חייה של דיינה

פרק חדש(:

אוקיי. מכירים את הקטעים האלה, שאתם מרגישים שהעולם שלכם מתנפץ לרסיסים?

טוב, ברגע שסיריוס וספנסר התנשקו הרגשתי כאילו הלב שלי התנפץ לחתיכות קטנטנות . אני הייתי בטוחה שספנסר היא החברה הכי טובה שלי, ועכשיו היא הבן אדם הנורא ביותר בכל העולם! חשבתי שאנחנו חברות! אחיות בנשמה! לא חשבתי שהיא תרד כל כך נמוך! וזה נקרא נמוך! איך היא יכלה? לא יכולתי יותר לראות את שניהם מתמזמזים.

"ב..ביי" לחשתי, הם לא שמו לב אליי, אבל אני חושבת שראיתי את ספנסר זורקת אליי מבט מרושע. הלכתי לאורך המדשאות בוכה ורועדת, הלילה ירד והיה לי קר ורטוב. לא יכולתי להפסיק לבכות. פשוט לא יכולתי, בכיתי ובכיתי... פשוט לא יכולתי להפסיק לחשוב על ספנסר ו.. על סיריוס ועל שניהם ביחד ו.....פתאום הכל נהיה שחור.

"היי, מי שם?" שמעתי קול מעורפל "אלוהים! דיין? מה קרה  לך?!" אני חושבת שזה אוסטין. "את אמורה להיות עם סיריוס!" שמעתי אותו צועק. "הוא... עם ...ספנסר" מילמלתי. "מה?!" הוא אמר מוזעזע, "אני לא מבין אותך! אני לוקח אותך למרפאה! עכשיו!" הוא אחז בידי ומשך אותי בזהירות למרפאה. שמעתי צווחה וקול שאומר "מה קרה לה?!" זו הייתה מדאם בילסנגירד. אחות בית הספר. "היא לא מרגישה כל כך טוב, אני מצאתי אותה במדשאות, רועדת כולה." אוסטין אמר, מודאג. הם החליפו עוד כמה מילים ואז מדאם בילסנגירד הכניסה אותי למיטת חולים בזהירות. ואמרה בקול רך ונעים, קול שלא חשבתי שאני ישמע יותר, "תישני מתוקה...יש לך שפעת..." שפעת?! לא נראה לי.

שתבינו, לא היה לי אכפת מסיריוס. אני לא מכחישה את זה שאני מרגישה שהלב שלי נשבר בגללו, אבל מה שהכי אכזב אותי, או יותר נכון מי שהכי אכזבה אותי זו ספנסר. איך?! איך?! איך היא יכלה להתנהג ככה? היא נוראית... הבן אדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו בהוגוורטס זה אוסטין... הוא לא ידע. לא יכול להיות שהוא ידע! אוס הוא החבר הכי טוב שלי. הוא לעולם לא היה עושה לי את זה. אני מרגישה כל כך רע!

בכיתי ופשוט התקפלתי לתנוחה עוברית. לאחר זמן קצר שניסיתי להירדם, שמעתי רעש. "מי זה?" לחשתי  "זה אני..." זה היה אוסטין. נאנחתי בהקלה. "אוס... אנ..." ניסיתי לדבר אבל התחלתי לבכות. "אוי, למה את בוכה? זה בגלל סיריוס?" הוא שאל. תמים שכמותו, כמובן שזה בגלל סיריוס. אבל זה בעיקר בגלל מישהי שחשבתי שהיא חברה שלי. "כן, זה בגלל סיריוס, אבל זה בעיקר בגלל ספנס..." הסברתי לו בין מסך הדמעות. "איך הגענו למצב הזה?" הוא שאל אותי. "איזה מצב?" שאלתי אותו ומשכתי באפי המנוזל. "את יודעת.. כל הקטע עם ספנסר וסיריוס." רגע?! מאיפה אוסטין יודע? בעצם לא אכפת לי... העיקר שהוא לא עשה שום דבר רע. אני יודעת שהוא בסדר. ושהוא יהיה איתי בכל מצב. "אתה תישאר איתי, נכון אוס?" שאלתי אותו. "מה את חושבת?" הוא אמר וחייך חיוך עצוב. "בטח שאני יהיה איתך. בכל מצב." הבן אדם הזה קורא את המחשבות שלי! חייכתי אליו ושאלתי אותו "מה עובר על ספנס?" הוא הישיר מבט אליי ואמר ברצינות, "אני לא יודע דיין. באמת שאני לא יודע..." פתאום קלטתי את מצבי. זו לא אני. אני לא ילדה רכרוכית שבוכה מכל עניין. אז מה? ספנסר יכולה להתחתן  עם סיריוס מצדי, וברור שזה לא יקרה. כי אחרי שהם ישכבו, סיריוס יזרוק אותה, כמו מה שהוא עשה עם כל שאר הבנות שהתאהבו בו. ואחר כך, שהוא יזרוק אותה, אני לא יהיה שם כדי להיות לה כתף תומכת! זהו! אני לא מתכוונת לבכות על ילדה שמוכנה לזרוק חברות של 6 שנים לטובת בחור חולה מין! וכשאני חושבת על זה.. מגיע לי מישהו יותר טוב מסיריוס! מישהו הרבה יותר טוב! לא מישהו שכל מה שמעניין אותו זה מין, אלא מישהו אדיב ומתחשב. סוג של אוסטין, רק לא הומו. "אתה יודע מה אוסטין?" הסתכלתי עליו וחייכתי, "אני לא צריכה חברים כאלה!" אמרתי. הוא חייך וחיבק אותי ואני המשכתי ואמרתי בחיוך "כל עוד יש לי אותך, זה מספיק." הוא הוא רק הידק את החיבוק שלו. "טוב, כבר מאוחר, אני אתן לך לישון..." הוא אמר בשקט. פיהקתי ואמרתי בישנוניות "אוקיי... לילה טוב..." וואו. אני עייפה. "ביי דיין." הוא אמר ויצא המחדר. ואני פשוט נתתי לעננת השינה לקחת אותי ולתת לי לחלום באושר. 

שהתעוררתי בבוקר מדאם בילסנגריד שיחחרה אותי ואמרה לי לא לעשות פעולות שידרשו ממני מאמץ רב. "תודה רבה לך מדאם בילסנגריד..." הייתי חייבת להודות לה, היא די טיפלה בי ביומיים האחרונים... הלכתי במסדרון, רוב 

התלמידים היו בשיעור הראשון שלהם לאותו בוקר, ורק קומץ תלמידים הסתובב ברחבי בית הספר. ופתאום ראית אותו. נכון שאמרתי שהלב שלי נשבר בגלל סיריוס בלק? אז כשראיתי אותו שם, עומד כולו, גבוהה ויפה מהרגיל, זה רק גרם לי לתת לו סטירה כל כך חזקה שחצי מהשיניים שבתוך הפה שלו יצאו ממקומן! הוא וספנסר (שכנראה הבריזה כדי לבלות עם ידידה החדש...) התנשקו בלהיטות בזמן שפיטר פטיגרו האידיוט סיפר איזשהוא סיפור, בכל מקרה עברתי שמה במהירות, כי לא היה לי כוח לראות את ספנסר, וגם ידעתי שאם אני יראה אותה ואת סיריוס מתנשקים אני פשוט אתנפל על שניהם ולא כל כך רציתי לעשות את זה... ואז שמעתי קול קורא לי "היי,"

הסתובבתי, מלאה תקוות לכך שהקול היה של סיריוס, אבל זה היה הקול של ג'יימס פוטר. הלב שלי נקמץ באכזבה.

"מה?" שאלתי בקול עוין. לא נראה שזה מפריע לג'יימס. "את יכולה לתת את המכתב הזה ללילי אוואנס?" שאל ג'יימס. "שיהיה" אמרתי. הלכתי לעבר חדר המועדון של גריפנדור, עדיין נסערת מהתמונה המבזיקה בתודעתי של סיריוס וספנסר מתנשקים בלהט, כשלפתע נתקפתי דחף של סקרנות לקרוא את המכתב. פתחתי אותו בזהירות.

לילי,

בבקשה בבקשה תצאי איתי! בבקשה לילי, רק תנסי, ביציאה הבאה שלנו בהוגסמיד? את לא עד כדי כך שונאת אותי, אני יודע שאת לא. מבטיח לא לצחוק על סבר מאוס... אוהב אותך!

-ג'יימס-

נאנחתי. זה היה בדיוק מסוג הדברים שג'יימס יכול לכתוב ללילי אוונס. נכנסתי לחדר המועדון, שבו ישבה לילי ונתתי לה את המכתב. "מה זה?" היא שאלה אותי. לילי באמת אחת הילדות הכי מקסימות ומדהימות בהוגוורטס, אבל היא גם אחת מהמקובלות ביותר מבית הספר.

אני אוסטין וספנסר, או לפחות ספנסר לשעבר כי עכשיו כשהיא ה"סטוץ המזדמן" של סיריוס היא מקובלת לא פחות מלילי, נחשבנו בשוליים של המקובלים של השכבה. הסתובבנו בעיקר אחד עם השני, קצת מרוחקים מכולם. לכן לילי נראתה די מופתעת שהגשתי לה במפתיע מכתב.

"מג'יימס" אמרתי ולילי הזעיפה את פניה. "נמאס לי מהפוטר הזה!" היא אמרה בכעס וזרקה את המכתב לאש שבאח. מיד חברותיה הרבות שישבו סביבה החלו לצחקק ולצווח "זה ג'יימס? זה פוטר?".

עליתי לחדר שלי, חסרת כוחות ונרדמתי.

התעוררתי רק בצהריים כדי לרדת לאכל באולם הגדול, ואז ללכת לשיעורי אחר הצהריים שלי כי את שיעורי הבוקר כבר פיספסתי. להפתעתי גיליתי את אוסטין יושב ובוכה בקצה השולחן. "אוס!" צעקתי ורצתי אליו. "מה קרה?!" שאלתי בבהלה. "זה...זה... ההורים שלי! הם, הם... הם...שלחו לי את זה!" הוא קרא והושיט בפניי מה שנראה כערימה גדולה של ניירות קרועים. "מה זה?!" שאלתי בבלבול. "כל תמונות הילדות שלי! הם כבר לא מחשיבים אותי כבן שלהם אז הם קרעו את כל התמונות ושלחו לי אותם! אוי דיין... הם שונאים אותי!" אמר אוסטין. הבטתי בזעזוע בתמונות. אילו מין הורים מרושעים יש לאוסטין?!?! איך הם יכולים לעשות את כל זה לבן שלהם רק בגלל הנטייה המינית שלהם?! ההורים של אוסטין זיעזעו ודחו אותי בו זמנית. "ו...ו... ספנסר. ניסיתי לספר לה את זה אבל היא רק אמרה 'אתה חושב שהצרות הדביליות שלך מעניינות אותי?'' דיינה אף אחד לא אוהב אותי!" אמר אוסטין. "אוסטין! אני אוהבת אותך!" קראתי ופתאום הבנתי את משמעות המילים שיצאו לי מהפה. אני אוהבת את אוסטין אבל... הבטתי בפנים היפות שלו, בשיער הבלונדיני והעיניים הירוקות המשגעות... אני אוהבת את אוסטין!??!?!!?! וכשהבטתי בו שוב, הבנתי שהתשובה היא כן. אוי, הסתבכתי.

תגובות והערות יתקבלו בברכה(: 

הפרק הקודם		הפרק הבא