תקועים באחוזה עם סטיבי

A/N: נא לקחת בחשבון שהסניוריטה כל כך חולה עכשיו, שהיא מתחילה לדבר בספרדית, והיא שונאת ספרדית, והיא כועסת שהיא השתמשה בהרבה ספרדית בפרק הזה, מכחישה זאת בכל צורה אפשרית וטוענת שזאת איטלקית במסווה בכלל. אבל היא כן מרוצה שהיא הצליחה לדחוף מילה ברוסית. אה, והסניוריטה מוסרת שאם אתם לא מבינים מילה, אז, זובי (היי, עוד מילה ברוסית! שיניים!), היא לא מתרגמת כלום. היא חולה. תנחשו בעצמכם. אבל זה בסדר, היא בעצמה לא תזכור מחר מה זה מה. למעשה, היא לא זוכרת כבר עכשיו.

שיחות מעניינות שיש לי עם אחותי בקשר לכתיבה-

אני: "איך קוראים לרווח שבין הדלת לרצפה?".
אחותי: "הא?" *לא מבינה* "הרווח שבין הדלת לרצפה?".

אני: "נו, כן, אבל במילים יפות יותר".

אחותי:" החור שבין הרצפה ל-".

אני: "רגע, עשית חור ברצפה?! אמא לא תהיה שמחה!".

ולא, ההערות לא בשביל שזה יראה ארוך יותר. ממש לא ניסיון נואש.

"לובי, סוף סוף התעוררת!".

אה? הוא מיהר לסובב את הראש שלו לימין ופגש בפרצופו העליז של ספרד.

"ממזר!" הייתה המילה היחידה שהוא הצליח להוציא מהפה שלו, לאחר שהתגבר על ההלם.

"סי, זה אני!" ספרד התקרב אליו. "אני כל כך שמח שמצאתי אותך, זה היה ממש קרוב, כמעט מתת!".

"אה, אל תאמר את זה עם פנים כל כך שמחות, אידיוטה!"  הוא הזעיף את פניו, ואז ניפח את חזהו. "חוץ מזה, אני נלחמתי נגד המפלצת המכוערת ההיא, וניצחתי!".

"קה? לובי הקטן שלי ניצח מפלצת?" פניו של ספרד הוארו. "אסומברוסו!".

"א-אידיוטה! אל תקרא לי ככה!" רומאנו חרק בשיניו, אבל נתן להבעתו להתרכך. הוא הביט על ספרד, ספרד מאוד חי לפניו, ונשם לרווחה בתוך עצמו. זה סימן וי על ספרד, ועכשיו, נותר רק למצוא את ונציאנו.

"אוי, ממזר, אנחנו פה לבד?".

"נו, גם צרפת פה, הוא פשוט יצא החוצה לפני כמה דקות!".

רומאנו גלגל את עיניו. יופי, צרפת, הסוטה הזה... מי עוד חסר, הא? פרוס-.

הוא עצר את עצמו בדיוק בזמן, אך נאלץ למשוך באפו במהירות כדי להסתיר את ההבעה המוזרה שעשה. זה לא עזר במיוחד. ספרד צפה בכל תנועה שלו, עוקב אחריו עם עיניו בחיוך גדול שרומאנו ידע לזהות כמזוייף. עיניהם נפגשו, ולכמה דקות, הם הביטו אחד בשני בלי לומר דבר. רומאנו כמעט פתח את פיו להתלונן, אך נעצר על ידי הרעש של דלת החדר שנפתחה בחוזקה.

בפתח הדלת עמד צרפת, שהתנשף והביט עליהם.

"ספרד, הגרזן, עכשיו" המילים יצאו מפיו ביריקה אחת, מחוברות אחת לשנייה, בטון שלא תאם את דמותו הכללית. זה הפתיע את רומאנו מעט.

"קה פאסו, אמיגו?" עיניו של ספרד התרחבו לנוכח מראהו של צרפת. הם החליפו כמה מבטים מהירים.

"שמעתי אותו, שמעתי אותו שם! אנחנו חייבים למהר!" צרפת ענה ביללות וגופו היה קפוץ ומתוח.

"קה? את מי? על מי אתה מדבר?".

צרפת הניד ונאנח. "לא עכשיו! אנחנו חייבים למהר!".

ספרד שלח את ידו לגרזן, שכעת היה מרוח בשכבות רבות של דם, ובהיסוס, הוא משך את רומאנו בידו השנייה. "לא כדאי שנשאיר אותך לבד, ומצד שני, לא אוכל לתת לו ללכת לבד ככה" הוא הסביר בהתנצלות, והחזיק בידו של רומאנו בחוזקה.

רומאנו לא היה יכול להשחיל מילה. מאותו הרגע הוא נגרר מחוץ לחדר, במסדרונות האחוזה, על ידי ספרד, בקושי עומד בקצב המהיר ובכאב שהיד שלו החלה לחוש. ספרד כמעט רץ אחרי צרפת, שזרז אותם, שוב ושוב.

"הנה, כאן!".

שלושתם עצרו מול דלת, מתנשפים. רומאנו היה מוכן לקרוס בכל רגע על הרצפה, הממזרים האלו, גורמים לו לרוץ עכשיו!

"צריך לשבור את המנעול," צרפת אמר בחריקה קצרה לספרד.

"א-אוקיי," ספרד הרים את הגרזן בזהירות.  "אה, לובי, כדאי שתתרחק, זה עלול להיות מסוכן". אבל הוא לא הסתכל, רומאנו כבר היה על הרצפה, פלג גופו התחתון היה כמעט משותק, וידיו רעדו בלי הפסקה. מקצת זווית ראייתו המטושטשת, הוא ראה דם זולג מהרווח שבין הדלת לרצפה בחדר אל המסדרון. מה-מה קורה שם? הוא שנא לא לדעת כלום, הוא שנא לפחד מלפתוח את הדלת כי משהו עלול להסתתר מאחוריה.

עיניו נעצמו לבדן והרעשים סביבו התעמעמו, הוא היה יכול לשמוע את הגרזן מכה בכוח על המנעול. משום מה, הוא נזכר במשחקי המחבואים ששיחקו כאשר היה צעיר יותר. ונציאנו תמיד היה מתחבא מאחורי השיחים, זה לא היה קשה במיוחד לנחש היכן הוא נמצא. ספרד היה קצת יותר מתוחכם והשתדל למצוא מקום מחבוא טוב במיוחד. לרומאנו זה לא שינה במיוחד, הוא לא התאמץ לשחק, והוא זוכר איך שפעם אחת ונציאנו מצא אותו בדיוק באותו מקום שבו היה בתחילת המשחק. הם חיפשו את הממזר במשך שעות ואחר כך, כשלא הצליחו, התייאשו והלכו לאכול את הצ'ורוס שבינתיים התקררו. ספרד יצא מהמחבוא רק לאחר שסיימו לאכול את כל הצ'ורוס, וההבעה הזחוחה שלו נחרתה בזכרונו של רומאנו, הקול ההוא שאמר "הא, נצחתי אתכם!", והוסיף "קה? גמרתם את כל הצ'ורוס?".

בשלב מסויים, הקולות נדמו לגמרי.

"מיארדה," ספרד קפץ לצידו של רומאנו וניסה לנער אותו. "מאלדיטו, מאלדיטו! איך יכולתי לתת לזה לקרות?". הגרזן שלו היה זרוק מאחוריו, והוא לא שם את תשומת ליבו לדבר.

"הא, הוא לא פה, יכולתי להישבע ששמעתי..."  צרפת יצא מהחדר ומצחו היה מקומט, הוא המשיך למלמל לעצמו בשקט.

"זה לא הזמן," ספרד אמר בקול קר, משתמש במילים של צרפת, ואז הרים את מבטו אליו. הבעתו הייתה נוקשה ובעיניו היה חסר הניצוץ ההוא. "אתה אמרת, לא? מי שזה לא היה, הוא לא פה יותר, אבל רומאנו כן פה. אנחנו צריכים ללכת".

הוא הרים את רומאנו מעל כתפו, והתחיל ללכת לכיוון החדר. צרפת בהה בגבו המתרחק בתדהמה.

"אני מצטער, קנדה-סאן, אבל זה עלול לכאוב מעט, אם תסכים להרים את ידך" יפן אחז בתחבושות בידו. הוא הרים את ראשו וסקר את קנדה, שישב מולו על המיטה. הוא נראה קטן וחלש, דם קרוש מרוח על כל פניו, ודם עוד זלג משריטות מתחת לעיניו. מסביבו לעיניו שורטטו עיגולים סגולים, ופיו היה מלא בחתכים. בגדיו, כמו כן, היו ספוגים בדמו שלו, ככל הנראה, וחלקים מהם היו חסרים, מראים את הפציעות שעל העור החיוור של קנדה.

הוא לא דיבר, רק הנהן ברעד קל, והרים את היד שלא הפסיקה לשקשק.

כשיפן סיים לחבוש אותה, הוא הורה לקנדה לנוח מעט, ואז קם מתנוחת הכריעה שבה ישב. מאחוריו עמד רוסיה, צופה מהצד בכל המתרחש.

"הוא יהיה בסדר" יפן דיווח לו, ורוסיה הנהן.

"זה היה הדם שלו שם, נייט?".

"אני לא חושב, רוסיה-סאן, החדרים רחוקים מדי. אבל לפחות הצלחנו להציל את קנדה-סאן" יפן ענה בלחישה, והרכין את ראשו לכיוון קנדה. לאחר כמה דקות של שקט, הוא הפנה את מבט אל רוסיה. "למעשה, יש לי משימה בשבילך, אם לא תתנגד, רוסיה-סאן".

"דבר,".

"לא נוכל לשרוד כך עוד זמן רב, במיוחד לא כשיש לנו פצוע. עלינו לחפש את האחרים, אך גם לדאוג לקנדה-סאן. אוכל לקחת אותו לחדר הבטוח, ושם לטפל בו, אבל אצטרך את עזרתך במציאת האחרים".

"אה, חרשו. בכל זאת, הדרך היחידה שבה נצליח לצאת מכאן היא ביחד, נייט?" רוסיה חייך את החיוך המפחיד שלו והנהן באיטיות.

"אם כך, זה מסודר. אם יתאפשר הדבר, אצטרף אליך בחיפושים. בהצלחה, רוסיה-סאן" יפן קד קידה קצרה, ופנה לקנדה. הוא צריך להעביר אותו בדרך המהירה ביותר לחדר הבטוח.

"בהצלחה גם לך, יפן" רוסיה אמר בקול נמוך, ויצא מהחדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא