I hate my life

פרק 5 !

תהנו (:

הרכבת החלה להאט. כל תלמיד שישב בקרון כבר התארגן והחליף את לבושו המוגלגי לגלימה המוכרת.

עננת קיטור פרחה לה מארובת הרכבת, והדלתות נפתחו בקול חורק מעט.

"נחכה שהרוב ירדו, ואז נרד אנחנו בלי להימחץ בדרך", הציע לידל. חבריו לתא הנהנו, ונשארו במקומם, מביטים דרך החלון על טירת הוגוורטס הקסומה.

לידל חש שמחה. הוא שמח לחזור לשנתו השישית בבית הספר הוגוורטס, שבניגוד לכל בית ספר אחר, זה היה בית ספר מהנה. הוא אהב את העובדה שהוגוורטס היא מעין פנימייה. הוא ישן בבית הספר ויכול היה לחזור לבית היתומים בחגים (לא שהוא עשה את זה, כמובן). השיעורים בהוגוורטס, אם מתעלמים לרגע משיעור ההיסטוריה, היו השיעורים הכי מעניינים שלידל אי פעם נכח ויהיה נוכח בהם. לא פעם לידל השווה בין בית ספר מוגלגי רגיל, לבין הוגוורטס, ולא פעם הוא הגיע למסקנה שהוא פשוט בר מזל. לא לכולם ניתנה ההזדמנות ללמוד בהוגוורטס, הרי לא כולם ניחנו בכוחות קסם כמוהו.

לידל התרומם, והרים מהרצפה את מזוודתו שנשארה שם עוד מאז שג'יימס ביקר בתא. אחריו, גם הפוטרים והוויזלים הורידו את תיקיהם הקטנים ויצאו מהתא בעקבות לידל.

"תלמידי שנה ראשונה, לכאן"! נשמע הקול העבה המוכר, קולו של שומר הקרקעות הגדול. "היי פוטר! אתם בסדר שם"? הוא קרא, והביט באלבוס ובחבריו הסובבים אותו. אלבוס הנהן וחייך, והתקדם עם לידל וחבריהם לכיוון המרכבות.

"וויזלי"! קול קרא. רוז והוגו הסתובבו שניהם לחפש את מקור הקול. חבריו של הוגו קראו לו, והוא נופף לאחותו, לפוטרים וללידל ועזב את הקבוצה.

"וכך נשארנו ארבעה". אמרה לילי בקול דרמטי. היא אהבה את כל הקטע הזה של הדרמות. את ההצגות, ההמחזות. והיא גם הייתה טובה בזה.

"תחשבי על הצד החיובי", אמרה לה רוז בחיוך, "עכשיו לא נצטרך להעיף אותך מהמרכבה כי אנחנו בדיוק ארבעה".

"אתם רציתם להעיף אותי"? לילי שאלה, קולה הופך מחלש לחזק, ועיניה שובבות. "אני לא מאמינה"! היא שמה את ידה על פיה, הרימה את ראשה גבוה מדי בתנועה סנובית, והסתובבה תוך נפנוף שיער דרמטי למדי.

כולם הכירו את ההצגות שלה. אם אי פעם היו מעלים איזשהו מחזה בהוגוורטס, לילי הייתה כנראה משחקת בתפקיד הראשי. לילי הסתובבה חזרה והורידה את מסכת הדרמה קווין. "שנעלה למרכבה"? היא שאלה, והחלה ללכת לכיוון אחת המרכבות הפנויות האחרונות שנותרו.

לילי נתנה ללידל לעקוף אותה. "אחריך, אדוני"! היא החוותה בידה, כמו שמשרת נאמן נותן לאדוניו את זכות הקדימה. לידל צחקק והתיישב.

"לי את לא נותנת להיכנס"? שאל אותה אלבוס כשלילי דחפה אותו ונכנסה לפניו.

"תן לי לחשוב על זה", היא אמרה בקול רציני. "לא". אלבוס זיכה אותה במבט מצומצם עיניים, ולילי חרצה לו לשון.

"במחשבה שנייה, אולי אתם אלו שעדיין בגן". רוז הביטה באלבוס ולילי במבט מיואש משניהם. לידל גיחך, ואלבוס תקע בו מבט חצי כועס חצי משועשע.

"אתה אמור להיות בצד שלי, סנייפ". הוא אמר לו, ולידל השיב "אני בצד שלך. פשוט רוז יכולה להיות משעשעת כשהיא לא דורשת דיוק מירבי בדברים שקשורים ללימודים".

"היי"! רוז מחתה.

לידל צדק. רוז הייתה החכמה. בדיוק כמו אמא שלה, היא אהבה ללמוד והצטיינה בזה. היא הייתה זו שמקבלת את הציונים הגבוהים ביותר בשכבה, ורוקחת את השיקויים באופן המושלם ביותר. היא שנאה שיעורי גילוי עתידות, ונרשמה לשיעורי חקר המוגלגים בטענה ש"זה יכול להיות מאוד מעניין לראות איך קוסמים מתייחסים אליהם". בבית, רוז והוגו לא היו מנותקים לגמרי מהעולם המוגלגי. שני הוריהם עבדו כמובן במשרד הקסמים. הרמיוני הייתה עורכת דין, ורון הצליח לאחר מאמצים רבים להתקבל ליחידת ההילאים העילית. ובכל זאת, הרמיוני לא הסכימה להתנתק מהוריה. היא כישפה את זיכרונם כשהחלה ללמוד את שנתה השביעית (בדיליי קל של שנה), ודאגה שכל המשפחה תבקר אותם בכל שבת שנייה, בדיוק כפי שאצל ארתור ומולי הם ביקרו בכל שבת שנייה (ולפעמים גם יותר).

לכן, הוגו ורוז הכירו את כל העולם המוגלגי די טוב. הם השתמשו בטלפון ואפילו במחשב. מטבחה של הרמיוני היה גדוש במכשירים חשמליים שהיא לא הסכימה לוותר עליהם, ורון נכנע לתחנוניה והם הלכו וקנו יחד את כל אותם מכשירים שהרמיוני הגדירה כחשובים.

המרכבות החלו לזוז. האגם נראה שחור במיוחד באותו ערב של האחד בספטמבר. הדיונון הענק לא הציץ ממנו היום. טירת הוגוורטס הוארה באורות בהירים, ושיוותה לה מראה מסתורי ומעניין. המרכבות עברו בשערי הברזל שמצידם חזירי הבר המכונפים ולאחר זמן קצר, נעמדו בשורה והניחו לתלמידים לצאת לכיוון הטירה.

לידל לא יכל שלא להתפעל ממראה הטירה בכל פעם מחדש, וזה למרות שהוא כבר היה רגיל אליה כמו אל בית היתומים שלו אם לא אפילו יותר.

התלמידים נכנסו ללא סדר לאולם הגדול, שם הצלחות הזהובות, הכוסות וקנקני מיץ הדלעת חיכו להם על השולחן. לידל ואלבוס נפרדו מרוז ולילי, ומיהרו לכיוון שולחן סלית'רין, בעוד שרוז מיהרה לרייבנקלו, ולילי לגריפינדור.

תוך כמה דקות האולם התמלא. סגל המורים ישב בשולחן משלו, מנהלת בית הספר -פרופסור מקונגול הייתה חסרה כעת (לידל ניחש שהיא מכינה את התלמידים החדשים לקראת המיון). משני צידי כסאה ישבו הפרופסור לשיקויים הוראס סלאגהורן (שהיה גם ראש בית סלית'רין), והפרופסור לתורת הצמחים נוויל לונגבוטום.

במהרה, נהיה שקט באולם ודלתות האולם הגדול נפתחו.

פרופסור מקונגל נכנסה בראש מורם לאולם, ואחריה, כשיירה של ארנבים קטנים, הלכו קטנים ומפוחדים תלמידי השנה הראשונה בבית הספר.

"כשאקרא בשם שלכם", החלה מקונגל להסביר מיד לאחר שהתלמידים נעמדו בשורה ארוכה, "אני רוצה שתחבשו את המצנפת ותשבו על השרפרף לצורך המיון. אך קודם, אפנה את הבמה למצנפת."

מצנפת המיון הישנה, שנחה לה על השרפרף התעוררה לפתע לחיים. אחד הכפלים שבה נפתח לפה והיא החלה לשיר.

"אני איני גדולה בכלל

אך כאן קיים איזהו כלל

מי שאותי עכשיו יחבוש

יחשוף אותי אל תוך הראש.

               אראה, אחקור וגם אחפור

               כי בית לכם צריך לבחור

               אני אחליט היכן תהיו

               אל תדאגו, שם תיהנו.

זה התחיל ממש מזמן,

לפני אלף שנים עוד לא באו לכאן

כי רק אז החלו לחשוב

על בית ספר שלכולם יהיה טוב.

               סלאזר סלית'רין היה

               אדם שחיפש את הגדולה

               לכן שאפתנים רצה

               וגם קיבל כוח ועורמה.

אם אומץ אמצא אצלו

גריפינדור יאהב אותו

אם בעל תושייה הוא יהיה

אצל גריפינדור הוא יהנה.

               אך אם יילמד הוא קודם כל

               ולא יחשיב את זה לעול

              לרייבנקלו הוא יישלח

               כי שם יהיה תלמיד מוצלח.

אם אורך רוח אמצא היום

אדע בדיוק מהו המקום

כי אם בטוב לב תהרהר

להפלפאף אשלח מהר"

מחיאות כפיים רמות עלו מכל חלקי האולם.

"אני אוהב את השירים שלה" לידל אמר לאלבוס תוך מחיאת כפיים נלהבת.

"כן, היא משהו מיוחד".

אני ממש אשמח לתגובות, שתגידו לי מה אתם חושבים על השיר של מצנפת המיון (אני כבתתי אותו לבד)

תודה (;

הפרק הקודם		הפרק הבא