שבוע המוגלגים

ואוו, טוב, קודם כל אחרי תקופה ארוכה של סוג 'פרישה מהאתר' החלטתי לחזור. 

תבינו, נורא נורא נורא נורא נורא נורא קשה לי בבית-ספר. באמת. ואני יודעת, יכולתי לכתוב את הפאפניקים בסופ"ש... אבל הרגשתי מחויבות גדולה יותר כלפי הלימודים. היום בת-דודה\חברה\אחות, שלחה לי S.M.S היא שאלה אותי : מה קורה עם הפאנפיקים? ופתאום הרגשתי כמה אני מתגעגעת לכתיבה. (ולא לכתיבת שיעורי בית... אלא לכתיבה אמיתית.) אז, אני ינסה לעדכן את כל הפאנפיקים. אז, מהיום, כל שבוע ביום ראשון יצא פרק חדש. עם אני יראה שאני עומדת בקצב, אני אפילו אכתוב פרק פעמיים בשבוע. אז... אני מקווה שתהנו מהפרק. (: אה.. והארי יצא לי קצת הומאי... אבל הוא לא! הוא חבר של ג'יני וזה... 

"לא היינו פה די הרבה זמן נכון?" שאל הארי את הרמיוני בשקט.

"די הרבה זמן." אישרה הרמיוני. השניים ישבו במחבוא סודי שהרמיוני גילתה בסוף השנה השלישית. הכוכבים כבר יצאו. המחבוא היה קצת אחרי האגם, ממש קצת אחרי שקו המים נגמר, יש שביל מפותל שמוביל למערה קטנה. המערה הייתה בעצם אבן אפורה ומאיימת, שבציקה של האבן היה פתח קטן. רון, הרמיוני והארי היו מבלים שם שעות.

הרמיוני הביטה בעיניו של הארי. היא הופתעה שהיא ראתה שם דמעות. בכל 7 השנים שהיא הכירה את הארי, היא מעולם לא ראתה אותו בוכה. ממש בוכה. הרמיוני לא העזה לפצות את פיה. 

ואז, כמו שיר שבוקע מתיבת נגינה, הארי התחיל לדבר בשטף.

"הרמיוני, אני מסתכל עלייך, ואני מחפש את אותה ילדה מבריקה, חכמה, תמימה. אותה ילדה, שגרמה לי לצחוק ולחייך ברגעים הקשים. את רבה עם ג'יני, ואחר כך מתלבשת כמו זונה ועוד אני שומע את דראקו מאלפוי מזמין אותך לארון המטאטים. את יודעת הרמיוני, לפעמים, אני מרגיש שאין לי שום טעם לקום בבוקר. ההורים שלי מתו. הסנדק שלי מת. שנה שעברה, חצי בית-ספר מת. רמוס וטונקס, פרד. ועוד כל-כך הרבה אנשים*. הרבה פעמים אני חולם בלילה שאני מת,  ובהלוויה שלי, כל מי שחי לא מגיע ורק מי שאני מכיר שמת בא להלוויה. אני רואה את כולם, יושבים שמה ומדברים. כאילו הם מזמינים אותי להצטרף אליהם. לפעמים, אני חושב שאולי עדיף לי למות. אבל אז אני נזכר בך, ובג'יני וברון ובטדי הקטן שנשאר לבד עם סבתו ואחרי שהיא תמות אני יצטרך לדאוג לו. אז... אני לא יכול לעזוב את העולם הזה ככה. הרמיוני, לא תהפכי לאחת מהסיבות שאני לא רוצה להתעורר בבוקר." קולו של הארי נשבר.

הרמיוני בהתה בו בשתיקה. הוא המשיך. 

"תצאי עם מאלפוי. בכיף. אבל... אל תהפכי לאחת מהבנות האלה. הרמיוני את אחותי. גם עם אנחנו לא קרובים בקשר דם. אני אוהב אותך."

היא נשכה את שפתה. היא הרגישה טעם של דם ממלא את פיה. 

"בסדר." היא אמרה.

"זו תקופה קשה. אבל אנחנו נעבור אותה." הארי אמר. לא מביט בפניה.

הרמיוני הנהנה ויצאה במהירות מהמערה. רצה לכיוון טירת הוגוורטס. משאירה את הארי לבד. מחייך לעצמו חיוך קטן.

"ג'יני!!" קראה הרמיוני ורצה לתוך חדר בנות השנה השישית. ג'יני ישבה שם. מביטה אל תוך ספרון עשוי עור. 

כשג'יני הביטה בהרמיוני ג'יני סגרה במהירות את הספרון. "מה זה?" שאלה אותה הרמיוני. בולעת את רוקה.  

"זה... זה... תסתכלי בעצמך!" הטיחה בה ג'יני ויצאה מהחדר. טורקת את הדלת. 

הרמיוני התיישבה על המיטה של ג'יני והרימה את הספרון. זה היה אלבום תמונות. בתוך האלבום הרמיוני מצאה הרבה תמונות של פרד וג'ורג', בעיקר של פרד. הרמיוני זיהתה אותו, בגלל שלפרד היה כתם לידה קטנטן ממש ליד האוזן השמאלית. "היא מתגעגעת אליו..." הירהרה הרמיוני במחשבותיה. חוץ מהתמונות של המשפחה שלה, היוהרבה תמונות של ארבעה תלמידים בהוגוורטס. שניים מתוכם בעלי שיער ג'ינג'י, אחת בעלת שיער חום נפוח ועוד אחד בעל שיער שחור. ליבה של הרמיוני נחמץ. 

"אתם מבינים? אני לא מוכנה לאבד אותכם." סיימה הרמיוני את נאומה שערך די הרבה זמן. הארי נראה מרוצה. ג'יני הביטה בהרמיוני בהתרגשות ורון נראה משועמם. 

"אוי הרמיוני!!!" צוומה ג'יני וחיבקה אותה חיבוק ממושך. הארי הצטרף אל החיבוק, ומשך איתו את רון.

"אתם יודעים שאנחנו נראים מפגרים, נכון?" שאל אותם רון.

"כן!!!" ענו כולם במקהלה.

"רגע הרמיוני," קטעה ג'יני את החיבוק המרגש.

"מה תעשי עם מאלפוי?" היא שאלה אותה.

"אני לא יודעת..." היא אמרה.

"את אוהבת אותו?" נשמע קול, וכולם הסתובבו להביט ברון המבויש. "מה?! אני יוצא עם קת'י, לה אסור לצאת עם מאלפוי?" הוא שאל. 

"טוב... אמממ.... אני מניחה ש..." הסמיקה הרמיוני בעוז.

"את אוהבת אותו!" צווח הארי כמו ילדה. 

כולם הביטו בו בצורה משונה. בעיקר ג'יני.

"הארי?" שאלה ג'יני בחשש.

"מה? אני חושב שהרמיוני ומאלפוי צריכים לצאת." אמר הארי.

כולם הביטו בו בחשדנות.

"מה קרה?" הוא שאל, וג'יני פשוט חיבקה אותו. 

"אני הולכת למאלפוי!" אמרה הרמיוני בהתרגשות. 

כולם צווחו בהתרגשות. חוץ מרון. 

"די להתנהג כמו ילדות בנות 4!" נזף רון. 

אבל הרמיוני לא שמעה, היא כבר ירדה לכיוון מרתפי סלית'רין.

טוב, מקווה שאהבתם! (: 

*הסיפור מתרחש בשנה השביעית של רון, הרמיוני, הארי ובשנה השישית של ג'ני. בסוף השנה השישית של הרמיוני, התרחש הקרב על הוגוורטס, כמו בספר השביעי... רק שדמבלדור שרד לכל מי שלא הבין(: 

הפרק הקודם