון! אני לא סומך עליו, לילי."

"לא זוכרת שמינית אותך לשומר ראש שלי אז אם אכפת לך, תעזוב אותי ואותו בשקט!" הטיחה בו.

הוא צמצם את עיניו. "את לא חושבת שהוא מושלם מידי?"

"ברור שיהיה, לעומתך," עקצה אותו. הוא כל כך הכעיס אותה שאפילו לא התעמקה בכך שהוא באמת עשה את תפקידו כמדריך ראשי, למרבה ההפתעה, כמו שצריך.

"לילי, אני באמת לא בוטח בו," אמר לה שוב, דבר שהיה אמת לאמיתה.

"מה יש, מקנא, מאלפוי?" לעגה לו.

"כן!" אמר ללא מחשבה רבה. סקורפיו ידע שהוא לא מקנא לה, ברור שלא. אין לו במה לקנא בהיידן המנופח וחסר המוח הזה. מלבד זאת, קנאה פירושה אהבה ואהבה, כך דגל סקורפיו, לא בשבילו. הוא היה הטיפוס של פלרטוטים, כמה לילות טובים ואז לעבור למכשפה הבאה. הוא לא היה הטיפוס שבאמת ימצא את "האחת" – דבר שכלל לא האמין בו – ובאמת תהיה לו מישהי קבועה למשך תקופה ממושכת וארוכה. הוא לא האמין בזה. הוא, סקורפיו תיאודור מאלפוי, לא טיפוס של אהבה. הוא האמין שזה בסך הכול שטויות של נקבות היסטריות ומתלהבות ותו לא. אבל הוא גם ידע שאם הוא רוצה את לילי פוטר, בין אם היה זה בשביל ההתערבות או לא,  הוא חייב להגיד שהוא מקנא לה על מנת שתאמין לו. ולמרות שלא ידע מה זה הכעס האלים כמעט שתקף אותו וגרם לו כמעט לשלוף את שרביטו מול היידן ולקלל אותו "באבדה קדברה", הוא היה בטוח, במאת האחוזים, שזו לא קנאה. כמו שכבר חשב – זו בסך הכול תופעת לוואי מטופשת של אכילה מאוד מיותרת מפשטידת הפטריות של אתמול.

לילי ניסתה להסתיר את ההפתעה שתקפה אותה בכך שהוא, סקורפיו מאלפוי, קינא לה. אבל זה לא שינה לה הרבה. הוא הכעיס אותה והרגיז אותה, והיא לא מתכוונת לדבר איתו הרבה עד שיתנצל. "תקנא, לא אכפת לי, אבל אם אתה תפריע לי או לג'ק, אני נשבעת לך, מאלפוי, אתה תתחרט על היום בו נולדת," איימה. היא הלכה ממנו בכעס כשנוכחה לגלות את ג'ק ממתין לה ביציאה מפונדק שלושת המטאטאים. באופן מיידי הוארו פניה מעט ושפתיה התעקלו למעין חיוך אמיתי בעוד היא צועדת אל ג'ק בשמחה. סקורפיו צפה בה הולכים בשלג בחזרה אל עבר הוגוורטס בעוד הוא מקלל חרש ובועט בכמה גושי קרח אומללים שהיו על הקרקע.

"בקצב הזה לעולם לא תצליח, מאלפוי," שמע. הוא הסתובב לאחור, מבוהל, כשהוא מכוון את שרביטו בהיכון. אבל כשראה מי הדובר, או יותר נכון הדוברת, הוריד את שרביטו בזעם.

"אין לך עיסוק טוב יותר מאשר להתגנב מאחורי קוסמים תמימים ולהבהיל אותם למוות, המילטון?" רטן.

"תתפלא, אבל לא, מאלפוי. לילי יצאה עם ג'ק והשאירה אותי לבד," אמרה ג'ניפר.

"מה את רוצה?" שאל בקוצר רוח.

"לעזור לך," אמרה בפשטות.

"ואיך בדיוק את יכולה לעזור לי?"

"אני רואה איך אתה מכרכר סביב לילי, מנסה לגרום לה לצאת איתך. אבל היא ממשיכה לדחות אותך."

"ממש ראייה חדה יש לך," מלמל.

"אני יכולה לגרום לה לא לדחות אותך," הסבירה לו.

"ומה יוצא לך מזה?" שאל בחשד.

היא נענעה את ראשה בחוסר אמון וגיחכה. "היא חברה שלי. אני רוצה שיהיה לה טוב. זה מפתיע גם אותי, אבל כנראה שאתה זה שיעשה לה טוב. אחרי הכול אתה מחבב אותה, לא? אחרת לא היית מחזר אחריה," אמרה בתוכחה.

הוא החוויר מעט. "ברור, ברור. אני מחבב אותה. מחבב מאוד."

ג'ניפר חייכה חיוך מרוצה. "יופי!" צהלה. "אבל באמת, מאלפוי, זו לא הדרך," לחשה בו בנזיפה.

"אז מה כן?" שאל בסקרנות, מרים את גבותיו בשאלה.

"אין לך מושג מה אתה עושה לא נכון, מה?" גיחכה.

"זה משעשע אותך?" רטן.

היא חייכה חיוך רחב. "כמו שבטח כבר הבנת, הדרך שלך להפיל בחורות לרגלייך לא תעבוד הפעם. לילי היא אגוז קשה במיוחד."

"אני לא זוכר שעלייך זה לא עבד, המילטון. עם קצת מאמץ זה יעבוד," התגרה בה.

היא נענעה את ראשה לשלילה. "בזה בדיוק אתה טועה. ככל שתמשיך עם תוכנית ה – אני – קוסם – מחוספס – ואת – חייבת – לאהוב – אותי, לילי תדחה אותך יותר ויותר. זו לא הדרך, מאלפוי. תאמין לי, היא רק מתעצבנת מזה יותר," אמרה לו בזעזוע. "סמוך עלי, אני זו ששומעת אחר כך את הנאומים שלה – וזה לא דבר שהייתי ממליצה לך לעבור."

הוא נאנח בייאוש. "אז מה הדרך? קדימה, המילטון. אני צריך אותך, מרוצה? או שאולי את רוצה גם שאני ארד על ברכיי ואתחנן?"

היא חייכה חיוך ערמומי. "זה רעיון לא רע – " סקורפיו הסתכל עליה במבט אטום, " – אבל אני אוותר על זה, למרות ההנאה שבדבר," הוא נאנח בהקלה בעוד היא מגחכת. "חשבתי שאתה יודע איך להגיע לליבן של מכשפות, אבל טוב, אני מניחה שטעיתי," אמרה בקהות חושים, מהורהרת.

"אל תתחילי איתי גם את, המילטון. חברה שלך נזפה בי מספיק," רטן.

"בסדר, בסדר. כל מה שאתה צריך לעשות זה לשנות גישה. במקום להיות מאצ'ו מחוספס ומלא קסם אישי שבהחלט לא קונה אותה, נסה להיות רך יותר, מתחשב, עדין, מבין. קולט?"

"מה יש לכן המכשפות? גם לילי אמרה על זה איזה משהו," מלמל בעצבנות.

"מה שמוכיח שזה עובד," אמרה לו ג'ניפר. "סמוך עלי, מאלפוי, זה יעבוד. לילי תפסיק לדחות אותך."

"לא רוצה להרוס לך את האשליה, המילטון, אבל נראה כאילו החברה שלך מאוהבת עד מעל לראש בחסר המוח היידן," אמר במרמור.

פניה של ג'ניפר המילטון אורו והיא הסתכלה על סקורפיו מאלפוי בזוג עיניים גדולות. "אתה רציני?! אני לא מאמינה!" קראה באושר. "סוף סוף!" הוסיפה. הוא הסתכל עליה באדישות וגלגל את עיניו בשעמום. היא ראתה את זה ומיהרה לעצור את שמחתה. "אבל אולי עדיין יש לך סיכוי," הוסיפה במהירות. סקורפיו הסתכל עליה בדכדוך ובספק, אך היא מיהרה לחזק את דבריה. "יכול להיות שאתה תנצח בסוף, מאלפוי. פשוט תעשה מה שדיברנו עליו ואל תוותר," אמרה. היא התכוונה לעזוב אותו, מקפצת לה באושר גלוי, כשנזכרה בדבר מה ומיהרה להסתובב אליו בחדות. פנייה היו פתאום רציניות ומאיימות במקצת. "אם תיפגע בה, מאלפוי, אפילו אם בסוף לא תהיו ביחד, אני נשבעת לך, יש לך עסק איתי!" הזהירה אותו כשהיא מנופפת בשרביטה באיום. הוא הסתכל עליה באימה והנהן והיא צחקקה לעצמה ומלמלה תוך כדי שהיא הולכת, "שיהיה לך יום טוב, מאלפוי."

לאחר שגם זו הלכה, החליט סקורפיו תיאודור מאלפוי שהוא זקוק לעידוד. היום הזה היה כבד מידי בשבילו, מדכא משהו ללא סיבה נראית לעין אומנם, אך בכל זאת מדכא. לסקורפיו תיאודור מאלפוי היו שתי דרכים להתעודד – שתיית וויסקי אש שצורב את הגרון או להתנחם בזרועותיה של אחת מבנות השנה השביעית בהוגוורטס במיטה. סקורפיו הרגיש כל כך כעוס וממורמר שהחליט ללא מחשבה רבה לבחור באפשרות השנייה – המנחמת והמעודדת יותר מבין השתיים.

_________

ג'ק ולילי ניצבו מול תמונת הגברת השמנה שמהווה את הכניסה אל מועדון בית גריפינדור. הגברת השמנה הסתכלה על שני הנערים הצוחקים בחיבה. "טוב, אני מניח שכאן אנחנו נפרדים," אמר ג'ק בעצב ברור.

"כן, אני מניחה," הסכימה לילי, עצובה מעט גם היא.

"היה לי כיף מאוד לפגוש אותך, לילי פוטר," אמר לה ג'ק היידן בכנות.

היא חייכה. "לי יותר. אה, וג'ק, רציתי להתנצל שוב על מה שקרה. הייתי טיפשה כל כך ולא ניסתי להכיר אותך באמת. אם רק הייתי – " לילי התכוונה להמשיך בהתנצלות כנה ועמוקה כשג'ק קטע אותה.

"תשכחי מזה. זה היה ונגמר. אני שמח שניתנה לשנינו הזדמנות שנייה להכיר אחד את השניה באמת," אמר לה ברוך. היא חייכה, לא מאמינה שזה אמיתי, שהוא אמיתי. "ניפגש שוב מחר?" שאל בתקווה.

"אתה יכול להיות בטוח," הבטיחה לו בחיוך. "ותודה לך," הוסיפה, "על היום המדהים הזה. נהניתי מאוד." היא רכנה במהירות ונשקה לו על לחיו,  מסמיקה וממלמלת את הסיסמה לחדר המועדון. התמונה נפתחה ולילי נכנסה פנימה מבלי להביט לאחור. ג'ק היידן ההמום עמד מול תמונת הגברת השמנה שחייכה לעצמה בנוסטלגיה משהו, בעוד הוא ממשש את לחיו בהלם. 

הפרק הקודם		הפרק הבא