ילדות מדממת

היא הייתה בפינה, הוא הלך והתקרב, וככל שהתקרב הוא גם התחזק, זה היה הסיכוי האחרון שלה, היא פחדה אבל ידעה את זה. היא הלכה צעד אחד לכיוונו, היא ידעה שהכוחות שלה כבר נגמרו, הוא לא ידע. הוא כנראה ניחש זאת אבל לא היה לה אכפת- הכוחות שלה גם ככה לא עזרו נגדו. "עכשיו או לעולם לא" היא לחשה וחשבה שהלוואי שהייתה יכולה להשתמש באפשרות השניה. רק לשניה אחת נפל ממנו הברדס, וזה מה שמנע ממנה להנצל, היא נשפה אויר בהכנעה וידעה שנגזר עליה למות. אביה פתח אליה עיניים אדומות כדם וחשף את ניביו מוכן להרוג אותה. באותו הרגע כמו בשתי תמונות במצלמה התהפכה נקודת המבט שלי ואני הייתי אותה הנערה, עומדת בהכנעה מול עיניו האדומות של אבי.

התעוררתי מהצרחה שיצאה מהפה שלי, אבא שלי נכנס לחדר, האדם האחרון שרציתי לראות עכשיו, הוא פחד להתקרב אלי, "מה קרה?" הוא שאל

לא עניתי, לא יכולתי לענות, הרגשתי כאילו אני כבר לא קיימת, כבר לא צריכה להיות קיימת

התחמקתי בשקט מידיו שניסו לחבק אותי ולעצור את הדמעות, כשהוא הבין את זה ידיו נשמטו, "אנה..." הוא אמר

"רק.. רק חלום רע" אמרתי

זה כל מה שהספקתי להגיד לפני שהתעלפתי שוב

בכל שאר השבוע הייתי חצי מתה.

לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לדבר, רק לנשום ולחלום חלומות זוועה בלי האפשרות אפילו לפתוח את הפה כדי לצרוח

כל דקה נמשכה נצח, מדי פעם אבא שלי נכנס לחדר ודיבר אלי דברים מרגיעים, עם הייתי יכולה הייתי מגלגלת עיניים.

וכך חלפו שניות, דקות, שעות, ימים.

הפרק הקודם		הפרק הבא